נחלת דוד בבא קמא מא

האופה וכן פירש הראב"ד הביאו הרשב"א בחידושיו עיי"ש וכן הוא בתשובות דברי ריבות סי' קפ"ג עיי"ש לכך העיקר כגירסא דילן ברש"י שלפנינו ומש"כ רש"י קס"ד הוא לאו דווקא כדאשכחן בכמה דוכתי שכ' רש"י קס"ד וגם לפי האמת כן הוא או דיותר יש להגיה וקס"ד דגחלת דחד וחררה דחד וגדיש דחד והוא נכון טפי אלא דמה שרצה בספר שיטה מקובצת ליישב ע"פ זה קושיית התוס' על רש"י בסוגיין דלעיל באיבעיא דמתגלגל שהקשו שם על פירש"י דקמפרש דהאיבעיא הוא אי בתר לקיחה אזלינן אי בתר אכילה דהא בכאן פשיטא לי' להגמ' דאזלינן בתר אכילה ולא בתר לקיחה דאמרינן אי דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא אפ"ג דהלקיחה היתה בחצר הניזק עיי"ש בתוס' אמנם לפי גירסא זו אתיא שפיר דמיירי דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד והחררה הי' ברשות של בעל הגחלת נמצא דאף הלקיחה לא היתה ברשותו של הניזק לכך שפיר קפריך אי דאכלה בגדיש דעלמא פטור דבעינן ובפר כו' משום דנמצא דהאכילה והלקיחה הכל היתה שלא ברשות הניזק אבל היכא דהלקיחה היתה ברשות הניזק שפיר קמיבעי לן ע"כ תורף תירוצו הא ודאי ליתא דהא קיי"ל לקמן (מ"ח) דהיכא דהכניס פירות ברשות לחצר חבירו ונכנס שור של אחר ואכלן חייב בעל השור משום דכיון שהכניס ברשות הוי לי' כחצירו ממש וא"כ ה"נ כיון שהכניס בעל החררה לרשות של בעל הגחלת א"כ תו הוי כחצירו וא"כ הדק"ל דאמאי פטור באכלי' בגדיש דעלמא כיון שהלקיחה היתה ברשות הניזק אלא ע"כ דלא אזלינן בתר לקיחה וקושיא זו איכא לאקשויי ג"כ על פי' הראב"ד הביאו הרשב"א לקמן גבי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי וז"ל והראב"ד פי' דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת וכמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר ש"מ דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה הכלב זה לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות אחר עכ"ל וגם לדבריו קשה דהא כיון שהכניס לרשות בעל הגחלת תו הוי כחצר הניזק (ואין לומר דמיירי שהכנים החררה לרשות בעל הגחלת שלא ברשות בעל הגחלת דזה אינו דא"כ אמאי פריך וליחייב בעל הגחלת דלפ"ז אמאי חייב בעל הגחלת דהא הוא לא עביד ולא מידי דאילולי החררה בוודאי לא היה נוטל הכלב את הגחלת לבדה בלתי החררה ועל החררה הא איהו לא קמחייב כיון שזה הכניס שלא ברשות וא"כ מאי קפריך וליחייב נמי בעל הגחלת אלא ע"כ צ"ל דמיירי שהכניס ברשותו של בעל הגחלת כגון שהוא אופה והכניס חררתו לרשותו שהוא יאפה לו ולכך קמחייב על שלא שמרה וא"כ הדק"ל דהא הוי רשות הניזק ממש וכדכתיבנא] ואין לומר דאע"ג דזה הכניס לרשות בעל הגחלת שלא ברשות מ"מ חייב בשמירתה וכהא דאמרינן לקמן (דף מ"ח) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בחקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור אע"ג דאמרי' איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית לה למלויי ולא קא מלי' כמאן דכריה דמי אלמא דאע"ג דהוא לא עשה הבור מ"מ היה לו לסותמו כיון דברשותו הוא הבור וא"כ ה"נ דנהי דזה הכניס שלא ברשות בעל הגחלת את