נחלת דוד בבא קמא מח

ולענין הלכה פסק הרי"ף והרמב"ם כבני מערבא דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וכ' ע"ז הרא"ש וז"ל ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אלעאי משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה ועוד מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל ס"ל אלמא ליתא לדשמואל וכ"ש לדברי ר' יוחנן דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה וכיון דליתא לדשמואל ולדר' יוחנן דהילכתא כוותייהו נגד רב כ"ש דליתא לדרב עכ"ל ודבריו תמוהים דק"ו פריכא הוא ובספר תפארת שמואל נדחק בזה הרבה והעיקר הוא כמו שהגיה במע"מ דאפילה לא הוי כ"כ אונס כחו קרן זוית והכי פירושא דהרא"ש רוצה להוכיח דסתמא דתלמודא דקמתמה על רבא לימא כשמואל ס"ל היינו ע"כ הכוונה דעיקר תמיהת הש"ס הוא במה שאינו סובר כבני מערבא והיינו ע"כ משום דס"ל לסתמא דתלמודא דהילכתא כבני מערבא וע"ז בא הרא"ש להוכיח דליכא לפרושי דתמיהת הש"ס הוא במה שסובר כשמואל ולא כאינך אמוראי דהיינו רב ור"י [וא"כ תו לא יהיה ראיה מזה דהלכה כבני מערבא והיינו משום דלכאורה היה נראה לפרש דהך עובדא דחייב רבא היה ידוע להם דבקרן זוית הוא וביום דלר"י הוי לן למיפטריה ולשמואל הוא חייב משום דשמואל לא קפטר ליה רק באפילה אבל בקרן זוית חיובי מחייב וע"ז קמשני קרנא דעצרא הוי ור"ל דאה"נ דהמעשה הי' בקרן זוית ומשום דזה אי אפשר להכחיש כיון שהי' ידוע להם שכן הי' המעשה רק דלא הוי בקרן זוית דעלמא אלא קרנא דעצרא הואי ומשום דברשות קעביד איבעי לי' לעיוני ולכך אפי' לר' יוחנן חייב לזה קאמר הרא"ש דליכא לפרושי כן משום דאפילה לא הוה כ"כ אונס כמו קרן זוית וא"כ שמואל דפטר באפילה כ"ש דפוטר בקרן זוית וא"כ תו ליכא לפרושי דעובדא דהוי בקרן זוית הואי דא"כ איך קאמר הש"ס לימא כשמואל ס"ל דהא לשמואל דפטר באפילה א"כ מכ"ש דפטר בק"ז אלא ע"כ דליכ' לפרושי כן וליכא לפרושי נמי דעובד' דהואי בממלא הואי ובממלא לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה וכמש"כ בזה לעיל דהא בממלא חזי לי' ולשמואל לא פטר רק באפילה אבל בממלא חיובי מחייב [דלהרא"ש כל אחד מהנך אמוראי מוסיף אדחברי' דבעינן אונס יותר גדול דלרב ממלא נמי הוי אונס ושמואל אמר דממלא לא הוי אונס משום דחזי לי' ולכך מוקי לה באפילה ולר"י אפילה נמי לא הוי אונס רק קרן זוית הוא דהוי אונס] והכי קמתמה הש"ס לימא כשמואל ס"ל ולא כרב לזה קאמר הרא"ש דודאי ע"ז לא הי' קמתמה הש"ס דכיון דלית הילכתא כשמואל ור"י כ"ש דליתא לדברי רב וא"כ ודאי דהש"ס לא הי' קמתמה חזה אלא ע"כ דעיקר תמיהת הש"ס הוא במאי דלא ס"ל כבני מערבא וא"כ ע"כ דס"ל לסתמא דהש"ס דהילכתא כוותייהו כצ"ל בכוונת הרא"ש וזה פשוט אך כיון שכן הדבר מבואר שאין דברי הרא"ש מוכרחין כלל בראי' זו דפשטא דלשנא דתלמודא ודאי משמע דעובדא דרבא דהואי בקרן זוית הואי ובזה מדוקדק מאוד מאי דמשני קרנא דעצרא הואי ולא אמר סתם דכנגד בית עצרא הואי ולמה דקדק בלשונו לומ' דקרנא דעצרא הואי אלא ודאי דמשמע דהוי ידע דעובדא דהואי בק"ז הואי ולכך הוצרך לשנויי דלאו ק"ז סתם הואי אלא קרנא דעצרא הואי וגם מצד הסברא נראה דאפילה הוי אונס יותר גדול מק"ז לכך דברי הרא"ש בראי' זו אינם מוכרחין כלל ועיקר סמך הרי"ף שפסק כהא דבני מערבא הוא משום דאיירי בי' רבינא ורב אשי וכמש"כ הרא"ש בראי' הראשונה ופשוט ולפי מה שכתבנו לעיל דלשיטת התוס' צ"ל דכו"ע ס"ל דנתקל פושע הוא א"כ בלא"ה אתי שפיר פסקא דהרי"ף דהא הרי"ף פסק לקמן דנתקל לאו פושע אך כבר כתבנו לעיל דאין דברי התוס' מוכרחין בזה ודו"ק:

דף כח ע"א בגמ' ת"ש מנין לנרצע שכלו לו ימיו כו' ר"נ בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא התירא והשתא איסורא משמע דדווקא אליבא דהך מ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה צריכינן לאוקמי דמיירי במסר נו שפחה כנענית אבל לפי מאי דפסקינן דעביד אינש דינא לנפשיה בלא"ה א"ש הברייתא ולפ"ז קשה על הרמב"ם דפסק דעביד אד"נל וכאן לענין נרצע כ' בפ"ג מה' עבדים דמיירי דווקא שמסר לו שפחה כנענית ועי' במל"מ שהביא לקושיא זו בשם הרב מוהרש"ך ותירץ הרב מוהרש"ך וז"ל דס"ל לרבינו דאף דקיי"ל כר"נ דעאד"ל במקום דליכא פסידא אפ"ה אינו רשאי לחבול בו ואפי' אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא משו"ה כתב לאוקימתא דר"נ דמיירי במסר לו שפחה כנענית דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא עכ"ל ועיין במל"מ שכ' סמיכים לדבריו עיי"ש בדבריו ולפי דברי המוהרש"ך היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין דלעיל דמקשינן א"ה אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב ועיין בתוס' שדחקו עצמם במאי דפריך א"ה דמשמע דלדידיה ניחא עי' בתוס' בד"ה ואי בתם אמנם לפי דברי מוהרש"ך א"ש דבשלמא לדידיה דמיירי במועד לכך שפיר חייב כשדחפו לעליון ומת משום דנהי דעביד דינא לנפשיה מ"מ אינו רשאי להזיק לחבירו כיון דליכא פסידא אבל לדידך דמיירי בתם דאיכא פסידא א"כ אמאי חייב כיון דאיכא פסידא רשאי להזיק לחבירו וכדאמרינן מאה פנדי בפנדא למחיי' כך היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין לפי דברי המוהרש"ך ואע"ג דהמקשה דהכא דמקשה מנרצע משמע דס"ל דלמ"ד דעאדנ"ל מותר לחבול בחבירו אף במקום דליכא פסידא דהא גבי נרצע ליכא פסידא מ"מ אין זה קשה כ"כ משום דאיכא למימר דהמקשן כל כמה דלא ידע להנך תירוצי שמתרץ התרצן בע"כ הוי מוכרח לפרש דעביד אינש דינא לנפשיה אפי' במקום דל"פ וגם מותר להזיק לחבירו אבל לפי המסקנא דידעינן להנך תירוצי שמשני התרצן תו הדרינן לסברא קמייתא דנהי דעביד דינא לנפשיה מ"מ אינו רשאי לחבול בחבירו היכא דליכ' פסידא אך בעיקר דברי המוהרש"ך שכ' לפרש דברי הרמב"ם קשים לפנ"ד דלפי דבריו איך פסק הרמב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק ה' י"ז וז"ל שור שעלה ע"ג שור להרגו כו' בין שהיה תם בין שהיה מועד ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליון ומת ה"ז פטור דחפו לעליון ומת אם היה יכול לשומטו ולא שמטו ה"ז חייב ואם לא היה יכול ה"ז פטור עכ"ל משמע מדבריו שאם לא היה יכול לשמטו ה"ז פטור אף במועד מדסתם ולא חילק כלל בזה בין תם למועד ולפי דברי המוהרש"ך דהיכא דליכא פסידא אינו רשאי להזיק לחבירו א"כ קשה דאמאי פטור גבי מועד אם לא היה יכול לשומטו דהא גבי מועד ליכא פסידא וא"כ לא הוה ליה להזיק לחבירו אלא ע"כ דלא ס"ל להרמב"ם להך חילוקא דהרב מוהרש"ך רק דס"ל דבין דא"פ ובין דל"פ מ"מ מותר להזיק לחבירו כיון דעביד אינש דינא לנפשיה ודו"ק:

שם תוס' ד"ה טעמא ולתרוייהו לא פריך דאע"ג דאיירי בממלא ליכא פסידא כו' ורש"י לא כתב כן רק דאיכא פסידא בממלא גם בחצר ובאמת פריך לתרוייהו ולשיטת רש"י ניחא הא דאמרינן לעיל לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כר"י דאי כרב מאי איריא נתקל אפי' שבר נמי דאליבא דכו"ע קפריך כיון דא"פ אבל להתוס' אינו מיושב כ"כ דדלמא ס"ל לרב כמ"ד דלא עאד"ל ומ"מ אין זה קושיא דאיכא למימר דמשום דס"ל לר"פ באמת להלכה כהך מ"ד דעאד"ל לכך קאמר דלא דיקא מתניתין כוותיה דרב אבל בעיקר דבריהם לא הבנתי מי הכריחם לזה ולחלק בין ר"ה לחצר ולמה לא ניחא להו לפרושי דלתרוייהו קפריך וכפירש"י וכאינך שארי תיובתא דלקמן דקפריך לתרוייהו ואדרבה בזה יתיישב טפי מאי דנטר להקשות ממתניתין עד לבסוף והיינו משום דמתחילה סידר הקושיות דפריך למ"ד לא עאד"ל ולבסוף סידר הקושיות דלתרוייהו קפריך ולכך אותן הקושייות דפריך לתרוייהו קפריך ממתניתין תחלה מיהו לזה י"ל גם להתוס' דמתחילה סידר הקושיות למ"ד לא עאדל"נ ואח"כ למ"ד עאד"נל אבל מ"מ לא ידעתי שום הכרח לדבריהם בזה וצ"ע ובספר פני יהושע כ' דהכריחם לזה דאם נאמר דהקושיא הוא באמת לתרוייהו א"כ אמאי מקשי הש"ס אפלוגתא דאמוראי תיפוק ליה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי אלא פ"כ דלא דמיין אהדדי עיי"ש בדבריו אמנם גם זה אינו הכרח כלל דשפיר איכא למימר דהמקשה דמעיקרא דפריך מהברייתא הוי מוקים למתניתין דלא כרב וא"כ לא קשיא כלל אהדדי ועתה דמקשה ממתניתין הוי ידע להך תירוצי דמתרצינן על הברייתא ודו"ק והא דפריך ממתניתין בסתמא לא משום דלא ידע אוקימתא אחריתא למתניתין אלא כרב רק דאליבא דאוקימתא דרב קפריך דלרב מוכח ממתניתין דלא עאדל"נ ושמואל ור"י הא לא פליגי עלה בהא מלתא אלא שקיצר במובן וכה"ג איכא טובא בש"ס ועי':

שם בגמ' אמר רבא מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר הרמב"ם בפ"ב מה' מתנות עניים ה' י"ג פסק כסתמא דברייתא דזה וזה פיאה ולא כתב להא דרבא והוא תמוה טובא ומהתימא שלא הרגישו בזה שום א' מנושאי כליו ולא נשאו ונתנו בזה כלום וצע"ג:

שם ע"ב תוס' ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו כו' ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו אין נראה לר"י כו' תדע דבפרק הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור עכ"ד והרב בפני יהושע כתב לתרץ זה דרש"י אזיל לשיטתו לפי מה שכתב לקמן (מ"ס ע"ב) דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור משום דמצי אמר ליה כי אפקרנא לך רשותא לא לחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה עיי"ש בדברי רש"י ולהך מ"ד ודאי דגם בהפקיר רשותו ובורו נמי פטור מהך טעמא דכי אפקרנא לך רשותא לאו לחיובי אנא אפקרתיה ולכך שפיר קדחיק הגמ' לאשכוחי בור של שני שותפין להך מ"ד משום דלהך מ"ד פשיטא דפטור בהפקיר רשותו ובורו אבל רש"י כתב כאן אליבא דרב ולרב מצינן למימר דלא ס"ל כהך מ"ד דפטר בהפקיר רשותו ולא בורו משום הך סברא דכי אפקרנא כו' ולכך לדידיה גם