נחלת דוד בבא קמא ה

מוקמינן חדא אשן וחדא ארגל ומדשני בלישניה ש"מ דושלח אתי לאורויי דחייב גם בלמכ"ק וכיון שכן הדרא קושית התוס' לדוכתא איברא דלענ"ד לא מתחוורא הך פילפולא דלכתיב הרי זימני ובער דאיך יכתוב ובער את בעירו ואף דבכמה דוכתי מצינו להש"ס דפריך בכה"ג דלא נכתוב הך מלתא אף דלפי הנדמה לא יתיישב הלשון בשום אופן בלא"ה מ"מ בסוגיין דלא מצינו זה בגמ' דלשקול וליטרי בהכי א"כ אנן מדעתן ודאי דלית לן למפרך זה ומש"כ רש"י דהא לא כתיב ובער נמי אין הכוונה דלכתוב תרי זימני ובער רק דה"ל למכתב איזה לשון אחר דוגמת ובער המורה על מכ"ק דווקא ועיקר כוונת רש"י דובער מלמדינו לפרושי ושלח ללמכ"ק ואילו נכתב ושלח לחוד ולא היה נכתב ובער כלל בתורה הוי מוקמינן ליה במכ"ק אבל עכשיו דמצינו בתורה בשום דוכתא לישנא דובער המורה על מכ"ק מזה ידעינן דושלח הוא לא מכ"ק ומיושב בזה קושית מהרש"א דלעיל ואף שהלשון דחוק בפירש"י מ"מ נראה שזהו כוונת דבריו ובזה יהיה נסתר תירוצו של הפ"י והדרה קושית המהרש"ל לדוכתי'] אך לענ"ד נראה ליישב קושית תוס' בפשיטות דאי לאו כאשר יבער ה"א דבער אתא לאורויי לחיובי גם באזלא ממילא רק היכא דאיכא הך גריעותא דאזלא ממילא לעומת זה בעינן המעלה שיהי' מכ"ק דווקא וקרא דושלח אתי לאורויי דהיכא דשלח שלוחי דאיכא מעלה דשלחה חייב גם בלמכ"ק ולא הוה ילפינן כלל חד מחברי' אבל עתה דחד קרא מיירי בשן וחד ברגל שפיר ילפי מהדדי ודו"ק ועוד תי' בתו"ח לקושיית התוס' בדרך פשוט עיי"ש ודו"ק] ועל כל פנים הסוגיא דחוקה בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות ואף שישבנו מקצת הקושיות וצ"ע:

אולם אלולי דבריהם היה נראה לענ"ד לפרש פירושא דסוגיין ברווחא ע"פ סברת המהרש"ל שהבאתי לעיל דברגל לא שייך לפלוני בין מכ"ק ללמכ"ק דסתם הזיקא דרגל הוא בלמכ"ק ואף שהשגנו עליו לעיל היינו שאי אפשר לומר כן לפי שיטת התוס' אבל לולי דבריהם מצד עצמם הדברים נכונים מאוד והסברא נותנת כן בלי ספק ועוד אני מוסיף על דבריו דגם בשן לא שייך לפלוגי בין אזלא ממילא לשלח שלוחי דסתם הזיקא דשן הוא אזלא ממילא שהולכת להנאתה ועוד נראה לומר דגם אם משלחה בשדה חבירו מ"מ אין מכריח אותה לאכול רק שאוכלת מעצמה להנאתה ולכך מיקרי בכל פעם אזלא ממילא כיון דעיקר ההיזק דהיינו האכילה עושה מעצמה ולא דמי לרגל דאם שלחה בשדה חבירו היינו שהנהיגה א"כ הדריסה נעשית בהכרח ע"י משא"כ בשן קצרן של דברים דסתם הזיקא דשן הוא אזלא ממילא ומכ"ק וסתם הזיקא דרגל הוא לאמכ"ק ושלחה שלוחי ולאו בלישנא דושלח ובער תליא מילתא רק דעיקר נזקייהו דשן ורגל סתמא הכי הוויין ומעתה מתפרשא סוגיא דידן ברווחא דבאמר מר קמא דמשני סד"א אידי ואידי אשן הוצרך ע"כ לומר הא דמכ"ק והא דלמכ"ק דלא מצי לשנויי הא דשלחה כו' משום דגם מחד קרא הוי ידעינן אזלא ממילא דסתם שן הכי הוא רק במכ"ק שפיר היינו טועים משום דסתם שן הוא מכ"ק לכך צריכינן לתרי קראי לחייבו גם בלמכ"ק ואי לא הוה כתיב רק חד קרא דושלח מ"מ הוה מוקמינן לי' במסתבר למכ"ק וכמש"כ רש"י ולא תקשה לן אנה נזכר רמז בקרא דושלח למכ"ק וכמש"כ בסברת התוס' דזה אינו כלום דלאו מלישנא דקרא הוה טעינא רק משום דסתם נזקא דשן הכי איתא וגם יתיישב הא דאמרינן דומיא דרגל כו' אף דברגל לא נכתב רק חד קרא דושלח מ"מ ידעינן שפיר ללמכ"ק משום דסתם נזקא דרגל הכי הוי ועד"ז יתפרש גם אמר מר תניינא ודו"ק. ומעתה אתיא שפיר קושיית הגמ' דפריך בסוף סוגיין ולכתוב רחמנא ושלח כו' דמשמע שן ומשמע רגל ולא תיקשה דא"כ מהיכא נילף לחייב בלמכ"ק ובאז"מ כיון דליכא רק חד קרא דז"א כיון דעכ"פ ילפינן מהך קרא לתרווייהו וסתם שן הוא אז"מ וסתם רגל היא למכ"ק שפיר נילף חדא מחברי' שן מרגל ורגל משן כמו דגם עתה דנכתבו תרי קראי ג"כ הוצרכו למילף חדא מחברי' ולכך חתר המתרץ למצוא תירוצים אחרים משום דקושיא אלימתא היא ואינה מתיישבת כלל בשינויי קמאי אך לפ"ז לכאורה אינו מובן מאי דמשני הש"ס סד"א ה"מ היכא דשלחה שלוחי כו' אמנם אי משום הא לא תברא דשפיר מצינן לפרושי לישנא דהש"ס בתרי אנפי חדא דהכי כוונת הש"ס דאף דמצינו לשון שילוח גם גבי שן כדכתיב ושן בהמות אשלח כו' מ"מ כיון דלישנא דשילוח דקרא מורה כפשוטו על שלחה שלוחי ממילא הוה מוקמינן ליה על רגל לחוד דשייך ביה שלחה שלוחי משא"כ שן דלא שייך ביה בסתמא הך דשלחה שלוחי משום דסתם שן אז"מ וכמש"כ ואינו ענין כלל לקרא דושן בהמות אשלח דהתם קאי על הקב"ה שיגרה בהם שן בהמות משא"כ לשנא דקרא דושלח דקאי על אדם המשלח משום דרישא דקרא מיירי באדם דהא כי יבער איש שדה כו' כתיב וזה לא שייך גבי שן ולכך ממילא הוי מוקמינן לי' לרגל לחוד ולא הוי ידעינן שן כלל והגמ' דקאמר סד"א כו' אין הכוונה דהוי טעינא בדינא דאז"מ דבאמת טפי הוי טעינא כיון דלא הוי ידעינן שן כלל רק משום דעד עתה לא הוי שקיל ופרי הגמ' כלל בלשנא דושלח ובער איך הוא משמעותן רק בעיקר נזקיהן דשן ורגל הוא דהוי שקיל וטרי ועתה חידש לו התרצן דלישנא דשלח דקרא מורה לפי פשוטו על שלחה שלוחי וזהו מה שאמר סד"א כו' רצה לומר דבלשנא דקרא הוי ס"ד לומר כן ויותר לא הוצרך לפרש דזה ממילא מובן כיון דקרא מיירי בשלחה שלוחי ממילא לא קאי רק ארגל לחוד ואף שיש להתעקש ע"ז ולומר דא"כ עיקר חסר מן הספר מ"מ אם תתבונן היטב בזה תראה שאין כאן דוחק כלל בלישנא דהמתרץ ודו"ק ועוד יש לפרש באנפא אחרינא דה"ק דאף דעד עתה הוי סברינן דסתם שן הוא אז"מ וליכא למיטעי בהכי כלל מ"מ השתא דאתינן להכי דגם גבי שן מצינו בקרא לשנא דשילוח כדכתיב ושן בהמות כו' וגם בקרא דהתורה יהי' נכלל בלשון שילוח שפיר הוי טעינא למימר דגם שן לא יתחייב רק בשלחה שלוחי ולשנא דהש"ס לכאורה מיושב ספי להך פירושא בתרא אך לפ"ז הדרא קושיית התוס' ד"ה איצטריך לדוכתיה ולפירושא קמא אין מקום כלל לקושיית התוס' מיהו כבר נתיישב בלא"ה קושיית התוס' בדברינו לעיל או עפ"י מש"כ או עפ"י מש"כ התוס' ועכ"פ להנך תרי פירושי נתיישב הא דאמר הגמ' דווקא סד"א ה"מ דשלחה שלוחי ולא קאמר ה"מ דמכ"ק והמעיין יבחר ודו"ק היסב בכ"ז כי לע"ד הוא הפירוש הברור בסוגיין מבלי שום גמגום ועיין:

דף ד ע"א וכי שור דרכי להזיק במועד ומועד דרכו להזיק כו' אין להקשות דלמא ס"ל להך מ"ד דתני שור וכל מילי דשור כמאן דאמר פלגא נזקא ממונא וא"כ סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי דזה אינו דאף דס"ל דסתם שוורים לאו בחזקת שימור מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק דהא לא אמר בחזקת לאו שימור קיימי רק לאו בחזקת שימור קיימי תדע דהא פריך גם אמועד ומועד דרכו להזיק וזה וודאי ליכא שום סברא דמועד יהיה בחזקת שימור דהא ממונא הוא לכו"ע וא"כ וודאי דלאו בחזקת שימור קיימי ואפ"ה עלה על דעתו למפרך ומועד דרכו להזיק אלא וודאי דסברת המקשן היה גם במועד דאף דודאי לאו בחזקת שמור קיימ' מ"מ לא מקרי דרכו להזיק כשאר אבו' דאינך כולהו בחזקת לאו שימור קיימי ודרכן להזיק ולפ"ז הגמ' לא נאיד מסברת המקשן רק גבי מועד כדאמר להדיא אין כיון דאייעד אורחי' ומקרי דרכו להזיק כשאר אבות אבל גבי תם אף למ"ד לאו בחש"ק וממונא הוא מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק כשאר אבות דהא מזה נא נאיד הגמ' ונשאר סברת המקשן וכן הסברא נותנת באמת לחלק ביניהם לכל מעיין שופט בצדק ומזה נדחה פי' ר"ת דפי' דהך דאמר הגמ' לקמן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא דהכוונה הוא על מ"ד דס"ל ממונא הוא וא"כ סתם שוורים לאו בחש"ק ולפמ"ש זה אינו דאכתי גם לאותו מ"ד מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק ולא אתי מבינייהו דאינך כולהו דרכן להזיק וגם בסוגיין דפ"נ מוכרח לומר כן דאי לא תימא הכי תיקשה למ"ד ממונא כו' ורחמנא הוא דחס עלוי' כו' למה חסה התורה עליו יותר מעל שארי אבות כיון דדמי להו מכל צד אלא וודאי כדכתיבנא דאף דלאו בחש"ק מ"מ לא דמי לשארי אבות דהמה בחזקת לאו שימיר קיימי ולזה מיאן רש"י בפיר"ת דלקמן וכתב דלא אתפרש היכא ואי"ה בסוגיא דפ"נ נכתוב עוד בזה וזה נכון:

דף ה ע"ב ולמ"ד קרן עדיפא שכוונתו להזיק כו' רש"י כתב דלא אתפרש היכא ור"ת פירש דזהו הכוונה על מ"ד דס"ל פ"נ ממונא וסתם שוורים לאו בחש"ק והנה המהר"מ הבין דלכך נאיד רש"י מפיר"ת משום דמפרש בגמ' מה להנך שכן מועדין מתחילתן דרצה לומר דמשלמין נזק שלם ולכך כתב לעיל (בתוס' ד"ה אבל במחוברת דף ב' ע"ב) מה שכתב ובאמת דברים אלו אין להם שחר כמ"ש התוס' דליכא לפרושי הכי ובוודאי גם רש"י מודה לזה ומאי דלא רצה לפרש כפיר"ת הנה מלבד מה שכתבתי למעלה דאפילו להך מ"ד דממונא אפ"ה לא מקרי דרכו להזיק. עוד נוסף ע"ז דפי' ר"ת דחוק מאוד בפירוש דברי הגמ' דמאי קאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק כאילו הך דכוונתו להזיק תליא בפלוגתא וזה אינו דבזה ליכא שום פלוגתא רק דפליגי אי בחש"ק אי לאו בחש"ק וע"כ נצטרך למפסק דברי הגמ' בסכינא חריפא ולמימר הכי ולמ"ד וכו' וכוונתו על אותו מ"ד דפ"נ ממונא וא"כ אדרבא קרן עדיפא מסברא כיון דכוונתו להזיק ומי לא יבין זה כי הוא דוחק גדול ועיקר חסר מן הספר ולכך כ' רש"י דלא איתפרש היכא אמנם לולי דבריהם היה נראה לומר בפירוש הגמ' דהכוונה הוא על אותו מקשן דהקשה לעיל (דף ד' ע"א) ארב יהודה ולאו ק"ו היא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש וכוונתו להקשות אמתניתין כמ"ש לעיל לדברי התוס' דהכי משמע פשטא דסוגיא שם מדקאמר איצטריך סד"א כו'] דקושייתו היא על תנא דמתניתין דלכתוב שן ואתיא קרן מיניה במכ"ש מחמה שכוונתו להזיק וא"כ חשיב ליה חומרא דכוונתן להזיק כ"כ עד דלא חשיב כלל לפירכא מה שאינה מועדת מתחילתה דבלא"ה לא הוי פריך מידי ולכך קאמר לאותו מ"ד דאמר לעיל אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן אתיא דלהך מ"ד ע"כ דאלים