נחלת דוד בבא קמא נ

הוא אי לא איצטריך למתני תרתי כו' ע"ש בדבריהם ותירוצם דחוק (י') ובהא דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי הקשו התוס' וא"ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי כו' עיי"ש בדבריהם ומה שתירצו ע"ז וז"ל וי"ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ובחד טעמא עכ"ל קשה טובא דא"כ מאי תלי בזה מאי דמקשו אח"כ אלא גמלו כו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה הא גם אי נוקי הברייתא דפליגי בחד טעמא תקשי ג"כ בשעת נפילה היכי משכחת לה וכמו שהקשה במהר"ם לובלין עיין בו והניח בצ"ע ולחומר הקושיא צ"ל דדעת התוס' הוא דהך בשלמא כדו כו' אינו נמשך למה שאמר לעיל ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי רק דהוא מלתא באנפי נפשיה והך דקאמר ומדמתני' בתרתי הוא סיום דבריו דלעיל דקאמר דמדיוקא דמתני' נשמע דפליגי בתרתי וקמסיים עלה אביי עצמו דמדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי ואח"ז מקשה סתמא דהש"ס בשלמא כדו משכחת לה כו' ולא תלי כלל במאי דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי כו' ובזה יתיישבו דברי התוס' על נכון וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שהקשה ג"כ כקושיית התוס' ותירץ ג"כ כתירוצם וז"ל וי"ל דאי לאו מתני' ה"א דבחדא לחוד פליגי דמ"ס נ"פ וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן לי' בסמוך ומ"ס נל"פ עכ"ל הרי להדיא מדבריו דהך בשלמא לא קאי אדלעיל מיני' דאלת"ה א"כ איך עירב הרשב"א דברי המתרץ בהמקשה ודו"ק אבל עכ"ז הוא דחוק מאוד ופשטא דלשנא דתלמודא ודאי דלא משמע כן אלא כמו שפירש"י דקאי אדלעיל והכל הוא מדברי סתמא דתלמודא והך ומדמתני' בתרתי כו' הוא הקדמה למאי דבעי אח"כ בשלמא כו' וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא (ח') ובהא דאמר אלא גמלו כו' בשעת נפילה היכי משכחת לה הקשו התוס' וא"ת ולוקמי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתני' כו' (ט') ועוד קשה לפי פירש"י ותוס' דעיקר תירוצא דאביי הוא במאי דפליגי בנ"פ א"ל והא דקאמר דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היא הוספת אביי מה שהוסיף מדיוקא דמתני' א"כ הא דאמר לקמן במימרא דר' אלעזר דקאמר בשעת נפילה מחלוקת מאי בשעת נפילה אף בשעת נפילה וקמ"ל כדאביי וע"כ צ"ל דקמ"ל כדאביי היינו כדיוקא דאביי שדייק במתניתין דפליגי בתרתי דליכא למימר דקמ"ל כאביי ולא כרבה חדא דהא כבר נפרכה מימרא דרבה וא"כ מאי רבותי' דר"א ועוד דהא ממאי דקאמר ר"א בשעת נפילה מחלוקת ליכא למשמע מינה דלא כרבה דהא גם רבה ס"ל דפליגי בשעת נפילה וא"כ ליכא להוכיח מלישנא דר"א דלא כרבה אלא ע"כ דמהא ודאי דקיי"ל דלא כרבה דהא כבר נפרכה אוקימתא דרבה ולא בא ר"א רק להשמיענו כדיוקא דאביי דלא נימא לנפשין דבחדא פליגי לכך בא להשמיענו דבתרתי פליגי וכן פירש"י להדיא דאיצטריך לר"א לאשמעינן דדייקינן לה ממתני' מדקתני תרתי כדאמר אביי לעיל וכיון שכן קשה לפי שיטת רש"י ותוס' דעיקר חידושא דאביי בדיוקא דיליה הוא להוסיף דפליגי גם לאחר נפילה אבל הא דפליגי בשעת נפילה מוכרחים אט לומר גם בלאו דיוקא א"כ כשבא ר"א להשמיענו דאיהו ס"ל ג"כ כדיוקא דאביי א"כ ה"ל לומר דר"א אומר לאחר נפילה מחלוקת דמינה שמעינן דס"ל כדיוקא דאביי אבל במאי דקאמר בשעת נפילה מחלוקה מינה לא שמעינן כלל דס"ל כדיוקא דאביי דהא גם בלאו הך דיוקא מוכרחים אנו לפרש דפליגי בשעת נפילה וא"כ הו"ל לר"א למימר ג"כ דפליגי בתרתי או לכה"פ הו"ל דפליגי לאחנ"פ דהא זהו עיקר דיוקא דאביי (י') קשה מה שהקשו התוס' לקמן בפ' הפרה (נ"ד א') בד"ה בין לרבנן בין לר"י שכתבו אפי' למאן דאית לי' בפ' המניח דמפ"נ ואפי' לאחנ"פ פטור כו' מ"מ פריך שפיר ע"ז כו' ולבסוף כתבו ע"ז ומיהו אין נראה כו' ונמצא דנשאר בקושיא:

לכך נלענ"ד לפרש סוגיא דשמעתין באופן שיתיישבו כל הלין קושיות שהקשינו והוא דמאי דפריך ה"ד מתכוין כו' לשנא דמתכוין דקאמר ר' יהודה קשיתי' דמהך לשנא משמע דדוקא במתכוין לשבר במזיד ועשה בור בידים ממש הוא דחייב בנזקו אבל בלא כיון לשבר אע"ג דהוי פושע כגון במעלה קנקנים על הגג לנגבן ונפלו ברוח מצוי' שלא כיון לעשות בור בידים דהא לא כיון רק לנגבן אע"ג שהבור נעשה בפשיעתו דרוח מצויה הוי פשיעה גם לגבי שומר חנם [וכמש"כ התוס' לעיל גד"ה ושמואל אמר באפילה שנו] מ"מ יהי' פטור כיון שלא נעשה במזיד דהכי משמע לשנא דמתכוין והוא ודאי ליתא דהא קיי"ל כל היכא דהוי פושע אע"ג דלא עשה במזיד ובידים ממש נמי חייב ולכך שפיר קמתמה ה"ד מתכוין כו' ועלה קמשני רבה דמאי מתכוין מתכוין להורידה למטה מכתיפו ור"ל דבאמת לא בעינן דווקא שיהא מתכוין לשבר רק דבמתכוין להורידה למטה מכתפו נמי חייב ובפירושא דדברי רבה נלענ"ד לפרש עפ"י מאי דאיתא במס' מכות (דף ז') מתני' אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה הי' מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו הי' משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז גולה אבל אם היה מושך במעגילה ונפל עליו והרגתו הי' דולה בחביות ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז אינו גולה זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה פ"כ לשון המשנה וטעמא דהא מלתא כ' הרמב"ם בפ"י מה' רוצח וז"ל מי שהיה דולה את החביות כו' או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אונס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא עכ"ל והא דבדרך ירידה חייב בגלות ע"כ צ"ל דדרך ירידה הוי שוגג גמור ולא שוגג קרוב למזיד משום דאי הוי קרוב למזיד הי' פטור מן הגלות וכמש"כ להדיא בפ' הנ"ל נמצינו למידין מעתה דאם נפסקה החבית דרך ירידה הוי שוגג ובדרך עלי' הוי אונס ובהכי מתפרשא סוגיא דשמעתין שפיר דר"י דקאמר במתכוין חייב והיינו במתכוין להורידה למטה מכתפו לפום פירושא דרבה ע"כ דבא למעט דרך עליה דהוי אונס דהכי משמע לשנא דמדקפרט שאינו חייב רק בדרך ירידה מכלל דבא למעוטי ההיפוך מזה והוא דרך עלי' דפטור ומשום דהוי אונס ולכך שפיר קאמר אביי מכלל דמחייב ר"מ ואפי' נפשרה דהא מדבא ר' יהודה למעוטי אנוס מכלל דשמטי' לר"מ דמחייב אפילו באנוס ומעתה לפום הך פירושא לא מיירי ר' יהודה כלל בנתקל כמש"כ רש"י וגם אינו ענין הדומה לנתקל כמש"כ הרשב"א רק דקאתי למעוטי דרך עלי' דהוי אונס גמור ומינה שמעי' דמחייב ר"מ אפי' באונס גמור אפי' בנפשרה דבאונסין אין לחלק בין זה לזה משום דמעתה תו ליכא לפרושי דר"י בא למענט תקל משום דשמעי' לר' מאיר דמחייב בנתקל משום דס"ל דנתקל פושע הוא ואיהו ס"ל דנל"פ ואנוס הוא ולכך קאמר דווקא דמתכווין להורידה למטה מכתפו דהוי שוגג הוא דחייב אבל בנתקל דהוי אנוס פטור דא"כ לא הל"ל במתכווין כו' ולמעוטי אנום דהא באנוס גם ר"מ מודה דפטור רק דס"ל דנ"פ הוי וא"כ עיקר פלוגתא דידי' הוא במאי דס"ל דנתקל אנוס וא"כ הכי הל"ל נתקל פטור משום דאנוס הוא ומדקא ממעט אניס מכלל דר"מ מחייב באנוס מיהו כל זה הוא לפי מאי דפרישנא משא"כ לפי פי' הרשב"א ליכא לתרוצי לשנא דסוגיין עד"ז דהא לפירושו נקיט ר"י במילתי' ענין הדומה לנתקל דהוי פשיעה ולכך שפיר איכא לאקשויי עליו דמנ"ל לדמות כ"כ הפשיעות להדדי דלמא לא דמו לגמרי ובא למעוטי נתקל וכמו שהקשינו והא דנקיט מתכווין חייב ולא קאמר נתקל פטור משום דזהו גופי' אתא לאשמועינן דמתכוין להורידה למטה מכתפו הוי פשיעה וממילא שמעינן דנתקל לא הוי פשיעה משא"כ לפירושינו לא מיירי כלל בנתקל רק דבא למעוטי דרך עליה דהוי אונס לכו"ע ובנתקל שפיר מצי סבר דלא הוי פשיעה וכהא דאמרינן בפרק האומנין שהביאו התוס' ואפ"ה פריך שפיר מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה ומיושבת קושיית התוס' ודו"ק:

ובהא דאמר הש"ס אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליני בשעת נפילה בנתקל פושע ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו לאחר נפילה כו' נלענ"ד העיקר כדברי הרי"ף דמפרש לה להא דאביי דהא דקאמר דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלאו בלאתר נפילת פשיעה מיירי ובמפקיר נזקיו דעלמא קמפליגי רק דקאי אהך נפילה דרישא דנתקל ונפל ואח"כ הפקיר נזקיו ואזלי ר"מ ור"י לשיטתם דר"מ דס"ל דנתקל פושע לכך בהפקיר אח"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב ולר"י דס"ל נתקל אנוס הוא לכך קפטר במפ"נ משום דה"ל מפ"נ אחר נפילת אונס דפטור וכהא דאמר ר' יוחנן בסמוך ומה שהכריחו התוס' בראיות דמוכרחין אנו לפרש דפליגי במפקיר נזקיו דעלמא ואפי' לאחר נפילת פשיעה אינם ראיות כלל וכדבעינן למימר לקמן ואדרבה לשיטת הרי"ף יתיישב כל מה שהקשינו וכל מה שדחקו עצמם התוס' בסוגיא זו והיינו משום דעיקר תירוצם דאביי בא ליישב לשנא דמתכווין דקאמר ר"י דמשמע מיני' דדווקא במתכווין במזיד הוא דחייב אבל אם לא נתכווין במזיד אף דנעשה בפשיעתו הוא פטור והא ודאי ליתא דהא במעלה קנקנים ע"מ לנגבן ונפלו ברות מצויה נמי חייב וכקושיא דרבה לזה בא אביי לתרץ לשנא דמתכווין דהכוונה הוא דמתכווין לזכות בחרסי' והיינו משום דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלר"מ חייב אף במפקיר נזקיו וקאמר עלה ר"י דבמתכווין לזכות הוא דחייב