נחלת דוד בבא קמא לט

בתוך שדה חבירו ויצאת האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש הרי להדיא כמ"ש דמחשיב לי' כטמון ולכך לא קמחייב לי' רק במדליק בשל חבירו דחייב על מוריגים וכלי בקר גם לרבנן כדאמרין פ' הכונס עיי"ש והגדי חשיב לי' כמוריגים וכלי בקר משום שכן דרך ב"א לעשות כן בגדיש ולדבריו מיושב טפי הא דנקט גדי כפית דווקא וגם מאי דהכניס הך בבא באמצע בין מחלוקת ר"י ורבנן להודאתם ממאי דמיושב לפיר"ת ודו"ק אך בגוף הסברא דחשיב לי' הרמב"ם כטמון הדבר דחוק ולכך השיגו הראב"ד בזה"ל א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל [וט"ס שם בהראב"ד וצ"ל בטמון במקום בממון וכמו שהגיה המגיה] והה"מ כתב על דברי הראב"ד וז"ל ונעלם מעיני ולא ידעתי מהו איני יודע שהפטור כשעבד כפות לו הוא משום דקלב"מ במיתת העבד שהי' כפות ולא הי' יכול לברוח וכן מוכרח הסוגיא דפ' כיצד הרגל עכ"ד הי' סבור הה"מ דהשגת הראב"ד אסיפא דהרמב"ם דעבד כפות וגדי סמוך דפטור וע"ז קאי ההשגה אמאי פטור הא לא הוי טמון וכאילו הראב"ד הבין בכוונת הרמב"ם דלהכי פטרי' משום טמון ולכך השיגו דהכא לאו בטמון איירי ואמאי כטור ולזה שפיר כתב הה"מ דאיכא טעמא אחרינא לפטור משום דקלב"מ כדמוכח בסוגיין ולכן כתב על דברי הראב"ד שנעלם מעיניו מהו אינו יודע ושגגה היא בידו בהשגת הראב"ד דארישא דמלתא דהרמב"ם קאי במאי דלא חייבי' רק במדליק בתוך שדה חבירו ומשום שכן דרך בני אדם כו' וע"ז השיגו דהכא לאו בטמון מיירי וא"כ אפי' במדליק בשלו ואין דרך בני אדם לפשות כן נמי חייב והראב"ד כשיטת ר"ת ס"ל וזה פשוט ובעיקר סברת הרמב"ם כבר כתבנו דמתניתין קשיתי' דאמאי נקיט גדי כפות וכקושיית התוס' וגם למאי הכנים הך בבא באמצע בין מחלוקת ר"י ורבנן להודאתם ולכך פירש דהוי כטמון דמסתמא הגדיש חופה עליו עד שאינו נראה כיון שהוא כפות ובזה מיושב הכל גם מש"כ הה"מ בראש דבריו להשוות דעת ר"ת להרמב"ם ג"כ אינו נכון כמש"כ דדברי הרמב"ם המה הכוכים לגמרי מדברי ר"ת ועיין:

שם תוס' ד"ה חציו דחרש הן תימא לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה כו' ואור"י דלמ"ד אשו משום חציו לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצוי' הרבה וקרוב לודאי כעין חציו כו' אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא מזומן כולי האי מחייב כו' והעולה מדבריה דשלשה מיני רוחות יש רוח מצוי' הרבה דבזה מחייב משים חציו ורוח שאינה מצויה כ"כ רק דמ"מ הוא שכיח ובא לעיתים ובזה ליכא משום חציו אבל משום ממונו חייב גם בזה דשכיח לפעמים ורוח שאינו מצויה לגמרי דבזה אפי' משים ממונו ליתא ובאמת שגם הרשב"א בחידושיו למס' ב"ק בפ' הכונס כ' ג"כ דג' מיני רוחות יש ולמד כן מהירושלמי אבל קשה לי על דבריהם דא"כ מאי פריך לקמן בסוגיין למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטרי' רחמנא היכי משכחת לה ודחיק לאוקמי בנפלה גדר שלא מחמת דליקה וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה ולדבריהם בפשיטות הו"ל לאשכוחי ברוח מציעיתא דמשום חציו ליכא ומשום ממונו איכא ובעיקר קושייתם אפשר לומר דהמקשה דלא ידע כלל מפלוגתא דר"י ור"ל בגחלת ושלהבת והי' סבור דעיקר החילוק שבין אש לשור הוא משום דאש אינו ממונו ועל מעשה החרש אף דהוי כרוח מצוי' מ"מ לא מתחייב בזה משום דחרש אדעתי' דנפשיה קעביד דהא חרש יש לו דעת קצת תדע דהא חשו"ק כשירין לכתוב הגט בגדול עע"ג כדאמרינן בגיטין (כג) וא"כ ע"כ שיש לו דעה קצת ולכך מעשה החרש חשיב כאילו נטלו אדם בכוונה והדליק בו דודאי פטור בעל האש וכמש"כ התוס' בפ"ק (ו' א') בד"ה לאתויי בור המתגלגל וה"נ חרש דאית לי' דעת קצת אמרינן דאדעתי' דנפשי קעביד ואינו מתחייב במעשיו של חרש ולא דמי לכלב של אחר שנטל האש והדליק בו דמתחייב בעל הגחלת בשלא שימר גחלתו כדפריך לקמן ולתחייב בעל גחלת שאני כלב שאין לו דעת כלל ולכך כיון דדרכו ליטול חררה עם הגחלת תו חשיב כרוח מצוי' והוי כחציו דבעל גחלת אבל חרש דיש לו דעת קצת חשבינן לי' לענין זה כעושה בכוונה ואינו מתחייב על מעשיו דחרש משא"כ בשור דהוא ממונו שפיר קמתחייב על נזקי ממונו כן היה סבור המקשה ולכך קפריך מיניה לר"ל:

ועוד נראה דגם לפי האמת דמייתינן עלה פלוגתא דר"י ור"ל בשלהבת דלר"י גם בשלהבת פטור נמי אין הטעם דחשיב שלהבת לר"י כמו גחלת צר"ל ומשום דלא ברי הזיקא וכמש"כ התוס' דבאמת אין טעם לזה דלמה לא יהיה שלהבת ברי הזיקא ועוד דלישנא דצבתא דחרש קגרים וודאי דלא משמע כן דמשום דלא ברי הזיקא הוא דפטור רק דצבתא דחרש קפטר לי' ועוד דבפ"ק אמרינן ולר"י דאמר אפי' מסר לו שלהבת דכוותי' הכא בשור מותר כו' מ"ש הכא ומ"ש הכא ומשמע ודאי דגם לר"י מילתא דפשיטא היא דשלהבת ברי הזיקא והתוס' לשיטתם הקשו תימא מאי קשה ליה הא שלהבת לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' יכול להעמידו ונדחקו בזה עיי"ש לכך נראה דגם לר"י מלתא דפשיטא הוא דשלהבת הוי ברי הזיקא והא דקפטר ליה הוא משום צבתא דחרש והיינו מטעמא דכתיבנא דחרש אדעתי' דנפשיה קעביד משום דאית ליה דעת קצת ולכך אינו מתחייב במעשיו של חרש וכסברת המקשה רק דהמקשה היה סבור דהך סברא ליהא רק באש שאינו ממונו והיינו משום דלא ידע לחלק בענין אחר בין אש לשור ולפי האמת אית ליה לר"י הך סברא גם באש שהוא ממונו ובהך סברא הוא דפליגי ר"י ור"ל דר"ל חשיב למעשיו של חרש כרוח מצויה וכאילו נטל האש כלב של אחרים ולכך לא קפטריה ר"ל רק בגחלת ומשום דלא ברי הזיקא אבל בשלהבת דברי הזיקא חייב משום דהוי כרוח מצויה ולר"י אפי' בברי הזיקא נמי פטור במעשיו של חרש והיינו דקאמר מ"ט צבתא דחרש קגרים והא דקמחייב לר"י בגווזא סלתא ושרגא היינו משום דמיירי שלא הוליך האש לגדיש רק שהרבה המדורה כ"כ עד שהיתה הולכת מעצמה ע"י רוח מצויה וכן פי' הנ"י בפ' הכונס עיי"ש לזה ודאי דדמי לשורו דהא עיקר החילוק שבין שור לאש לר"י הוא משום שהשור הולך מעצמו והאש החרש מוליכו וא"כ בגווזא סלתא ושרגא דמיירי נמי שהאש הולך מעצמו לפי פי' הנ"י תו הוי כשורו ואף דאם החרש לא היה מגדיל המדורה לא היה הולך מעצמו וא"כ סוף סוף צבתא דחרש קגרים מ"מ כיון דעיקר הנזק נעשה מעצמו פ"י הליכת האש ברוח מצויה הו הוי כשורו ולא אמרינן ביה צבתא דחרש קגרים אך קשה דלפ"ז גם בשור קשור ובור מכיסה נמי הו"ל לר"י לחיובי דהא שור קשור ובור מכוסה דעביד לנתוקי ולנתורי ע"י חרש דמי ממש לגווזא סלתא ושרגא דתחילת המעשה היא ע"י חרש וסופו הולך מעצמו וא"כ כמו דמחייב לר"י בגווזא סלתא ושרגא כמו כן הו"ל לחיובי בשור קשור ובור מכוסה ולעיל בפ"ק משמע דלא מחייב לר"י רק בשור מותר ובור מגולה דהא אמרינן דכוותיה לר"י בשור מוהר ובור מגולה מ"ש הכא ומ"ש הכא וי"ל דע"כ לא קאמרינן לעיל דכוותיה לר"י בשור מותר ובור מגולה אלא לפום סברת המקשה דלא ידע אכתי לחלק בין צבתא דחרש קגרים ובין הולך מעצמו ולכך נקיט בדדמי ליה דשלהבת ברי הזיקא ושור מותר נמי ברי הזיקא אבל לפי המסקנא דמסקינן לחלק בין צבתא דחרש קגרים או לא אה"נ דגם בשור קשור ובור מכוסה נמי חייב לר"י כמו בגווזא סלתא ושרגא וכדאמרן והכי נמי משמע מדברי התוס' דכאן דכתבו אבל אי ממונו הוי הוא חייב אף היכא שאין הזיקו מצוי כ"כ כמו שור דדרכו לאנתוקי ע"י חרש עכ"ל והא זה הוי רק לר"ל וליכא למימר דמדר"ל אדר"ל קפריך דהא אשו משום ממונו נמי ר"ל קאמר לה דהא בגמ' סתם קפריך אלא למ"ד אשו משום ממונו כו' ומשמע דיהיה מי שיהיה הך מ"ד קשיא עליו מהכא דאל"כ הו"ל להגמ' להביא דברי ר"ל דלעיל ולמפרך עליו מדידיה אדידיה ועוד דהא התוס' קיימי לפרושי סברת המקשה והמקשה אכתי לא ידע כלל מהא דר"ל דלעיל דהא זהו שחידש לו התרצן לאו איתמר עלה וקמייתי פלוגתא דר"י ור"ל אלא ע"כ דס"ל להתוס' דזה היא לכ"ע וגם ר"י מודה בזה לפי המסקנא דלעיל וכמו כן נאמר גם לפום מאי דתרצינן דלמסקנא גם לר"י חייב בשור קשור ובור מגולה ותו לא קשיא מידי ועי':

דף כג ע"א בגמ' אלא למאן דאית ליה משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדר כו' וכי מאחר כו' מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים הסוגיא בכאן תמיהא טובא וכמו שהקשו רש"י ותוס' דהמ"ל איכא בינייהו טובא והיינו כולהו פירכי דלעיל דאצטרכינן לאוקמי לר"ל בשינוייא ולר"י אתי שפיר בלא הנך שינויי דלעיל ונ"מ בינייהו לענין דינא טובא וגם איכא נ"מ לענין טמון דלר"י לא פטור רק היכא דכלו חציו ולר"ל בכל ענין פטור ועוד דבכל הסוגיות דפרק הכונס לא משמע כלל לחלק בפטורא דטמון בין היכא דכלו לו חציו או לא כלו דבכל ענין פטור מטמון ועוד