נחלת דוד בבא קמא נד

יש להקשות ע"ז דא"כ מאי מקשינן לעיל לר' יוחנן מהא ולכאורה דבעל קורה מאי לאו שעמד לכתף דאורחא הוא וקתני דחייב משום שהי' לו להזהיר ולדברי הרא"ש תיקשי דאיך מצינן לאוקמי דטעמא דחיובא הוא משום שהי' לו להזהיר הא מטעם זה לא היה עליו רק דין בור וא"כ אמאי חייב על שבירת החבית הא בור פטור על הכלים וע"כ צריכינן לומר דמיירי בעומד לפוש ולכך חייב משום שזה גופא הוי פשיעה מה שעמד לפוש וצריך לומר בע"כ ליישב דברי הרא"ש דעתה היה סבר המקשה דגם משום שהי' לו לעמוד ולא עמד לחוד ג"כ יש עליו דין אדם המזיק ואע"ג דחזינן דלרבא הוי פשיטא לי' דמשום הא לחוד לא הוי אדם המזיק מ"מ אין זה דוחק כ"כ לומר דהמקשה לא סבר לה עתה רק דסבירא לי' דמשום הא לחוד ג"כ הוי אדם המזיק ומשום דמתניתין קשיתי' ולא הוי ניחא לי' לאוקמי דמיירי בעומד לפוש דא"כ קשיא אדתני סיפא כו' תדע דאין זה דוחק כ"כ לומר דאע"ג דלרבא הוי פשיטא לי' דמשום שהי' לו לעמוד לחוד לא הוי עליו רק דין בור מ"מ המקשה לא ס"ל הכי דהא חזינן לקמן בלשנא בתרא דרבא דהוי בעי הגמ' לאוקמי דאע"ג דנל"פ מ"מ הראשון יש לו דין אדם המזיק משום טעמא שהיה לו לעמוד ולא עמד לחוד הרי חזינן דהך סברא דרבא לא הוי מלתא דפשיטא כ"כ עד דנקשי מינה איך הוי ס"ד דהמקשה כלל לומר בהיפוך דהא גם בלשנא בתרא דרבא הוי בעי למימר דמשום שהי' לו לעמוד לחוד הוי אדם המזיק לכך שפיר מצינן למימר דגם המקשה ס"ל הכי ומשו"ה מצי לאוקמי מתני' בעמד לכתף ומשום שהי' לו להזהיר חייב על שבירת החבית כצ"ל בישוב דברי הרא"ש ומעתה הנה דברי הסור מוכרחין מאוד דכיון דפסק בסי' תי"ג דכל היכא דאינו חייב רק משום דהי' לו לעמוד או משום שהיה לו להזהיר לא הוי רק בור וכדעת אביו הרא"ש לפ"ז לא מצינן לאוקמי מתניתין דקורה בעמד לכתף וחיובו משום שהי' לו להזהיר דא"כ לא הוי רק בור ובור אינו חייב על שבירת כלים ואמאי חייב על שבירת החבית ונהי דהמקשה הוה ס"ל דהוי אדם המזיק אבל אנן דקיי"ל כרבא לפי המסקנא א"כ לא הוי רק בור לכך פ"כ דצריכינן לפרש דמתניתין איירי בעומד לפוש וכמו דמשני הש"ס לר"י כן צריכינן לפרש לפי האמת גם לר"נ ב"י דמיירי בעומד לפוש וחייב על שבירת החבית משום דהעמידה הוי פשיעה ושפיר פסק הטור דבעומד לכתף פטור והא דמסיק הסור עלה וכ' משום דטרוד הוא לשנא דהרמב"ם נקיט רק משום דלהרא"ש ע"כ הוא פטור אף שהוא מטעם אחר מ"מ לא חש הטור לפרש כ"כ דלהרא"ש הוי הטעם משום שהוא בור ולהרמב"ם מפני שהוא טרוד כיון דלענין דינא הן שווין דבין להרמב"ם ובין להרא"ש הוא פטור על שבירת הקורה לכך כתב בסתם לשנא דהרמב"ם אמנם על הרא"ש קשה דאיך סתר פסק הרי"ף דפסק כר' יוחנן דלדידי' ע"כ צריך לאוקמי מתני' בעומד לפוש וזה לא הוי רבותא כלל ולכך פסק כרנב"י הא לרנב"י ג"כ ע"כ צריך לאוקמי מתניתין לפי האמת דמיירי בעומר לפוש דאי מיירי בעומד לכתף לא הוי חייב על שבירת הקורה ודוחק גדול לומר דלרנ"בי אתי מתניתין כר"י דמחייב על נזקי כלים בבור וא"כ דבריו סותרים זא"ז וצ"ע גדול ליישבה שוב ראיתי די"ל דמסתבר לי' להרא"ש דעד כאן לא קאמרינן דמשום הך סברא שהי' לו לעמוד או להזהיר לא הוי רק בור אלא דווקא אחר נפילת אונס דכיון דבנפילתו אנוס הוי ולא נשאר רק הך טעמא דשהל"ל או להזהיר לחוד בזה שפיר אמרינן דלא הוי רק בור משא"כ בעמד לכתף אף דאורחי' מ"מ כיון שעשה כן מדעתו א"כ אם נאמר דהי' לו להזהיר ולא מפטר מטעם דטרוד א"כ בלא הזהיר תו הוי כאדם המזיק וחייב גם על שבירת כלים כיון דמדעתי עמד לכתף ואין לו רשות לעמוד אלא ע"י שיזהיר ומדלא אזהר נמצא דפשע בעמידתו והש"ס דפריך לר"י מהיה לו להזהיר דבעמד לכתף על הי' לו להזהיר דאחר נפילת אונס אף דלא דמו להדדי דזה חמיר טפי עד דהוי כאדם המזיק וא"כ בזה אפשר דגם ר"י מודה שפיר פריך הש"ס דלר"י דאית לי' כיון דטריד אין צריך להזהיר א"כ בלכתף נמי לא איבעי לי' להזהיר דבזה אין לחלק בינייהו אבל לרנב"י דס"ל דצריך להזהיר בזה שפיר מחלקינן דזה הוי כאדם המזיק כיון דמדעתי' עביד וזה הוי כבור אבל מ"מ דברי הטור נראין יותר ודו"ק:

והטור שפסק גבי הא דקדרין כדעת אביו הרא"ש דאף בשלא היה לו לעמוד הוא חייב מטעם שהיה לו להזהיר וכרנב"י לאו משום ראיה זו שכ' הרא"ש משום דלר"י מוקמינן לה בשינויא דחיקא בעומד לפוש דזה אינו ראיה כלל כיון דלפי האמת ע"כ גם לרנב"י צריכינן לאוקמי בהכי רק משום אידך טעמא דכ' הרא"ש דקיי"ל כרנב"י משום דבתראה הוא כנלענ"ד בביאור דברי הטור וזה ברור והרי"ף לא חש לפסוק כרנ"בי אף דבתראה הוא היינו משום דסתמא דגמ' במימרא דרבא דלקמן בסוגיין נקיט לשנא דשהי' לו לעמוד כו' וכר"י ש"מ דהכי נקטינן וכן נראה עיקר להלכה כהרי"ף מאחר שנדחה עיקר ראייתו של הרא"ש במש"כ דשינויא דחיקא הוא ולא נשאר לו רק הך טעמא דיש לפסוק כרנב"י משום דבתראה הוא ובזה ודאי יש לנו לסמוך על סתמא דהש"ס וכדכתיבנא ועיין היטב בכל זה:

שם בגמ' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בחקי גופו ובין בנ"מ כו' סוגיא זו רבו בה הפירושים והשיטות ואם באנו להאריך ולדקדק בכ"א מהן יבוא לידי אריכות הרבה לזאת לא נבאר רק השיטות העקרים בהלכה זו והמה שתים שהן ארבע היינו שתי גרסאות גירסת רש"י וגי' הר"ח ולכל א' מהגרסאות יש בה שני פירושים והנה הגירסא בש"ס שלפנינו היא גירסת רש"י אשר לגירסא זו הסכימו התוס' והרא"ש שהיא עיקר והיינו דגרסינן בדרבא קמייתא ראשון חייב בנזקי ב' בין בנזקי גופו ובין בנ"מ וקאי אמזיקין היינו בין שהזיק הראשון לשני בגופו או בין שממונו של ראשון הזיק לשני וקמפרש טעמא משום דנתקל פושע הוא ונמצא דגופו הוי אדם המזיק וחייב גם על כלים דשני וממונו הוי מדין בור משום דהוי מפקיר נזקיו לאחנ"פ וחייב על נזקי גופו דשני ופטור על נזקי ממונו משום דהוי כלים בבור דפטור ושני הוי גופו כדין אדם המזיק משום שהיה לו לעמוד כו' ומחמת הך סברא דהי' לו לעמוד משווינן לי' כאדם המזיק וחייב גם על נזקי כליו דשלישי אם הוזקו בגופו אבל ממונו דשני לא הוי בור משום דהוי מפ"נ לאח"נ אונס דהשני אנוס הוא בנפילתו ע"י הראשון וגרסינן בדרבא קמייתא מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתי' וקפריך עלה מהברייתא דוכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נ"מ מאי לאו אפי' ראשון וכ' התוס' דלא בעי לאוקמי דהברייתא כרבנן דס"ל דנתקל אנוס הוא ונמצא דגם הראשון הוי מפקיר נזקיו לא"נ אונס דפטור ורבא אליבא דר"מ אמר למילתי' משום דקיימא לן דרבא והברייתא דוכלן תרווייהו לפרושי הברייתא קמייתא קאתיין ורש"י ז"ל כתב בהא דרבא דס"ל דבין לר"מ ובין לרבנן נתקל פושע הוא ולא פליגי רק במפ"נ לאחנפ"ש אבל מ"מ ה"ל לאוקמי ברייתא כרבנן דאית להו דמ"נ לאנפ"ש פטור ועוד כו' גם המהרש"א ז"ל הקשה ע"ז דא"כ דגם לא"נ פשיעה פוטר ר"י א"כ תיקשי רישא דקתני ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן כו' עיין במהרש"א ובגליון הש"ס החדשים בהגהות הגאון ר"ע אייגר הוסיף להקשות עוד דהא רבא גופיה בב"מ דף פ"ג משמע דס"ל דפליגי בנ"פ כדמסיים עלה האי כדיניה והאי כדיניה כו' עיי"ש:

ונראה דכל אלו הקושיות יש ליישבם דהעיקר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן לאו משום קושיית התוס' לחוד דנוקי להברייתא כרבנן ורבא קמפרש כן רק משום דקשיא לי' לרש"י מאי דוחקי' דרבא גופי' מפרש הברייתא כר"מ דס"ל דנ"פ ולחלק בין ראשון לשני ולהוציא דברי הברייתא ממשמעותה הפשוט וגם שהיא שלא אליבא דהלכתא דבפלוגתא דר"מ ורבנן ודאי דאית לן למפסק כרבנן וכמו שבאמת פסקו כן כל הפוסקים להלכה טפי ה"ל לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא וכרבנן ולא לחלק בין ראשון לשני כלל ואתיא הברייתא טפי כפשטא ולכך הוכרח רש"י לפרש דרבא ס"ל דליכא שום פליגתא בנ"פ רק דכולהו ס"ל דנ"פ וא"כ ודאי דהלכה כן דנ"פ אליבא דרבא ומעתה תו לא קשיא כ"כ קושיית התוס' דנוקי להברייתא דוכולן כרבנן דס"ל מפ"נ לאחר נפ"ש פטור דברוותא נוכל לומר דלא בעי לאוקמי סתמא דברייתא דלא כהלכתא דבהך פלוגתא דמפ"נ לאחנפ"ש. ודאי דקיי"ל כסתם מתני' דלקמן מ"ט דתנן החופר בור ברה"ר חייב וכדמסקינן בסוגיא דלעיל ומה שהקשה המהרש"א כבר נתיישב זה בסוגיא דלעיל בנ"פ באריכות עיי"ש מה שכתבנו וכ"כ גם בפ"י ומה שהקשה הגאון ר' עקיבא מהא דב"מ ג"כ אינה קושיא כ"כ דהמעיין שם בדברי הש"ס יראה דסיומא דמלתא דהש"ס דואתא ר' יהודה למימר ש"ח ישבע נ"ש משלם האי כדיני' והאי כדיני' אינו מדברי רבא רק הוא סיומא דמלתא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ורבא לא בא לפרש רק נוסח השבועה היכי משתבע אבל אינו מוכרח שיסבור כר' יוחנן בעיקר אוקימתא דמתניתין והיינו דע"כ לפי מה שפי' רש"י דרבא ס"ל דתרווייהו ס"ל דנ"פ בדר"מ א"כ ע"כ דמוקי לה נמי רבא כר"י דשבועה זו תקנת חכמים הוא רק דבדר' יהודה נוכל לומר דלא ס"ל כר"י אלא דגם לר' יהודה נמי שבועה זו תקנ"ח הוא וס"ל לר' יהודה דבש"ח הוא דתקנו כן אבל לא בש"ש וכה"ג כתבו התוס' לעיל כ"ח ד"ה אמר רבה לפרש כן אליבא דרבה ולכך גם לפי אוקימתא זו הוצרך רבא לפרש ניסת השבועה היכי משתבע רק דהש"ס לא הביא שם אוקימתא דרבא בשלימות משום דלא ס"ל לסתמא דהש"ס כן להלכה וכמו שלא הביא אוקימתא דרבה לפי פי' התוס' ולא הביא מדברי רבא רק נוסח השבועה לפרש בה אוקימתא דר' יוחנן ובזה מיושב פי' רש"י מכל מה שהקשו עליו ודו"ק:

הארכתי ליישב דעת רש"י אף דגם הי' התוס' הוא נכון בכדי ליישב הך קושיא אך יש נפקותא גדולה לדינא בין תי' התוס' ותי' רש"י והיינו כי לפי שיטת התוס' אכתי יש להקשות על רבא גופי' דמי הכריחו לפרש כן הברייתא דנ"פ הוא ואתיא אליבא דר"מ ולחלק בין ראשון לשני לוקים הברייתא כפשטא אליבא דרבנן ולא לחלק בין ראשון לשני דהא הך דמתרצי התוס' דרבא והברייתא לפרושי הברייתא קמייתא קאתי אינו מתורץ בזה רק דאמאי לא משני הגמ' דהברייתא דוכולן אתיא כרבנן ורבא כר"מ אבל על רבא גופי' מי הכריחו לפרש כן זה לא יתורץ במאי דכתבו התוס' וכאשר הקשה הרא"ש באמת כן בסוף דבריו והקשו התוס' כו' וע"כ דצריכינן לתרוצי כמש"כ הרא"ש דהוי פשיטא ליה לרבא דלרבנן דנתקל לאו פושע הוא א"כ