נחלת דוד בבא קמא מד

גם בלא גירסת אלא ולענ"ד נראה לומר בעיקר קושיא זו דלק"מ משום דהך קרא דיליף מיני' רבא להך מלתא דכל טומאות לא יהי' פחותין מז' מבואר בו בגדיכם וא"כ לא מצינן למילף מיני' רק לענין בגדים וכלים ואצטריך בבגדים גופייהו לענין הך דתנינן בריש מסכת אהלות שנים טמאים במת כו' שלשה טמאים במת כו' ועיי"ש בר"ש דהך ילפותא איצטריכא שם גם נענין בגדים וכלים אבל מפץ דאינו נכלל בכלל בגדים וכמש"כ רש"י בסוגיין ליכא למילף מהך קרא מידי וזהו עצמו ג"כ כוונת רש"י במאי דפירש דהך הניחא דפריך הש"ס קאי אהקישא דמת לש"ז ולא פירש כפשוטו דקאי אג"ש דבגד ועור דמת ושרץ וכמו שהקשו המפרשים והיינו משום דס"ל לרש"י דליכא לפרושי דקאי אג"ש דבגד ועור דילפינן מת משרץ דהא בהך ג"ש ילפינן מפץ וא"כ ע"ז לא קמשני רבא מידי דהא בהך קרא דנקיט רבא כתיב בי' בגדיכם וא"כ אכתי מנ"ל למפץ דאינו בכלל בגד והכריחו לרש"י כן לומר דבגדיכם דנקיט בקרא דווקא הוא וליכא למילף מיני' מפץ דאל"כ היקשה קושיית התוס' דיליף מק"ו כדמעיקרא אלא ע"כ דבגדיכם דיוקא הוא וליכא למילף מיני' מפץ ולכך הוכרחו לפרושי ג"כ דקאי אג"ש אבל לפי מאי דפירש"י דקאי אהקישא דמת מש"ז אתי שפיר דהא בהך הקישא ילפינן לבו"ע וא"כ שכיר ילפינן לה מקרא דבגדיכם דלא יהי' פחותין מז' וכן נמי עור וכלים דכתיבא בהדיא בקרא נמי ילפינן מהן קרא דבגדיכם משום דאתקושי איתקוש להדדי בקרא אבל מפץ דלא כתיב כלל בקרא ורק מק"ו הוא דמייתינן לי' לכך לא מצינן למילפיה מקרא דבגדיכם:

ואין להקשות דא"כ תיקשה לפי האמת מנ"ל דמפץ טמא טומאת ז' להך מ"ד דדון מינה ומינה דבזה כבר כתבו המפרשים דהדרינן להק"ו דמהשתא תו לא מצינן למימר דאתי ק"ו לטומאת ערב ודיו לטומאת ז' דהא השתא מיפרך ק"ו כיון דטומאת ערב ידעינן מנ"ש או דהק"ו אתי לטומאת ערב וממילא דהג"ש הוא ע"כ לטומאת ז' דבלא"ה למאי איצטריכא גם אין להקשות לפ"ז דא"כ אמאי נדינן לעיל מהק"ו וקמשבשינן להברייתא כיון דבאמת צריכינן גם להק"ו א"כ נימא דהברייתא אתיא כפשטה וכמו דמייתי לה לעיל דזה אינו דע"כ הוצרך לשבש הברייתא דאל"כ תיקשה מהברייתא בהיפוך למ"ד דון מינה ואוקי באתרא וא"כ לדידי' לא צריכינן כלל להך ק"ו וא"כ למאי נקיט הברייתא כלל הק"ו כיון דבק"ו לחוד לא סגי וע"ב דצריכינן נמי להג"ש וא"כ בג"ש לחוד סגי לדידי' דס"ל דאוקי באתרא אבל הג"ש צריכינן לתרווייהו רק דמר מוסיף עלה גם בק"ו ולמר לא צריך להק"ו כלל ולכך הוצרך הגמ' לשבש הברייתא כנ"ל פשוט וקרוב לזה הוא במהרמ"ל אלא שהוא דרך בדרך התוס' דג"ש הוי כאילו נכתב בהדיא וק"ו הוי כלא נכתב בהדיא והך ג"ש דבגו"ע הוי כלא נכתב בהדיא כיון דמכח ק"ו קאתיא ובזה דבריו מבוארים ליישב ג"כ קושיית התוס' על פי פירש"י ולפמש"כ מיושב בפשיטות טפי ודו"ק:

דף כו ע"א תוס' ד"ה ויהא אדם חייב בכופר וד"ה עליו ולא על האדם עיין במש"כ לעיל בסוגיא דאשו משום חציו בדף (כ"ב ב') בתוס' ד"ה אילו קטיל הורי' עבדא מה שיש לעיין בשני דיבורי תוס' אלו:

שם בגמ' איבעיא להו רגל שדרסה כו' כתבו התוס' תימא מאי מספקא לי' פשיטא דקרן חמירא מה"ט כו' ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברה"ר הנה לקושייתם הראשונה הי' נראה לומר דמקרן שלא בכוונה קמייתינן לה ואליבא דהך מ"ד דס"ל דאעפ"י שאין השור בסקילה אפ"ה בעלים משלמין כופר וכן קיי"ל לדינא כמו שפסק הרמב"ם לקמן בפ' הפרה דהא ע"כ דהך איבעיא הוא אליבא דהך מ"ד דהא גם כאן אין השור בסקילה וכמש"כ כן להדיא בשיטה מקובצת וביש"ש וא"כ קושיית התוס' מעיקרא לק"מ אך רש"י בפ' הפרה (מ"ח ב') לא כתב כן עיי"ש ושם יתבאר אי"ה אבל קושייתי השני' ודאי דקשה טובא ומש"כ הרא"ש בזה דעיקר האיבעיא אי עליו על השור קאמר ואכל מידי דשור קאי גם אשן ורגל או עליו על קרן דווקא הוא וגם שן ורגל אמעטו להו מעליו וכוונתו בזה בכדי ליישב קושיית התוס' לא נתקררה דעתי בזה חדא דפשטא דלישנא דתלמודא דקאמר קרן לאו כיון דעביד תרי ותלתא זימני אורחי' הוא או ה"נ אורחי' הוא דלמא כו' ודאי דלא משמע כן ועוד דהך קרא דעליו קמייתי הש"ס למיעוטא ולא לרבוייא ולהרא"ש קאי נמי לריבוייא זה אינו מתקבל על הדעת כלל וצ"ע:

שם כיון דעביד תרי ותלתא זימני אורחי' הוא מכאן ראי' למה שהביא מוהרמ"ל בשם גליון לעיל בסוגיין דאיזהו תם (כ"ג ב') דלדברי הגליון הנ"ל נמצא דפלוגתא דר' ורשב"ג שייך גם בשור המועד ולר' גם בשור המועד נמי בתרי זימני הוי חזקה ולכך שפיר קאמר הגמ' כאן תרי וחלתא זימני ר"ל תרי לר' ותלתא לרשב"ג אבל למש"כ התוס' שם ד"ה איזהו מועד דפלוגתא דר' ורשב"ג לא שייך כלל במועד דמקראי ילפינן להו א"כ מאי תרי ותלתא זימני דנקיט הכא כיון דלכו"ע בפחות מתלתא לא הוי מועד וזהו ראי' גדולה לדברי הגליון ובלא"ה נמי דברי הגליון מיושבים טפי שם בסוגיא ועיין:

שם בגמ' ת"ש הכניס שורו כו' השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם כיפר שלם כו' לאו משום דסבר לה כר' יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר כו' יפה הקשה בכאן בספר שיטה מקובצת כיון דאמרינן השור בסקילה א"כ היכי אמרינן ובעליו בין תם ובין מועד משלם כופר שלם הא אמרינן לעיל דמודה ר"ט דאעפ"י שמשלם נ"ש מ"מ אינו משלם רק מגופו וא"כ קשה בכאן הביאוהו לב"ד וישלם לך כיון דהשור בסקילה א"כ ממאי יגבה הכופר ולחומר הקושיא צ"ל דלצדדין קתני השור בסקילה אם נגח בכוונה ובעליו בין הם ובין מועד משלם כ"ש אם נגח שלא בכוונה ועיין:

שם ע"ב תוס' ד"ה האי מבעי לי' כו' וא"ת דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי כו' ובפ' החובל משמע איפכא כו' ותירוצם דחוק ולדידי נראה פשוט דלק"מ משום דבאמת איכא סברא לכאן ולכאן דיש פנים לומר דצער שלא במקום נזק לא חשיבא כלל לאשתלומי עליו רק במקום נזק איידי דמשלם אנזק משלם נמי אצער וכמש"כ רש"י בפ' החובל בד"ה כי' עיי"ש ויש לומר נמי בהיפוך דעד כאן לא קמחייבינן לי' לשלומי צער אלא שלא במקום נזק כיון דליכא מידי אחרינא אמאי לחייבו לכך קמשלם צער אבל במקום נזק כיון דמחייב אנזק תו לא קמחייב צער ומשום דתשלומי נזק פוטרתו נמי מצער ולא שיימינן לצער בפני עצמו תדע דהא לפי האמת איכא תרי קראי לזה דצער במקום נזק נפיק מפצע תחת פצע כדאמרינן בסוגיין וצער שלא במקום נזק מפקינן בהחובל מקרא דכויה תחת כויה כו' וא"כ ע"כ צריך לומר מדאיצטרכו תרי קראי לזה דחד לא נפיק מאידך והיינו ע"כ כדכתיבנא משום דיש פנים לכאן ולכאן כנ"ל פשוט שם בגמ' אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה כו' לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא הרי שהי' רבו רופא אמר כו' הקשו בתוס' דבפ"ק דקדושין מוקי רבנן האי ושחתה להושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכווין וה"נ לא נחכוון ותירצו דע"כ לא פטרי רבנן התם אלא דאיכא תרתי לטיבותא אבל היכא דאיכא חדא לטיבותא קמחייבי רבנן עיין בתוס' והרמב"ם בפ' ה' מה' עבדים ה' י"א פסק וז"ל המפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפילה בעבד והפילה את שינו וחתכה אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל עד שיתכווין עכ"ל ויש לתמוה על דבריו דאיך פטר בהפיל שלא בכוונה הא הוא פסק כת"ק דרשב"ג דהיכא דאמר לרבו כחול לי את עיני שיחק באדון ויצא לחירות ולפ"ז א"כ גם בהפיל שלא בכוונה ה"ל לחייב ואפי' לדברי התוס' ג"כ לא פטרינן אלא היכא דהוי תרתי לטיבותא אבל הכא בזרק לבהמה ונפלה על העבד הא לא הוי רקחדא לטיבותא וכבר הרגיש בזה בכ"מ ותירץ דלא ס"ל להרמב"ם כתירוצם של התוס' משום דדחוק הוא ולכך ס"ל להרמב"ם דהסוגיות פליגן אהדדי ופסק כסוגיא דקדושין משום דאתמרא בדוכתא וכן כ' הגר"א בסי רס"ז והנה לכאורה הי' נ"ל דל"נ להך מלתא לומר דהסוגיות פליגן אהדדי גם להרמב"ם רק דס"ל להרמב"ם לחלק בין לא נתכווין כלל ובין היכא שנתכוין לדבר אחר דהיכא דנתכוון לד"א יש לפוטרו טפי מלא נתכווין כלל והיינו משום דבנתכווין לדבר אחר ועלתה בידו זה שלא בכוונה הוי מתעסק כדאמרינן במס' שבת לענין נתכווין לתלוש ועלתה בידו מחובר דקרינן לי' מתעסק וכן הוא בכריתות לענין חלב ושומן עי"ש תדע דהא ע"כ יש סברא לפטור במתעסק ספי מבלא נתכווין כלל דהא לענין גלות צריכינן הרי קראי לפטור לא נתכווין ומתעסק דהא פטורא דלא נתכוון הוא מבשגגה יתירה וכמש"כ התוס' בשמעתין בד"ה בשגגה דגבי גלות שגגה כתיב ודבריהן מוכרחין בזה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ואילו פטורא דמתעסק דהיינו שנתכווין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר דריש לה במכות (י') מבלא צדי' וכמו שהביאו התוס' בסוגיין בד"ה פרט עיי"ש ומדאצטריך לזה תרי קראי פ"כ דחד לא נפיק מחברי' משום דיש סברא לכאן ולכאן וא"כ מדאצטריך קרא יתירה דבשגגה לפטור בלא הכיר ולא ילפינן לה מבלא צדי' דפטרינן מיני' מתכווין לזרוק בצד זה והלכה לצד