נחלת דוד בבא קמא מז

דפריך ממ"נ אי נתקל פושע שני נמי לתחייב וכו' וכמש"כ התוס' לעיל (כ"ג א') ד"ה ולתחייב עיי"ש ועוד נבאר בזה אי"ה לקמן בסוגיא דב' קדרין:

שם בא"ד וק"ק הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עלי ואמאי אית לה רשות לסגויי הא בהמה נמי אבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה דשור פקח ביום פטור כו' וגם בזה יפה השיב בחי' הרשב"א דהא דאמרי' דגם בהמה איבעי לה לעיוני היינו שלא תוזק ומשום דכל בעל חי יש לו דעת להשמר עצמו מהמכשולות שלא ינזק אבל לזה ודאי דאין לה דעת להשמר עצמה שלא תזיק לאחרים תדע דאל"כ רגל דפטורה בר"ה היכי משכחת לה וזה לא שייך רק באדם והוא נכון:

שם תוס' ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא אי לאו כגון שנתקל מעצמו אבל הכא שנתקל מחמת מכשול אנוס הוא ולא איבעי לעיוני דבריהם אינם מובנים בזה דאדרבה הא חזינן כאן דס"ל לשמואל בהיפך דאף דנתקל מחמת מכשול אפ"ה לא קפטר לשמואל אלא דוקא באפילה אבל ביום איבעי לי' לעיוני אף דנתקל מחמת מכשול וצריך לימר בכוונתם דהכי קא קשיא להו דהא מדחזינן לקמן דפליגי בנתקל פושע ולא קמחלקי בין יום ללילה ש"מ דלמאן דס"ל דנ"פ אפי' בלילה נמי פושע הוא וא"כ איך קאמר שמואל דבאפילה לא הוי פושע ולזה תירצו דע"י מכשול שפיר אמרינן דבאפילה לא הוי פושע ומשום דלא יכול לראות המכשול בלילה אבל בנתקל בלא מכשול אפי' באפילה נמי הוי פושע למ"ד נ"פ אכן אם זאת היא כוונתם ודאי דאין דבריהם מוכרחים כ"כ דברווחא נוכל לומר דפלוגתייהו לקמן הוא דווקא ביממא ואף דנקיט בסתמא מ"מ סתמא דמלתא הכי איתא אבל באפילה אה"נ דכו"ע מודו דנל"פ הוא ותו לא צריכינן למש"כ התוס' לחלק בין יש לפניו מכשול לאין לפניו מכשול ועיין במש"כ לעיל דמצד הסברא י"ל בהיפוך מדבריהם דביש מכשול הוא פושע טפי ומשום דהוי לי' לראות המכשול ולנטות מעליו לימינו או לשמאלו וזה פשוט ובמש"כ התוס' דבאונס גמור לא מחייב אדם המזיק בזה דבריהם מוכרחים ונכונים הגם שעל ראיותיהם יש להשיב דמההיא דהירושלמי אין ראיה דהתם שאני דהשני פשע שלא הי' לו לשכב בצידו וכן נמי במתניתין דאם עמד בעל חביות נמי הוא פשע בעמידהו וההיא דהגוזל בתרא ודאי דאינו ענין כלל לזה כיון שלא ידעו כלל מזה ולא נתכוונו להזיק רק שאכלוה כדרכם משום שהיו סבורים שהיא שלהם ואינו ענין כלל למזיק יהיה בכוונה או שלא בכוונה מ"מ בלא שום ראיה הדברים מצד עצמן נכונים ומוכרחים מסוגיא דידן מדפטרינן ליה באפילה או בקרן זווית ש"מ דבאונס גדול מפטר אדם המזיק אבל מה שהוסופו לדקדק ולתת קצבה לדבר דבאונס שהיא כעין גניבה מפטר אדם המזיק ובאונס שהוא כעין אבידה הוא חייב והיינו משום דגניבה קרובה לאונס ואבידה לפשיעה ונמצא דלדבריהם אדם המזיק הוא קיל לי' גם משומר שכר בזה לא נלענ"ד דבריהם כלל דהא מקרא דפצע תחת פצע מרבינן לחייבו באונס ומשמע אפילו אם הוא אונס גמור וא"כ איך אפשר למפטרי' באונס שהוא כעין גניבה דלא מקרי אונס כלל רק שהוא קרוב לאונס תדע דהא מדחייב עליו ש"ש ש"מ דלאו אונס הוא דהא אינו חייב באונסין רק שואל ולא ש"ש לכך נראה דבכל מיני אונסין חייב אדם המזיק רק באונס גדול דלא ה"ל לאסוקי אדעתי' כלל בשום אופן בהא הוא דפטרינן ליה ומשום דמאי ה"ל למעבד והיינו כההיא דהירושלמי וכדומה וכן אפילה וקרן זווית דבכל אלו לא ה"ל לאסוקי אדעתי' כלל ולא היה אפשר לו ליזהר אבל כל דהוי ליה לאסוקי אדעתיה אף בדרך רחוק מ"מ חייב בזה אדם המזיק ומשום דמרבינן לי' מקרא דפת"פ תדע דהא בהיתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה כלל אפ"ה קמחייב בה אדם המזיק ומשום דה"ל לאסוקי אדעתי' דלמא הניח לו איזה איש אבן בחיקו ובלי ספק דזהו אונם יותר מגניבה ואפ"ה חייב והיינו כדאמרן ולענין הראיות שהביאו התוס' לדבריהם נראה דבקל יש לדחותם דמה שהביאו ראיה מההיא דהמעביר חבית י"ל דלא מקרי אדם המזיק כלל דהא איהו לא שברה בגופו או בידו רק שנפלה לארץ ונחבטה ונשברה וא"כ קרקע עולם הוא שהזיקתו ורק משום שלא נזהר בשמירתה הוא דקמחייב ולכך קמדמינן לש"ח או לש"ש אבל אינו ענין כלל לאדם המזיק בגופו או בידים וכן הוא בש"מ בשם הראב"ד וכן ההיא דמוליך חטים ולא לתתן ועשאן סובין פת ועשאו ניפולין בהמה וניבלה התם נמי לא מקרי אדם המזיק משום דהא עכ"פ תיקנם דמעיקרא היה חטים ועכשיו קמח או מעיקרא קמח והשתא פת אלא שהיו עומדים לתיקון יותר מעולה מזה וא"כ הסברא פשוטה דמשום זה לא נחשב כאדם המזיק מחמת שלא עשה תיקון יותר מעולה ממה שעשה כיון דפכ"פ גם במה שעשה יש איזה תיקון וההיא דבהמה וניבלה נמי לא עשה מעשה בידים לפי מה שפי' רש"י שם דע"י פירכוס הבהמה נתקלקלה השחיטה וא"כ עיקר הנזק נעשה פ"י פירכוס הבהמה והוא היה עוסק בתיקונה להכשירה ורק משום דלא נזהר בזה ומשום דה"ל לאסוקי אדעתי' שמא תפרכס קמחייבינן לי' וא"כ מדין שומרים נגעו בו ולכך קמחלקינן בי' בין בחנם לבשכר ועוד כתב בזה בש"מ דשאני כל הני שנתנו בידו לעשות בהם איזה מעשה וברשות העביד לעצם המעשה רק שנתקלקלה המעשה בידו לכך לא מקרי אדם המזיק דאדם המזיק לא הוי אלא כשאין לו שום רשות על הדבר הניזק ולא נתנו בידו ובזה חייב בכל מיני אונסין ולא מיפטר רק באונס גדול דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה כלל ועוד יש לחלק בכמה אנפי ונלאתי להאריך ובמש"כ יש בו די לדחות ראייתם של התוס' כנלע"ד ועיין בזה:

שם בגמ' אמרי בי רב משמיה דרב בממלא ר"ה כולה חביות לכאורה היה נראה לפרש דמשו"ה פטור בממלא בנתקל משום דס"ל לרב כרנב"י דאית ליה דעביד אינש דינא לנפשיה וא"כ אפילו שבר בכוונה נמי פטור ולכך ודאי דפטור בנתקל דדוחק לימר דבממלא שוב אי אפשר ליה לעיוני ומיזל דאדרבה מצד הסברא נראה דממלא נראה לעינים טפי איך שהדרך ממולא בכדים וא"כ טפי היה לו ליזהר שלא ישבר אי ס"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה אלא ע"כ דעיקר תירוצא דרב דמוקי לה בממלא הוא משום דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה ולכך פטור בנתקל משום דאפילו לשבר נמי אית ליה רשות ולפ"ז היה ניחא טובא מאי דאמר רב פפא לא דיקא מתניתין כו' דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי ונא נצטרך לימר דס"ל לר"פ כרנב"י דעביד אינש דינא לנפשיה קפריך הכי רק דמעיקר שינויא דרב מוכח דס"ל כן דבלא"ה לא הוי משני מידי אלא דכ"ז אינו דא"כ תיקשה לקמן בשמעתין דפריך למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה ממתניתין דובא אחר ונתקל טעמא דנתקל הא שברה פטור ש"מ לא עאד"ל וע"כ אליבא דאוקימתא דרב דמוקי לה בממלא קפריך וכמש"כ שם רש"י ותוס' וא"כ אי ס"ד דאוקימתא דרב לית ליה פתרי אלא אי אמרינן עביד אינש דינא לנפשי' א"כ היאך הוי ניחא ליה להמקשה עיקר אוקימתא דרב לפום מאי דהוי סבר דלא עאד"ל אלא ע"כ צ"ל דאוקימתא דרב לא תליא בהכי כלל ואף אם נאמר דלא עביד אינש דינא לנפשי' נמי מיתוקם שינויא דידיה דמוקי לה בממלא והייני ע"כ כהך פירושא דהוה דחוק לן לפרש כן מעתה בהכרח צריכינן לפרושי כן דבממלא שוב אי אפשר לו לעיוני ומיזל ואף דוודאי דהוא נראה לעינים טפי מ"מ כיון דכל הדרך מלא כדים אף דחזי ליה מ"מ אי אפשר לו ליזהר שלא יתקל וישבר ודמיא קצת להא דאמרינן לעיל היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אא"כ מנחזת וה"נ דכוותי' כיון דבע"כ הוא מהלך בדוחק בין הכדים אי אפשר לו ליזהר שלא יתקל וישבר אף דחזי להו ומעתה שוב אין כאן דוחקא כלל בהאי פירושא וזה פשוט ולפ"ז י"ל דבממלא לא הוי אונס כ"כ כמו קרן זוית ואפילה דהתם לא חזי לי' ובממלא הא קחזי לי' ועיין במה שנכתוב לקמן אי"ה בבאור אור דברי הרא"ש:

שם בגמ' לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים התוס' כתבו והא דתני לקמן דשור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי לי' לעיוני טפי מאדם ע"כ ולא הבנתי כי הדבר נראה בחוש שאינו כן דמה בכך שראשו הוא למטה ואינו זקוף כמו באדם דאטו עיניו הוא בסנטרו למטה לארץ הא עיניו קביעים בשטח השווה הנזקף לחוץ במישור כמו באדם ועוד ראיתי מי שחילק בזה דשאני אדם דהוא בעל מחשבות ולכך אין דרכו להתבונן בדרכים משא"כ בשור וגם זה הוא מלתא דתמיהא טובא לומר דשור יהיה לו דעת לשמור עצמו שלא יוזק טפי מאדם ומתוורתא בזה כשיטת הרמב"ם שכתב לחלק בין מכשול למכשול דבמכשול גדול המביא לידי מיתה כההיא דהתם דאיירי לענין מיתה גם השור איבעי לי' לעיוני ומכ"ש אדם רק דבאדם בלא"ה פטור מדרשא דשור ולא אדם ובמכשול קטן שאינו מביא רק לידי נזקין היינו דאמרי' בשמעתין דגם באדם אין דרכו להתבונן בדרכים ומכ"ש שור וע' ברמב"ם פי"ב מהל' נ"מ ה' ט"ז וכמש"כ הה"מ ודו"ק