החררה לרשותו מ"מ חייב בעל הגחלת בשמירתה דזה אינו דלא דמיא להתם כלל דהתם הוי טעמא כמו שפי' רש"י שם בד"ה הכא כיון דאית ליה למלויי' כו' וז"ל וכי אפקר בתר הכי הוי נותן תקלה בר"ה עכ"ל ולכך שפיר חייב בעל החצר משום דלא הוי ליה לאפקוריה ואם רצה להפקיר היה לו למלוייה וכיון דלא מלי' והפקירו הוי נותן תקלה בר"ה ואיהו קעביד התקלה משא"כ כאן דאילולי החררה לא היה נוטל הכלב את הגחלת רק דע"י החררה נטל את הגחלת וא"כ בעל החררה הוא דקעביד התקלה ובוודאי דבעל הגחלת פטור מכלום וא"כ קשה דמאי פריך וליחייב בעל הגחלת ודו"ק וצ"ע:

שם תוס' ד"ה תפשוט דפי פרה כחצר הניזק כו' וקמיבעי ליה אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו דלאו בני תשלומין נינהו עכ"ד ומשמע מדבריהם דאם הושיט לה פקח ליכא למיבעי מידי משום דהפקח חייב ולא בעל הפרה וכ"כ לה הרא"ש בסוגיין ולקמן גבי מאי דבעי למפשט משיסה בו את הכלב ושיסה בו ע הנחש פירשו התוס' עצמם דמיירי אפי' בתחב לתוך פיו של הכלב או הנחש וא"כ דבריהם סתרי אהדדי ואין לומר דדווקא בהושיט פירות לפי פרה הוא דמחייב המושיט אי הוי בר תשלומין משום דפירות אורחיה דפרה למכלינהו דהא הוי שן דאורחי' הוא ולכך כיון שהושיט לתוך פיה רבוודאי האכל אותם כיון דאורחיה בכך לכך הר כאילו קליא בנורא משא"כ בשיסה בו את הכלב ונשך אותו דנשיכה תולדה דקרן היא דלאו אורחיה הוא ולכך אפי' תחביד חבירו לתוך פיו של כלב מ"מ אינו דבר ברור שישכנו דהא לאו אורחיה הוא ולכך פטור המושיט אף דהוא בר תשלומין משום דלא הוי כאילו קליא בנורא כיון דאינו ברי שישכנו דזה אינו דהא תני נמי ההם נחש ונחש אורחיה בכך כמו דתנינן במתניתין דפ"ק דנחש מועד לעולם והיינו לנשיכה וא"כ הוא דמי לגמרי להושיט לתוך פיה של פרה והוי לן לחיובי המושיט (ותמהני מהרב בתו"ח שכתב לפרש לפי דרכו דמשסה הוי קרן עיי"ש במש"כ וז"א דנחש וודאי דהוי שן ודו"ק] וגם אין לומר דלקמן מיירי שהמשסה הוא לאו בר תשלומין דגם ז"א דא"כ למאי הני הברייתא פטורא דהמשסה כיון דלאו בר תשלימין הוא אלא ע"כ מיירי במשסה דהוא בר תשלומין והדק"ל וצ"ל דדעת התוס' לחייב המושיט לאו משום דהוי כאילו קליא בנורא אלא משוס דכיון דאגביה קניא ונעשה כשלו ומחוייב בהשבה מעלייתא משא"כ גבי משסה דאף אם תחב לתוך פיו מכל מקום כיון דלא שייך בזה למימר כיון דאגביה קניא לכך פטור המושיט אף אם הוא בר תשלומין וכ"כ בחידושי גלאנטי ונכון הוא:

שם ע"ב תוס' בד"ה שיהיו התנוקות ממשמשין ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפי' ביום אחד פעמים דאיכא חזרה עכ"ד ואינו מוכרח כלל דברווחא איכא למימר אפכא דחזרה זו שיהיו התינוקות ממשמשין עדיפא טובא מהך חזרה דג' ימים וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נ"מ ה' ז' שלא כתב רק חזרה זו דתינוקות ממשמשין בו ועוד דכ' שם ה' ח' גבי מועד לשבתות חינו מועד לימות החול וז"ל ומאימת הוי חזרתו משימשמשו בו התינוקות בו ביום שהיא מועד לו ולא יהיה מזיק נזק שהועד לו עכ"ל הרי להדיא אף דבמתניתין קתני עלה מאימת הוי חזרהו משיחזור בו ג' ימי שבתות והרמב"ם שינה מלשון המשנה וכתב החזרה דתינוקות ממשמשין בו והיינו משום דס"ל להרמב"ם דמתניתין דברי ר"י הוא ואנן קיי"ל כר"מ בחזרה ולכך כתב הך דתינוקות ממשמשין בו שהוא כדברי ר"מ ואם איתא כדברי התוס' דלר"מ נמי מהני חזרה דג' ימים נא היה לו לשנות מלשון המשנה שאין זה מדרכו אלא וודאי מדשינה מלשון המשנה ש"מ דס"ל דלר"מ דוקא חזרה זו דתינוקות מהני אכל חזרה דג' ימים לא מהני כלל וכ"כ הה"מ שם ה' ח' בכוונת הרמב"ם:

והרב ביש"ש כתב להוכיח כדברי התוס' מהא דלקמן (ל"ז א') דאמרי' שם ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוי מועד לאדם ומועד לבהמה והדר ביה מבהמה דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח ע"כ הרי דבתלתא זימני הוי חזרה גם לר"מ דהא התם סתמא דמתניתין ומסתמא ר"מ היא ועוד מדתני סיפא אמרו לו לר"י מכלל דרישא לאו ר"י הוא וכן פי' שם הר"ן ע"כ דברי היש"ש בקצרה ולפענ"ד אין זה הכרת כלל דעד כאן לא קאמרינן בכל דוכתא מדסיפא האי תנא מכלל דרישא לאו האי תנא כיון דתנא דסיפא לאפלוגי אתי משא"כ הכא דר"י לא אתא לאפלוגי על תנא דרישא כלל רק דבני הישיבה שאלו אותו לדידך איך יהיה הדין במועד לשבתות ואינו מועד לימות החול א"כ אדרבה משמע טפי פשטא דלשנא דמתניתין דגם רישא ר"י קאמר לה ולכך שאלו אותו בני הישיבה הרי שהיה מועד לשבתות כו' מה יהיה דינו לדידך ודוגמתו ביבמות (ס"ג ב') בן עזאי אומר כו' אמרו לו לבן עזאי ואם ששם מפורש ברישא דברי בן עזאי מ"מ ילמד סתום מן המפורש מדאמרו לו בסיפא מכלל דהרישא הוא הוא האומר דאי לא איירי ר' יהודה ברישא א"כ למאן אמרו לו הן אמת שגם הנ"י כתב בדברי היש"ש דרישא ר"מ היא ולא ירד למה שכתבנו אך מדברי הנ"י שם מוכח להדיא דס"ל כהרמב"ם דלר"מ לא מהני חזרה דג' ימים שכ' שם וז"ל ומשו"ה בעו בני הישיבה השתא לר"י ולא לר"מ דכולה מתניתין סתמא ר"מ תנא לה ואפ"ה שבקי ר"מ ובעו לר"י משום דשמעי' ליה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה בעו מיניה כיון דמהני חזרה שלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבנתים מהו מי אמרינן כיון דחזי בימות החול שבנתים ולא נגח סתר להו לשבתות דכיון דמהני חזרה דג' ימים למסתר העדאה גמורה כ"ש דמהני למסתר מקצת ימי העדאה עכ"ל הנ"י הרי מוכח להדיא מדבריו דלר"מ לא מהני חזרה של ג' ימים דאי ס"ד דלדידיה כ"ש דמהני א"כ הדק"ל דאמאי קבעו בני הישיבה לר"י ולא קבעי לר"מ דהא לדידיה נמי מהני חזרה ג' ימים אלא ע"כ דלדידיה לא מהני חזרה ג' ימים רק דוקא שיהי' התינוקות ממשמשין ואינו נוגח וכן משמע שם ממאי דמסיק וכגון שיהיו התינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח דקיי"ל כר"י דאמר תם משיהיו התנוקות כו' אלא שדבריו שם מגומגמים קצת וצריכים תיקון וכצ"ל ולדידן הוי חזרתו כגון וכו' ובחידושי אנשי שם רצה להגיה או כגון שיהיו התינוקות ור"ל דתרווייהו מהני לר"מ לחזרה או הא או הא ולא דק דא"כ יהיו דבריו סותרים למש"כ לעי מיני' דלר"מ לא מהני ג' ימים אלא דצריך להגיה ע"ד מה שכתבנו ואע"ג דבסוגיין הביא הנ"י בשם הרא"ש והריטב"א דלר"מ מהני חזרה דג' ימים וכדברי התוס' בע"כ צ"ל דכאו הביא לדעתם אבל לי' לא ס"ל כוותייהו אלא כמש"כ שם