נחלת דוד בבא קמא מט

בהפקיר רשותו ובורו נמי קמחייב מטעם בור בר"ה כיון דלית ליה הך סברא דכי אפקרנא עכ"ד הפ"י וצריך לומר לדבריו דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא בורו לאו מטעם בור קאתי עלה וכמ"ד דס"ל דחיובא דבור הוא בתרווייהו בין בר"ה ובין בהפקיר רשותו ולא בורו וכמש"כ התוס' לקמן (כ"ט ב) ד"ה אלא ר"י דאיכא למ"ד דס"ל הכי דזה ודאי דליכא למימר כן אליבא דרב דא"כ מצינו לרב דיהיה חייב משום בור אף דלא אפקריה וא"כ איך קאמר רב ה"מ בדאפקרינהו דמשמע מינה דליכא שום חיובא דביר בדלא אפקרינהו דהא להכי הוכרח רש"י לפרש דלרב חיובא דבור בהפקיר רשותו ובורו הוא והיינו משום דחיובא דבור לרב אינו אלא באפקריה וכדקאמר ה"מ בדאפקריה אלא ע"כ צ"ל לדברי הפ"י דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו מטעם בור רק מטעם שור כי היכי דקמחייב באבנו סו"מ בדלא אפקריה מטעם שור ולית ליה לרש"י הך סברא שכ' התוס' דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ליכא לחיובי מטעם שור משום דה"ל רשות המיוחדת למזיק דפטיר משום דמצי אמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ולרש"י אית ליה לרב דגם בזה הוא חייב משום שור והיינו משום דכיון דהפקיר רשותו תו לא מצי אמר ליה כן ובאמת דלכאורה מצד הסברא אין דברי התוס' מוכרחים בהך סברא כ"כ וברווחא נוכל לדמויי הפקיר רשותו ולא בורו לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ולא אפקרינהו דחייב מטעם שור לרב ודלא כהתוס' כצ"ל בהכרח בכוונת רש"י לפי דברי הפ"י ודו"ק אך עכ"ז הוא דחוק מאוד וכמעט שאי אפשר לאומרו כלל דמלבד מה שהקשו שם תוס' על דברי רש"י מהא דפריך שם מהך דלאושין עיי"ש והוא קושיא עצומה גם דברי רש"י עצמו סותרין שם זא"ז דוק ותשכח עוד קשה טובא ע"ז דאי נימא דלרב הפקיר רשותו ולא בורו הוי שיר א"כ קשה דלאידך מ"ד דס"ל בור ברה"ר פטור ובור דאיירי ביה הכתוב בבור ברשותו וא"כ ע"כ כל דין בור יש לו ופטור בו על הכלים ולרב אמאי פטר על הכלים לחייב משום שור וע"כ צ"ל דבהא פליני ג"כ ר"י ורע"ק דלהך דס"ל בור ברה"ר חייב ובו התחיל הכתוב ס"ל דבור ברשותו הוי שור ולהך דס"ל דבור ברה"ר פטור והכתוב איירי בבור ברשותו ס"ל דבור ברשותו לא הוי שור ורב ס"ל כהך מ"ד דבור ברה"ר חייב וזה ודאי דדחוק טובא דנימא דר"ע ור"י בהא גופי' פליני אי בור ברשותו הו' שור או לא דמנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"י ור"ע כיון דלא מצינו שיפלגו בפירוש בהך מלתא ופשטא דמלתא משמע דרב אליבא דכו"ע קאמר למלתיה ומשום דסברא פשוטה היא לדידיה דבלא אפקריה ממינא הוא וחייב מטעם שור והא ודאי ליתא דאיך יהיה זה סברא פשוטה כיון דחזינן דלהך מ"ד דס"ל דחיובא דבור אינו אלא בבור ברשותו א"כ ע"כ דלא מצי סבר כן וכמש"כ דא"כ בור דפטר בו את הכלי היכי משכחת לה אלא ע"כ דסברת התו' מוכרחת דבור ברשותו ליכא לחיובי מטעם שור משום דהוי רשות המיוחדת למזיק ומצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי ולכך למ"ד דס"ל דחיובא דבור ברה"ר א"כ בור ברשותו לגמרי פטור ומעתה שפיר סבר רב כהך מ"ד וכיון שכן ליתנהו לדברי הפ"י ודו"ק על כן נראה עיקר כדברי התוס' דבהפקיר רשותו ובורו פטור לגמרי וכן פסק גם הרמב"ם עיי"ש בדבריו ודו"ק:

