נחלת דוד בבא קמא נב

בשנ"פ היכי משכחת לה הכי פירושו בשלמא אי מוקמינן דפליגי בלאחר נפילה לחוד דמכל מקום מפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה פטור ומ"ס חייב הוי ניחא דשפיר משכחת לה פלוגתייהו כגון דנפלה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול וכמש"כ התוס' בד"ה אלא אבל לפי מאי דאוקי אביי דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כו"ע מודו דחייב כי פליגי אי הוי הך נפילה דנתקל פשיעה אי אונס א"כ גבי גמלו היכי משכחת לה דליכא לאוקמי שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול דא"כ הוי פושע ודאי ובהא לא פליג ר' יהודה לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא לא הוה פליג ר"מ לכך קמשני דאתקיל ואתקלה בי' גמלו והדר הוי פלוגתייהו אי נ"פ א"ל ולפי מה שכתבנו יתיישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה אלא שהקשו דליקו פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מהניתין כו' עיי"ש בדבריהם אמנם לפום פירושו לא קשיא כלל דמ"מ תיקשה איך מיירי הך לא"נ אי מיירי לאחר נפילת פשיעה א"כ בהא לא פליג ר"י ומודה דחייב לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא מידה ר"מ דפטור ופ"כ להך שינויא דשנינן והתוס' לא הקשו כן רק לשיטתם אבל לפמש"כ לק"מ ודו"ק ומתוך מה שכתבנו מתיישב ג"כ קושיית התוס' לקמן בפ' הפרה דף נ"ד כיון דלפמש"כ ליכא למ"ד דס"ל לר"י דמפקיר נזקיו פטור לאחר נפילת פשיעה ודו"ק. מיהו קושיא זו בלא"ה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דסוגיא הנ"ל אליבא דר' יוחנן קמיירי וכן הוא ברשב"א ובס' שיטה מקובצת עי"ש:

ומה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם דכוונת אביי היא דפליגי לאנ"פ אפי' אחר נפילה פשיעה משום דלשנא דמ"ס ומ"ס משמע הכי עיין בדבריהם ראי' זו אינה מוכרחת כ"כ דשפיר יש לפרש הך לישנא גם לפום שיטת הרי"ף ואין זה דחוק כ"כ ומה שהביאו ראי' מהא דאמרינן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא הא הוי מצי למימר דמיירי במתכווין לשבר עיי"ש בדבריהם ראי' זו אינה ראיה כלל לפמש"כ לעיל דלשנא דמתכווין הוה קשיתי' ליה להש"ס עיין בדבריו לעיל ודו"ק:

אך קשה לפי שיטת הרי"ף הא דאמרינן לקמן גבי פלוגתא דר"א ור"י במפקיר נזקיו לימא בפלוגתא דר"מ ורבנן קמיפלגי אליבא דר"מ כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן מאן דפטר כרבנן ומאן דמחייב אפר לך ע"כ לא פפרי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא משום דאנוס הוא אבל מפקיר חקיו דעלמא מיחייבי ע"כ ולפי שיטת הרי"ף קשה דאיך קאמר מאן דפטר כרבנן הא בין ר"א ובין ר"י מוקמי לעיל דהא דפליגי רבנן במפ"נ היינו לאח"נ אונס א"כ היכי קאמר מאן דפטר כרבנן הא רבנן לא איירי כלל במפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה ולא קפטרי רק בלאחר נפילת אונס ואע"ג דגם לשיטת התוס נמי קשה לכאורה דלפי מאי דבעינן למפשט דר"א אמר חייב ור"י אמר פטור א"כ היכי אמרינן מאן דפטר כרבנן והא ר"י אית לי' דרבנן איירי באחר נפילת פשיעה ולא באח"נ אונס אך באמת לפי שיפת התוס' לא קשה כ"כ דאיכא למימר דהא דאמרינן מאן דפטר כרבנן היינו לפי המסקנא דמסקינן דר"א הוא דאמר פטור ולפ"ז אתיא שפיר דהא ר"א מוקים לרבנן דפליני באחנ"פ אמנם לפי שיטת הרי"ף דבין ר"א ובין ר"י מוקמי לרבנן דלא פליגי רק באחנ"א א"כ הא דקאמר מאן דפטר כרבנן לא אתיא לא לפי המסקנא ולא לפי הס"ד וצ"ל דס"ל להרי"ף דעתה לא ידע כלל מהנך מימרות דר"א ור"י דלעיל ולא ידע כלל להנך דיוקי דלעיל אבל לפי האמת דידעינן הנך מימרות דלעיל ע"כ צ"ל דר"א לא ס"ל כלל כרבנן משום דרבנן מחייבי ג"כ רק דר"א ס"ל כהנך תנאי דלקמן (דף מ"ט) דאיכא דס"ל דבור ברה"ר פטור ולא קמחייב רק בור ברשותו וכן משמע מדברי הרי"ף דבאלפסי הישנים לא הי' בו גירסת מאן דפטר כרבנן רק מאן דמחייב ע"כ לא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס כו' רק שבאלפסי החדשים יש בהם הוספה זו מגי' ד"ת כאשר רשום בצידו גי' ד"ת ולפמש"כ העיקר כגי' הישנה ובכיון השמיסה האלפסי ולא בטעות ואין זה דוחק כ"כ דהא גם לשיטת התוס' נמי ע"כ צ"ל דבהאי שקלא וטריא לא ידע מהנך מימרות דלעיל דאל"כ היכי הוה בעי למימר איפכא ונהי שכ' התוס' דהא דלא קאמר תסתיים מהנך מימרות היינו משום דאינו מפורש כ"כ עיין בתוס' מ"מ התינח אי הוה קאמר תסתיים כמו שהוא לפי האמת רק דלא קאמר מימרות דלעיל והביא מימרות אחריני בזה שפיר היינו יכולין לומר דהא דלא הביא להנך מימרות דלעיל משום שאינו מפורש כ"כ לכך הביא הנך מימרות שהמה מפורשים בהדיא אבל השתא דקאמר תסתיים זה ודאי היכי קאמר תסתיים איפכא דנהי דאינו מפורש כ"כ מ"מ כיון דלא מצינו לפרש באופן אחר ע"כ מוכת להיפוך אלא ע"כ דצ"ל דעתה לא ידע מהנך מימרות דלעיל גם לפי שיטת התוספות וא"כ גם לפי שיטת הרי"ף אתיא שפיר ועדיין ע בזה וידעתי בעצמי שלא יצאתי ידי חובת עיוני בזה עד תכליתו אלא לפי שאינו נוגע הדבר לדינא לא ראיתי להאריך עוד בזה ולא כתבתי אלה הדברים רק לעורר לב המעיין וקרוב לשמוע שהרמב"ן במלחמות כיון לכל מה שכתבנו בפירושא דשמעתין ועיין:

דף כ"ט תוס' ד"ה פליגי בשעת נפילה ואפי' נתנו אחר שם כדאמרינן בהפרה כו' ובשמעתין אמר גבי גלל כו' עיין במה שאכתוב אי"ה לקמן בסוגיא דב' קדרין דהרמב"ן במלחמותיו במש"כ ליישב דברי הרי"ף ע"כ דלא סבר בהך מלתא כהתוס' רק דבנתנו אחר פטור לגמרי ואינו מחוייב לסלקן ולענין ראיותיהם יש לחלק דשאני ההיא דהפרה דלכך חייב בעל החצר משום שהפקיר אח"כ רשותו ולכך חייב משום דלא הו"ל להפקיר רשותו ועיי"ש ברש"י דמשמע הכי להדיא וההיא דגלל נמי י"ל דשאני התם כיון שהוא כיון לזכות בהם ובשעה שזכה בהם הוא כבר מונח ברה"ר והוי דבר המזיק ולכך חייב על הזיקן משא"כ היכא דהוי הדבר שלו ולקחו אחר והניחו ברה"ר אינו מחוייב לסלקן ולא להפקירן וזה פשוט מיהו בלאחר נפילת אונס גם הרמב"ן מודה דמחוייב לסלקן אם לא הפקירן ולכך דברי הרמב"ן דשם אינם נוגעים לפשטא דסוגיא דשמעתין כלל ועיין:

דף ל' מי סברת דלא תמו מיא כו' וגירסת התוס' הוא איפכא ולענין הלכה אין נ"מ לדידן דפסקינן כשמואל ולכך בין בדתמו מיא בין דלא תמו מיא חייב על נזקי אדם ופטור על הכלים רק דלגירסת התוס' אפשר דגם לשמואל לא קמחייב אלא בדתמו ונעשו רפש או דלא המו ועדיין הם צלולים ויש בהם ממשות בעין אבל היכא דלא נעשו רפש רק שנבלעו בקרקע ולא נשאר מהם שום ממשוח רק לחלוחית בעלמא שהקרקע חלקה אפשר דבכה"ג גם לשמואל נמי לא מחייב אבל לפירש"י גם בכה"ג חייב לשמואל ולפ"ז הרמב"ם שכ' בפ' י"ג מהל' נ"מ וז"ל נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע ה"ז חייב בנזקיו עכ"ל ע"כ דס"ל כפירש"י וכמו שהבין בדבריו הה"מ ודלא כהפ"י שרצה לפרש דעתו עפ"י גירסת התוס' וכמו שהבין בדבריו הראב"ד והא ליתא ופשוט:

שם תוס' ד"ה וחייב בעל הכותל וא"ת כותל רעוע נמי הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהי' ברי ע"כ ולפמש"כ על הגליון גירסת ספרים אחרים ברש"י דלהכי חייב בכותל ברי משום דשני למסתר כותל ברי א"כ אזדא לה קושיית התוס' ודו"ק אך באמת גירסא זו אין לה שחר כלל דמאי שינוי שייך בזה אטו אינו רשאי לעשות בשלו כל מה שירצה לסתור ולבנות על אופן אחר כפי העולה על רצונו ולכך קושיית התוס' במקומה עומדת והתוס' תירצו ח"ל דמ"מ המצניע ראוי להתחייב כיון שפשע ולפ"ז היכא דהצניעם בשעה שהי' הכותל ברי ושהו כ"כ עד שנתרועע הכותל וסתרו כשהוא רעוע שוב היה לו לבעל הכותל להתחייב ומהתימא שלא הזכירו דין זה שום א' מהפוסקים ובש"מ תירץ עוד דאם הי' מצניעם כשהוא ברי ודאי דלא היה מתקיימים כ"כ אלא היו כלים מאליהם ע"י רקבון וכדומה והוא נכון יותר ופשוט:

שם תוס' ד"ה אפי' תימא ר' יהודה וא"ת והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה וי"ל דכל הקודם בהן זכה לאחר ל' יום ותירוצם דחוק טובא דא"כ מאי מקשה הש"ס לימא דלא כר"י לימא דאיירי לאחר ל' יום כמו כל הקודם בהן זכה דמיירי ע"כ לאחר ל' יום כמו כן נימא דרישא דוהוזק בהן כו' מיירי נמי לאחר ל' יום והטור כ' דלאחר שהזיקו כל הקודם בהן זכה וכן הוא בהגהת רמ"א בשו"ע ובלי ספק שיצא לו דין זה מכח קושיית התוס' דבזה הוא מיישב קושייתם אך גם זה דחוק טובא דמאי סברא הוא כלל דבשביל שהזיקו יהיו עוד מופקרים לכל הקודם בהן כיון שהניח ברשות ונהי דאם הזיק מחייב לשלם אבל למה יהיו הפקר מעתה ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (טו ע"ב) גבי נמר וברדלס דכל הקודם בהן זכה ואמר ר"ל לאחר שהמיתו היינו משום דכיון שהמיתו למיתה הן עומדים וכל הקודם בהן להורגן זכה לשמים אבל בלא"ה לענין נזקין דממונא בעלמא מחייב לשלומי אמאי יהיה הפקר וכן נמי לקמן במכילתין (פ ע"ב) דאמרי' נפק רב ודרש חתול אין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה לבעלים היינו נמי משום דאיכא חשש מיתה משא"כ בנזקין ואדרבה מהנך סוגיות מוכח בהיפוך מדעת הטור כמבואר למעיין בהם אך גם אם נאמר דקושיית התוס' אין לה תירוץ אחר בזולת דברי הטור מ"מ קשה מנ"ל דגם לפי המסקנא יהיה הדין כן ונהי דאנו צריכין לדחוקי נפשין כן בדברי המקשה מ"מ למסקנא דאין אנו צריכין לזה מנ"ל לפסוק כן ודברי הרמב"ם בזה סתומים ולא נתבררה כוונתו אי ס"ל כתי' התוס' או כהטור או דלא ס"ל כשום א' מהנך תירוצים וצ"ע ולענין מה שהקשו התוס' עוד דא"כ קשיא דרשב"ג אדרשב"ג יפה כ' בש"מ דעתה בס"ד לא דייקינן כן מדרשב"ג דפטור מלשלם רק דרשאי להוציא ולתנא קמא אינו