נחלת דוד בבא קמא מג

לא קמשנית מידי ועוד י"ל כמש"כ הפ"י דסתמא דמלתא עדים שראו בשור שהרג את הנפש אין משהין עדותן לאחר נגיחה ג' ימים משום דזריזין וזהירין להעיד מיד בכדי לבער הרע שלא ימית ח"ו עוד ולכך פריך שפיר בסתמא לתרווייהו וגם לכי האמת נמי צריכינן לשינויא דזוממי זוממין גם למ"ד לייעודי תורא וכל זה הוא פשוט ולכך גם התוס' עצמם לא הביאו ראיה לדבריהם מסוגיא דהתם מדברי המקשה וכיון שגם מסוגיא זו אין כאן ראיה לדבריהם א"כ ודאי דהעיקר בזה כרש"י דלמ"ד לייעודי תירא לא בעינן כלל ידיעת הבעלים מקודם דבהכי סלקא סוגיא דשמעתין שפיר בלי שום גמגום ואין צריך לכל מה שדחקו עצמם בתוס' בזה ואף אם נאמר דסוגיא דלקמן דחיקא קצת לדברינו [הגם שלדעתי אין כאן דוחק יותר מלפי' התוס' דהא מלתא שכתבו התוס' דבעוד שלא נגמר דינו נגח נגיחה ד' זה אינו מפורש בגמ' רק דזה ידעינן ע"כ מסברא פשוטה וא"כ גם לפי' התוס' נמי לא קשה כלל למ"ד לייעודי תורא משום דאיכא לאוקמי שבאו כל הנ' כיתות יחד ובעוד שהיו עסוקים בדינו עד שלא נגמר נגח בבית בעלים דהא למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו ה"נ דמקבלין עדות שלא בפניו דכיון דטעמא דמלתא הוא משום דשור לאו בר טענתא היא וכדאמרינן לקמן (מ"ה א') א"כ מה לי גמר דין ומה לי קבלת העדות ועוד שכן מוכח שם בסוגיא להדיא דאל"כ אכתי תיקשה אף למ"ד גומרין לדינו של שור שלא בפניו דהוי מצי למימר הווינא מערקנא לי' שלא יקבלו עדות בפניו אלא ע"כ דלא שנא ודו"ק וא"כ גם להתוס' אין כאן ניחותא יותר מלדברינו] מ"מ מוטב לנו לסבול דוחק זה מלעוות עלינו את השמועות בחידושי הדינים היוצאים מתירוצי התוס' אשר אינם נראים לא מגמ' ולא מסתברא ועיין היטב בכל זה:

שם ע"ב תוס' ד"ה המשסה כלבו כו' לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו עכ"ל יראה מדבריהם דהך שור האצטדין דתנינן לקמן דפטור לענין נזקין נמי אתמר וכן כתב בנ"י בשם קצת מפרשים ולענ"ד נראה עיקר בזה כדברי הריטב"א הביאו הנ"י דהך דשור האצטדין לענין מיתה בלבד אתמר וכמו שהוא להדיא במתניתין שור האצטדין פטור ממיתה כו' וסברא גדולה היא לחנק בין מיתה לנזקין דבשלמא לענין מיתה דהיא חיובא על גוף השור בזה הוא דאמרינן ן שהוא אנוס בזה ע"י מה שלמדוהו לכך הוי כאנוס ואנוס רחמנא פטרי' וכן נמי לגבי מזבח כשר מהאי טעמא משום דאנוס הוא דכל הני המה חיובים על גוף השור ושפיר שייך למפטריה משום דאנוס הוא אבל לענין תשלומי נזקין דהוא חיובא דבעלים לא מסתבר למפטרי' בשביל זה שהוא מלומד לכך או שעושה כן ע"י אחרים דא"כ כל אחד ילמד שורו ליגח או שיסנו בחבירו ויפטר ומה בין זה להא דאמרי' בסוגיין כיון דידעת בכלבך דמשתסי לא אבעי לך לאשהויי ואדרבה טפי יש לחייבו ביה משום שלימדוהו לכך אך דברי התוס' יש להם מקום בסוגיא דלעיל דאמרינן שם השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואמר רב אחא בר יעקב כשתמצי לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ע"כ ובזה ודאי דקשה קושיית התוס' דאמאי הנחש בסקילה לדברי חכמים מ"ש משור האצטדין דאמרינן דפטור משום שהשור הוא אנוס כיון שמלמדין אותו לכך וא"כ ה"נ גבי נחש הא הוי הנחש אנוס כיון שאדם השיך אותו ונהי דהוא מקיא בעצמו את הארס מ"מ הא גם גבי שור הוא בעצמו נוגח מ"מ אמרינן דפטור משום שהאדם משסה אותו וא"כ גם גבי נחש הא האדם משסה אותו ולזה שפיר צריכינן למאי דמחלקי התוס' דשאני התם שהאדם נלחם עמו להורגו משא"כ גבי השיך בו את הנחש ובפירוש דברי התוס' היה נראה לכאורה לפרש בכוונתם דהכי קאמרי כיון שהאדם נלחם עמו להורגו תו הוי כשיסהו בעצמו דאמרינן בסוגיין דפטור אך זה אינו דא"כ מאי האי דאמרינן מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וא"ל רב פפא לרבא איתמר משמיה דר"ל כוותך למאי הוצרך ר"פ להביא ראיה לרבא מדברי ר"ל הלא משנה מפורשת היא בשור האיצטדין והתוס' עצמם הא לא סבירא להו לחנק בין מיתה לנזקין לכך ע"כ צ"ל בכוונתם דנלחם עמו להורגו גרע טפי משיסהו בעצמו וסברא גדולה יש לחלק ביניהם ודו"ק:

אך הרמב"ם ודאי דלא ס"ל החילוק שכתבו התוס' משום שהאדם נלחם עמו כו' ולא לכל הנך חילוקי שכתב הנ"י בשמעתין שהרי כתב בפ"י מה' נ"מ ה' ח' וז"ל המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גרה בו בהמה או חיה והרגוהו אבל אם שיסה בו נחש ואפי' השיכו בו והרגו הנחש נסקל שארס הנחש שממית מעצמו מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו פטור ממיתת ב"ד עכ"ל הרי להדיא מבואר בדבריו דגם גבי משסה כלבו כו' שאינו נלחם עמו להורגו אפ"ה קפטר ליה הרמב"ם ממיתה ועיקר החילוק לדידיה בין זה ובין נחש הוא משום כיון דמקיא מעצמו א"כ הנחש הוא עושה מעצמו את הכל משא"כ במשסה כלבו כו' דדמי למאי דאמר נן ארס נחש בין שיניו הוא עומד לדברי ר"י דהנחש פטור וה"נ דכוותיה גבי כלב וכל בהמה וחיה כיון דבוודאי יזיק ע"י שיסוי א"כ הכלב לא עביד מנפשיה כלום כמו שהוא מבואר כן בדבריו להדיא ולפ"ז בבעיין דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו צ"ל ע"כ דס"ל להרמב"ם כמ"ש הנ"י בשם הריטב"א לחלק בין מיתה לנזקין וכמש"כ לעיל כיון דלית ליה להנך חילוקי שכ' התוס' והנ"י ומעתה מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' נ"מ המשסה כלבו של חבירו כו' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב ח"נ והגי' עליו הראב"ד ואם מועד הוא חייב נ"ש ונראה דגם דעת הרמב"ם כן הוא ודלא כהה"מ שכתב ע"ז וז"ל ולי נראה שאפילו מועד אינו משלם רק ח"נ כיון שלא עשה כן מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן בשור האיצטדין בדין מיתת אדם דפטור משום שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אף כאן דינו כתם ואינו משלם רק ח"נ ולפיכך סתם רבינו עכ"ל ודבריו תמוהין דאי לשור האיצטדין קמדמינן לה אם כן לפטר לגמרי ואפילו כתם נמי לא להוי דהא תם חייב מיתה ושור האצטדין פטור ממיתה אלא על כרחך דלא דמי לשור האיצטדין וכמו שכתב שם הריטב"א לחלק בין מיתה לנזקין ולכך שפיר כתב הראב"ד דאם מועד הוא משלם נזק שלם וגם הרמב"ם מודה בזה וכן כתב גם היש"ש בכוונת הרמב"ם אלא שכתב לחלק דשאני שור האיצטדין דהוא אנום גמור לפי שהוא מלומד לכך ולכן גם לענין נזקין פטור והא ודאי ליהא דהא כבר כתבנו דברי הרמב"ם שבפ"י מה' נ"מ הלכה ח' שכתב להדיא דגם בהמשסה כלבו של חבירו פטור הכלב ממיתה והיינו ע"כ דיליף לה משור האצטדין ואם נאמר דשור האיצטדין פטור גם מנזקין א"כ גם בהמשסה נמי הוי לן למפטריה אפי' בנזקין ועוד דאם איתא דשור האיצטדין הוא אנוס טפי מהמשסה וכמש"כ היש"ש א"כ מנ"ל להרמב"ם למפטרי' בהמשסה את הכלב ממיתה אלא ודאי דליתנהו לדברי היש"ש רק כמש"כ דס"ל להרמב"ם לחלק בין מיתה לנזקין וכמה שכתב הנ"י בשם הריטב"א:

אלא שדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נ"מ ה' ה' שכ' וז"ל שוורים שמשחקים בהם ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זל"ז ואפי' המיתו את האדם אינם חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו צ"ע לפי"ז והה"מ פירשו לפי שיטתו אבל לפמש"כ קשה ובאמת השיג עליו הראב"ד שם וז"ל א"א ולמה לא להוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שכבר פסק למעלה המשכה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל וצ"ל בכוונתו דהתם מיירי שהשחוק הלז נעשה מדעת בעל השור המנוגח ולכך ודאי דבפעם ראשון ודאי דפטור בעל השור כיון דמדעת חבירו קעביד אמנם אם הרג ג' פעמים ה"א דיהא חייב בעל השור משום דאגלי מלתא שהשור הזה הוא מזיק לכך קמ"ל דמ"מ פטור ואף כי דחוק הוא בכוונתו אך שבקיה להרמב"ם דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה כי בלא"ה אין שום הבנה לדבריו וביש"ש תירץ באופן אחר עיי"ש בדבריו והוא דחוק יותר נמצא דלענין דינא איכא שני שיטות לענין המשסה כלבו של חבירו בחבירו והרג או שאר בהמה חיה ועוף דלדברי התוס' הכלב חייב מיתה כמו בהשיך את הנחש ולדברי הרמב"ם הכלב פטור ממיתה כמו בשור האיצטדין ולענין נזקין אין שום נ"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם דנהי דהתוס' השוו דין נזקין לדין מיתה והרמב"ם מחלק ביניהם מ"מ בהאי גיונא דס"ל להתוס' דפטור מנזקין היינו כשהאדם נלחם עמו בזה ודאי דגם הרמב"ם מודה דפטור דודאי דלא עדיף משיסהו בעצמו ודו"ק:

דף כה ע"ב בגמ' אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם כו' כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחוחין משבעה הקשו בתוספות ואם תאמר ולילף מקל וחומר כדמעיקרא ותירוצם דחוק וכמש"כ המפרשים ובתו"ח רצה להגיה אלא אמר רבא והדר ביה מג"ש רק דבאמת קאי על הקל וחומר וכן ראיתי בחידושי הרשב"א דאיכא מאן דמפרשי כן