שם תוס' ד"ה ונישוף באבן אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה דפשור כדפטר לקמן בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור עכ"ל ולקמן בפ' הפרה (נ' ב') בתוס' ד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב כתבו התוס' תירוצים אחרים להך קושיא ולדבריהם דהתם חייב בנתקל באבן ונישוף בקרקע כיון שעשה כל התקלה וההיא דנתקל בבור שאני שלא עשה כל התקלה משום דקול הכורה נמי קגרים עיי"ש בדבריהם ודברי הרא"ש דשמעתין ובפרק הפרה סותרים זא"ז דבשמעתין כתב לדינא כדברי התוס' דכאן לפטור בנתקל באבן ונשוף בקרקע ובפ' הפרה כתב לדברי התוס' דהתם לחייב בעשה כל התקלה אף שאין החבטה דידי' כלל ונמצא דלדבריו דשם הו"ל לחיובי בנתקל באבן ונישוף בקרקע וא"כ דבריו סתרי אהדדי גם דברי הטור סותרים זא"ז וכבר הרגיש בזה בספר מע"מ עיי"ש בדבריו ומהתימא על הרב ביש"ש איך נמשך אחר דברי הרא"ש האלו באלה שני המקומות מבלי משים לב כי המה הדברים הסותרים זא"ז וצע"ג:

שם בגמ' היכי דמי מתכווין יש להבין סוגיא זו לפי פירש"י ותוס' ויש לדקדק בה טובא (א) קשה דמאי פריך ה"ד מתכווין לימא דמיירי במתכווין לשבר והתוס' בד"ה אמר רבה כתבו וז"ל משים דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר"י לחלק בין מתכווין לשאין מתכווין עכ"ל ודבריהם דחוקים דאדרבה שפיר מצינן לפרושי דה"ק קאמר דחייב אפילו נשברה מאלי' וקאתי ר"י לחלק ולומר דדווקא במתכווין לשבר חייב אבל באינו מתכווין לשבר ונשברה מאלי' פטור (ב) ובהא דאמר רבה במתכווין להורידה למטה מכתפו נמי יש לדקדק דרש"י פי' במתכווין כו' ונתקל והוטחה בכותל חי"ב דנתקל פושע הוא עכ"ל ולדבריו קשה דא"כ למאי קאמר כלל ר' יהודה במתכוון חייב וכוונתו היא במתכווין להורידה למטה מכתפו לפי פירושו של רבה ה"ל למימר נתקל חייב ומאי תלי הך דנתקל בהא דמתכוין כיון דמתכווין להורידה למטה מכתפו לא קמחייב רק משום דנתקל וס"ל דנתקל פושע הוא א"כ לימא בקצרה נתקל חייב ומאי קמהני הא דמתכוין להורידה למטה מכתפו לנתקל ועוד דעיקר חסר מן הספר וליכא לפרושי דזה שכ' רש"י ונתקל היינו שהכד נתקל ולא האדם וזה לא משכחת לה בלא מתכוון להורידה כו' ומשום דקאי על מלתי' דת"ק דתני נשברה כדו כו' דמשמע מיני' שהכד לבדו נשברה בלא נפילת האדם דהך גוונא דנפל וע"י נפילתו נשבר הכד קתני לה במתניתין דלקמן בשני קדרין אבל במתניתין דידן דתני סתמא משמע שהכד לבדו נשבר בלא נפילת האדם ועלה קאי ר"י למפלג דבכה"ג לא משכחת לה דיהיה חייב אם לא במתכווין להורידה כו' דגם זה דחוק חדא דאמאי לא יהיה משכחת לה גם בלא נפל והיינו בנתקל קצת ונחבט בכותל ועי"ז נשבר הכד ועוד כיון דמ"מ מה דחייבינן ליה על הקלת הכד היינו ע"כ משים