נחלת דוד בבא קמא מ

דאמרינן שם אמר רב כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר' יהודה מחייב בטמון ורבנן פטרי אבל במדליק בשל חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו ומדחילק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו ולא חילק במדליק בתוך שלו גופי' בין היכא דנפלה גדר להיכא דלא נפלה ש"מ דלא ס"ל להנך חלוקי כלל גם הרמב"ם לא חילק כלל בטמון בין היכא דכלו חציו להיכא דלא כלו חציו וכבר הקשה עליו הה"מ ועי' ביש"ש שהאריך להקשות כן ודבריו נכונים בזה והעיקר בזה ג"כ כמו שכתב היש"ש דהרי"ף והרמב"ם תפסו לעיקר כהך לשנא שנשמט מפי' רש"י שלפנינו והלשון הובא בחכמת שלמה וגם בספר שיטה מקובצת ועל אותו לשון כתב רש"י ולשון ראשון נראה עיקר וגם בריש סוגיין שפי' רש"י וקס"ד דנ"מ להיכא דהדליק בגחלת שאינו שלו זה שכתב רש"י בלשון קס"ד דמשמע דלפי המסקנא אינו כן הא נמי משום הך לשנא כמש"כ המפרשים אלא שמה שכ' היש"ש בפירושא דהך לשנא דהכי קאמר דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו כלומ' דהוא לגמרי ס"ל כר"ל דאינו חייב רק משום ממונו ולא משום חציו רק דזהו במדליק בעצמו שהוא ממונו דאז הוא דאינו חייב רק משום ממונו ולא משום חציו אבל באש דגמל או דכלב שאינו ממונו בזה הוא דפליגי ר"י ור"ל דלר"י חייב עכ"פ משום חציו היכא דליכא משום ממונו ולר"ל פטור לגמרי ובפירושא דשמעתין צ"ל לפי זה דהך קושיא דטמון היכי משכחת לה מתרצא מיד במאי דאמר מאן דאית ליה משום חציו אית לי' משום ממונו דמעתה תו אתיא שפיר לר"י כמו לר"ל והא דמסיק וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה לא לתרוצי הך קושיא דטמון היכי משכחת לה קאתי דהך קושיא מיתרצא שפיר בלא"ה רק לפום מאי דקבעי למימר מעיקרא דלענין גלוי נמי ליפטר היכא דכלו חציו בנפלה גדר שלא מחמת דליקה לזה קאמר עתה דלפי המסקנא אינו כן אלא דגם בזה חייב דנהי דכלו חציו מ"מ אית בי' משום ממונו וכגון שהי' לו לגודרה כו' דבלא"ה מאי הוי לי' למיעבד דאנוס הוא זהו תוכן כוונתו בקצרה והעולה מדבריו לדינא דעל אש כלבו או של גמלו דלאו ממונו הוא וחייב משום חציו חייב גם על נזקי טמון ובמדליק בעצמו דאית בי' משום ממונו הו ליכא משום חציו ופטור מטמון וכן מסיק שם בעצמו לדינא בסוף דבריו והוא תמוה לענ"ד טובא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואנה השכל שיגזור כן דאש דלאו ממונו יהי' חמור מאש דממונו ועוד דלפי דבריו אמאי חייב בד' דברים באש של עצמו כיון דבהך אש לית ביה משום חציו רק משום ממונא לחוד והוא שם נדחק בזה הרבה עיי"ש מש"כ בזה ומה שהכריחו להיש"ש לפרושי כן הוא בכדי דהנך פירכות דפרכינן לעיל לר"ל ואוקימנא בשינויי ולר"י הוה אתי שפיר בלא הנך שינויי יהי' קאי כן גם לפי המסקנא והיינו בכדי לתרוצי דברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו מהנך שינויי דמשנינן לר"ל כלום בהלכותיהם ונמצא דלדבריו לא מתיישבא כלל הך קושיא דהמ"ל איכא בינייהו כל הני שינויי דלעיל וכמו שהקשו רש"י והוספת וא"כ לא תיקן בפירושו כלל בישוב לשון הסוגיא:

לכך נלענ"ד דהעיקר בפירושא דהך לשנא הוא כמש"כ בשיטה מקובצת בשס ה"ר ר' ישעיה דה"ק מאן דאית ליה משום חציו מודה נמי דאינו חייב רק היכא דהוי ממונו אבל היכא דאינו ממונו לית ביה נמי משום חציו וטעמא דמלתא משום שאינן חציו גמורים וכמו שאמר ר"ל חציו מכחו קאזיל האי לאו מכחו קאזיל ולכך היכא דלא הוי ממונו מודה ר"י דלית ביה משום חציו רק היכא דהוא ממונו בהא הוא דס"ל לר"י דמצטרף לזה גם חיוב חציו ונ"מ לענין ד' דברים ונמצא דר"י אית ליה תרתי חציו וממונו והיכא דליתא לחציו חייב משום ממונו לחוד אבל היכא דליתא לממונו לא מחייבינן לי' גם משום חציו ולר"ל לית ליה משום חציו כלל ואינו חייב רק משום ממונו בלבד ולכך פטור מד' דברים וכן הוא בקצרה בשיטה מקובצת ובפירושא דשמעתין דטמון דפטר רחמנא היכי משכחת לה אלא מאן דאית ליה משום חציו כו' יתפרש גם לפי פירושא דנא כמו שהוא לפי' מהרש"ל דהך קושיא דטמון באש היכי משכחת לה מתרצא מיד במאי דאמר אלא מאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו ואף דלפי פירושינו איכא בזה גם משום חציו מ"מ כיון דמשום חציו לחוד גם ר"י מודה דאינו חייב רק בצירוף ממונו א"כ תו לא קשיא מטמון כלל דפטור משום דבממונו מצינו כמה חילוקי דינים וכמש"כ התוס' ועד כאן לא פרכינן לעיל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה אלא לפום מאי דהוי ס"ד מעיקרא דר"י לא בעי כלל שיהי' ממונו וא"כ ע"כ דס"ל לר"י דהוי חציו גמורים כמו אדם המזיק לכך שפיר קפריך אמאי יהיה פטור מטמון דבאדם המזיק לא חלק הכתוב כלל בתשלומי נזקו וכמש"כ התוס' אבל לפום מאי דמסקינן דלר"י נמי לא הוי חציו גמורים ואינו מתחייב משום חציו רק היכא דהוי ממונו תו לא קשיא מטמון כלל דשפיר איכא למפטרי' כמו שחלק הכתוב בנזקי ממונו בהרבה דברים והא דמסיק וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה יתפרש ג"כ כמו שהוא לפי פי' היש"ש דכלפי יה שאמר לעיל א"ה לענין גלוי גמי כלו לו חיציו לכך קאמר דהשתא דמסקינן דגם ר"י אית לי' משום ממונו א"כ גם לר"י חייב עכ"פ בגלוי היכא דהיה לו לגודרה ולא גדרה ובהכי סלקא סוגיא דשמעתין שפיר דמעתה כל הנך קושיות שהקשה הש"ס לר"ל קשיין גם לר"י לפום מאי דס"ל דבעינן נמי שיהיה ממונו ולכך גם לר"י צריכנן לכל הני שנוייא דלעיל דמשנינן לר"ל וא"כ ליכא בינייהו שום חילוקי דינים מהנך שינויי דמשנינן לעיל ולכך שפיר פריך הגמ' מאי בינייהו והוצרך לשנויי דאיכא בינייהו ד' דברים ומאי דקשיא לי' להיש"ש מפסקי הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו הנך שינויי דמשנינן לר"ל נלענ"ד דגם זה אינו קשה דכבר כתבנו לעיל לפרש דבריו בפסקא דהכלב שנטל חררה והיא האמת הברור בדבריו דוודאי דדבריו הם דברי הר"ח ממש ואיך שיתפרשו דברי הר"ח יתפרשו גם דבריו אם כדברינו ואם שלא כדברינו ולפי פירושינו שם נמצא דבאמת הביא לאוקימתא דתרווייהו עיי"ש ודו"ק וא"כ תו אין עליו שום טענה כלל מהך פיסקא:

ומה שכתב הרמב"ם בפסקא דגמל טעון פשתן ח"ל גמל שטעון פשתן ועובר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך החנות כו' בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה עכ"ל ולא הביא לאוקימתא דר"ל דאוקמא במסכסכת ובעמדה להטיל מימיה דווקא נלענ"ד דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן לעיל רישא בעל גמל חייב דלא הוה לי' לאפושי בטעינה סיפא חנווני חייב דלא איבעי לי' לאנוחי נרו מבחוץ הוא תירוץ באפי' נפשי' דבאמת פירוש הסוגיא כם דחוק קצת בין לפמש"כ התוס' שם ובין לפי מש"כ לעיל לכך ס"ל להרמב"ם דהוא תירוץ באפי נפשיה דמעתה תי לא צריכינן למאי דאוקימנא מעיקרא דמיירי במסכסכת ובעמדה להטיל מימיה אלא אפי' באינה מסכסכת חייב בעל הגמל כיון שפשע והרבה בטעינה עד שנכנס לתוך החנות א"כ תו הוי ממונו ממש וכמו אם הדליק בידו קיסם מאש של חבירו ודאי דהו נקרא האי אש ממונו א"כ ה"נ כיון שהרבה במשוי כ"כ עד שנכנס לחנותו של חבירו א"כ הו הוי אשו ממש ועדיף טפי מאש של כלבו דשייך בו דין צרורות לר"י וכמש"כ לעיל משום דכאן הוי אשו ממש וכ"כ הפני יהושע בסוף דבריו דכאן בגמל הוי אשו ממש רק דדבריו קשים כי הוא כתב כן בשקלא וטריא דשמעתין וא"כ קשה אם נאמר דהוי אשו ממש א"כ אמאי צריכינן לפרש במסכסכת ובשעמדה כיון דהוי אשו ממש ובאשו חייב אף באינו מסכסכת אלא ע"כ צ"ל דלא הוי אשו ממש אמנם לפי מה שכתבתי א"ש דבאמת דבשקלא וטריא דשמעתין ודאי דסבר דלא הוי אשו ממש אך במסקנא נדינן מזה ומהרצינן רישא בעל הגמל פשע וא"כ הוי אשו ממש ודו"ק וא"כ תו לא צריכינן לומר דמיירי במסכסכת ובעמדה כו' ואפשר דהוא הוי גרים כן ואב"א רישא כו' ולכך שפיר כתב הרמב"ם בין שעמדה בין שלא עמדה ואין שום טענה עליו:

גם בהך פיסקא דהמדליק גדיש לא הביא לאוקימתא דאוקימנא לריש לקיש דמיירי בהצית בגופו של עבד משום דלר' יוחנן כיון דאמר דחייב משים חציו וחייב בד' דברים אם כן קלב"מ אף היכא דלא הצית בגופו של עבד דנהי דאית ליה דאינו חייב רק היכא דהוי ממונו מכל מקום כיון דהוי ג"כ חציו וחייב בד' דברים אם כן קלב"מ ולכך פטור אפי' בלא הצית בגופו של עבד ובאמת דהוי מצי הש"ס למימר איכא בינייהו לענין דין זה רק שזה נכלל בזה דהיינו הך מלתא ממש דכיון דחשבינן לי' כמזיק בידים לענין ד' דברים א"כ ממילא דהוי כהורגו בידים וקלב"מ ובזה עלו כל פסקי הרמב"ם על נכון בסייעתא דשמיא ובאמת שפי' הסוגיא דכגון שהיה לו לגודרה הוא דחוק קצת לפי' זה אבל מ"מ ראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו וכמש"כ מהרש"ל וגם כי במאי דפריך מאי בינייהו הוא מרווח לפי פי' זה טובא לכך מחוורתא כהאי פירושא ועיין היטב בכל זה:

שם בגמ' ולחייב בעל גחלת ברש"י שלפנינו הגירסא וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד ומהרש"ל הגיה עליו דצ"ל דגחלת וחררה דחד וגדיש דחד ולא ידעתי מי הכריחו לזה להגיה בדברי רש"י בחנם ואדרבה הגירסא שלפנינו בדברי רש"י היא מיושרת טפי דלפי גירסת מהרש"ל קשה מאי דקאמר ולחייב בעל גחלת דלמי יתחייב כיון דהוא עצמו בעל הגדיש וע"כ צ"ל דהאי לישנא לאו דווקא וכמש"כ התוס' דהכוונה הוא שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל גחלת וזה מבואר הדוחק אבל לפום גירסא דידן ברש"י אתי שפיר בפשיטות טפי ואי משום דהוי קשה ליה איך משכחת לה בכה"ג דיהי' הגחלת וחררה של שני בני אדם דהא מסתמא בעל החררה הוא האופה החררה בתנורו וא"כ הוא ממילא גם בעל הגחלת גם זה אינו כלום דשפיר משכחת לה שאפה בבית של אחרים ובבית האופה וכדומה וכן הוא להדיא בשיטה מקובצת כגירסא דילן דרש"י וקמפרש לה שאפאה בבית