דמדמינן ליה לנתקל בעצמו וא"כ אכתי בקצרה הל"ל נתקל חייב ומדברי הרשב"א בפירושו נראה דקמפרש להא דמתכווין להורידה למטה מכתפו ולא מיירי בנתקל רק שפשע ולא נזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר רק דפשיטא ליה להש"ס דהך פשיעה שלא נזהר בה דמי ממש לפשיעה דנתקל דאל"כ מנ"ל להש"ס למפרך מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה דלמא לא מחייב רק בנתקל אלא ע"כ דפשיטא לי' לאביי דהנך פשיעותא דמיין להדדי לגמרי עיי"ש בדבריו שמבואר כן להדיא ולדבריו אתי שפיר טפי מאי דהוצרך לימר במתכווין ממה שהוא לפירש"י כיון דלא מיירי כלל בנתקל וקמ"ל דזהו גופיה פשיעה אבל לפי' רש"י דגם לפי מאי דשנינן במתכוון כו' מיירי נמי בנתקל א"כ ודאי דקשה למאי נקיט מתכוון כלל בקצרה הל"ל נתקל חייב אך גם פי' זה דחוק טובא חדא דמנ"ל להש"ס לדמות הך פשיעה שלא נזהר בה לפשיעה דנתקל דלמא מתכווין להורידה הוי פושע טפי מנתקל ובנתקל קפטר ר"י ועלה קאמר ר"מ דחייב משום דנתקל פושע ועוד בין לפירוש רש"י ובין לפי' הרשב"א קשה קושיית התוס' בד"ה אמר רבה דהא ר"י אית לי' בב"מ דנתקל לאו פושע היא גבי מעביר חבית כו' ועיין בתוס' וברשב"א שנדחקו בזה () ובהא דאמר אביי בתרתי פליגי כו' קשה ג"כ כיון דעיקר מאי דבעי אביי לשנויי הוא לפרש לשנא דמתכווין דמיירי במתכווין לשבר וכמו שכתבו רש"י ותוס' א"כ בקצרה ה"ל לשנויי אלא אמר אביי מאי מתכווין מתכווין לשבר וקמיפלגי בנתקל פושע ולאיזה צורך הוצרך לומר דפליגי בתרתי ונהי דאית לי' לאביי כן מסברא דנפשיה מדיוקא דמתני' דפליגי בתרתי מ"מ איזה שייכות יש לזה עם מאי דבעי לתרוצי הך קושיא דה"ד מתכווין רק דהל"ל זה מימרא בפ"ע בפירושא דמתני' (ד') ועוד דלפי מאי דקאמר עכשיו א"כ עיקר התירוץ דמתכווין לשבר הוא חסר מן הספר ואין לו שום רמז בדברי אביי רק דאנן מעצמינו צריכינן לפרושי כן ולהוסיף בדבריו מה שלא הוזכר כלל (ה') ועוד דלפי מה שפירשו רש"י ותוס' בשינויא דאביי דהא דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היינו אפילו לאחר נפילת פשיעה והנך תרתי פלוגתות דנ"פ ודמפקיר נזקיו לא תליין בהדדי כלל ונמצא דלפי פירושם צריך לפרש בלשנא דמתכווין דקאמר ר"י שני פירושים מתחלפים דלענין פלוגתא נתקל פושע הוי פירושו של מתכוין ין מתכווין לשבר ולענין פלוגתא דמפקיר נזקיו הוי פירושו של מתכווין מתכווין לזכית בחרסי' וזה דחוק למאוד לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים ואיך סתם ר"י כ"כ דבריו לומר בסתמא במתכוון חייב ולא קמפרש מה הוא מתכווין ואיך הוא מתכווין וקסמך על מה דנפרש מעצמינו דלענין נתקל נפרש מתכווין לשבר ולענין מפ"נ לאנ"פ נפרש מתכווין לזכות בחרסי' ודבר זה דחוק מאוד וכן הקשה הרמב"ן במלחמותיו על הרז"ה עיי"ש בדבריו בפיסקא המתחלת וכ' ומסתברא עוד לי (ו') עוד הקשו התוס' בד"ה מדקתני תרתי וא"ת והיכא דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפילו אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע