נחלת דוד בבא קמא לח

דחיוב התורה הוא בא על שני דברים נפרדים כגון בבא על נערה שאינו בתו חייבתו התורה בקנס והבא על בתו שאינו נערה חייבתו התורה במיתה אבל דין הבא על נערה שהיא בתו לא נכתב בתורה להדיא מה דינו רק דאנו באים לחייבו שתים מחמת שבמעשה הזה אית בי' תרתי ולהכי שפיר אמרינן בזה קלב"מ משום דנפקא מכדי רשעתו וכו' וגם כאן ה"ל כשתי רשעיות כיון דבתורה כתיבי הנך דינים כל חד באנפי נפשיה ואיכא קנס בלא מיתה ומיתה בלא קנס אבל היכא דהתורה חייבה להדיא על דבר אחד תרתי תו לא אמרינן בזה קלב"מ ולכך אי לאו דמעטי קרא לאדם מכופר מקרא דעלי' ולא על האדם הוה ילפינן בק"ו דחייב נמי כופר על הריגת אדם וה"ל כאילו נכתב בהדיא דק"ו דאורייתא היא ולכך ליכא למיפטרי' משום קלב"מ כצ"ל ע"כ בכוונתם אך קשה דבמס' מכות (ד':

) פליגי שם ר"מ ורבנן בעדים זוממין דלר"מ לוקה ומשלם ולרבנן משלם ואינו לוקה ואמרינן עלה בגמ' בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' והשתא לדברי התוס' הא בעדים זוממין חדא מעשה היא דהוי ועל חדא מעשה איכא ב' חיובים לאו דלא תענה והך דועשיתם לו כאשר זמם כו' וא"כ איך פטרינן ליה מהך קרא דמכדי רשעתו דלא מיירי בהכי כלל רק משני מעשים דווקא מיהו לזה י"ל דכיון דלאו דלא תענה משכחת לה גם היכא דלא מתחייב משום כאשר זמם וכגון במעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה או בכה"ג לכך שפיר מיקרי כשני מעשים דאף דכאשר זמם בלא לאו דלא תענה לא משכחת לה מ"מ כיון דבחד צד משכחת לה לאחד בלא חיובא דאידך והיינו כיון דמשכחינן ללאו דלא תענה בלא חיובא דכאשר זמם תו הוי כשני חיובים נפרדים דאתרמו אהדדי בחדא מעשה כמו בבא על בתו דתריצנא לעיל דבזה שייך שפיר למפטרי' משום קלב"מ:

אך קשה דהא אמרינן התם אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוק' ומשלם אף כל לוקה ומשל והשתא לדברי התוס' הא במוציא שם רע הוי שני חיובים על חדא מעשה ולא משכחת לה לחד בלא אידך כלל ובכה"ג גם במיתה וממון או מיתה ומלקות דמודה בי' ר"מ כדאמרינן בכתובות דמוקי לה לקראי דכדי רשעתו וקרא ואם לא יהי' אסון חד במיתה וממון וחד במיתה ומלקות נמי יש לחייבו תרתי לפי דברי התוס' וא"כ איך יליף ר"מ לחייבו בממון ומלקות ממוציא ש"ר והיינו לאפוקי דלא נילף מהך קראי דכדי רשעתו כיון דקרא דכדי רשעתו לא מיירי בהכי כלל וא"כ נימא דבקרא דבכדי רשעתו נכלל גם ממון ומלקות היכא דהחיוב בא על שני מעשים ושאני מוציא שם רע דהשני חיוביה באי במעשה חדא דבזה גם במיתה וממון או מיתה ומלקות נמי קמחייב בתרתי משום דלא שייך בזה קלב"מ כלל וגם לרבנן נמי לא קאמרינן שם אלא משום דמוציא ש"ר קנס אבל אי הוי ממונא ודאי דהוי ילפינן ממיציא ש"ר ולפי דברי התוס' אין מקום כלל לילפותא זו וליכא למימר דגם במוציא ש"ר משכחת לה לחדא חיובא בלא אידך והייני לר' יהודה דאמר בכתובות (מ"ה:

) ללקות לוקה מ"מ ור"ל אף בלא בעל וא"כ משכחת לה לחיובא דמלקות בלא מאה סלע ואף דמאה סלע בלא מלקות לא משכחת לה מ"מ תו הוי כעדים זוממין דמתרצינן לה כיון דבחד צד משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך תו הוי כשתי רשעיות ושייך ביה קלב"מ גם לדברי התוס' דזה אינו חדא דזה אינו רק לר' יהודה ואנן במס' מכות בדר"מ ורבנן קיימינא ולרבנן הא אמרינן דלא בעל אינו לוקה ג"כ וא"כ לא משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך כלל ועוד דגם לר' יהודה נמי הא קאמר שם ר"נ בר' יצחק מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן ואף לר"פ דאמר התם מאי בעל לוקה דקתני התם ממון וקרי ליה לממון מלקות כו' הא קמפרשי התם התוס' בשם ר"ת דגם ר"פ לא אתא לפלוגי על הא דמפרש מאי לוקה מכת מרדות עיי"ש בתוס' ד"ה ר' יהודה אומר וא"כ גם לר' יהודה נמי לא משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך מדאורייתא אפילו בחד צד ומכ"ש לרבנן דודאי לא משכחת לה וזהו קושיא עצומה לדבריהם ועוד דפשטא דלישנא דתלמודא בפ' החובל (ס"ג ב:

) דאמרינן שם והאי לא תקחו כופר לנפש רוצח לראשי איברים הוא דאתא האי מיבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד בי' תרתי לא תשקול מיני' ממון ותקטלי' ומשני האי מכדי רשעתו נפקא משום רשעה אחת כו' ודאי דלא משמע כפי' התוס' והתוס' עצמם דחקו לפרש דעל ממון אחר בהדי מיתה קאי וזה ודאי דדחוק טובא דלממון אחר לא הוי קרי כופר דכופר אינו אלא דמי נפש הנהרג:

לכך נלענ"ד דעיקר דברי התוס' אינם מוכרחים כלל דהא כל עיקר ראייתם הוא מהא דלקמן (כ"ו) ויהא אדם חייב בכופר כו' ומשני אמר קרא עליו ולא על האדם והשתא למאי צריכינן לקרא דעליו ותיפוק לי' דהא קלב"מ ומכדי רשעתו נפקא ומזה הכריחו דבזה לא שייך קלב"מ ולפע"ד אין זה כדאי לעוות עלינו את השמעות דאי משום הא לא איריא דהפיר מציק למימר דההיא סוגיא אתיא שלא אליבא תנא דבי חזקיה דס"ל אחד שוגג ואחד מזיד ובין מתכווין ובין שאינו מתכווין פטור מתשלומין רק דאזלא אליבא דהך תנא דפליג עלה דבי חזקיה ולכך איצטריך קרא לשוגג א"נ למזיד ולא אתרו ביה וכן פירש"י שם ועיין תוס' כתובות (ל"ה) ד"ה ומי איכא שהאריכו לבאר מי הוא הך תנא דפליג עלה דבי חזקיה שוב מצאתי כן להדיא בחידושי הרשב"א בסוגיא דהתם שתירץ כן והוא מרווח טפי ממה שכתבו התוספות ועוד י"ל בפשיטות לפי מאי דאמרינן בב"מ (צ"א א') אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ופירש"י שם דאף היכא דפטרינן ליה משום דקלב"מ מ"מ לצאת ידי שמים חייב ואי תפס לא מפקינן מיני' ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעליו ולא על האדם למפטרי' לגמרי גם מלצאת ידי שמים ואי תפס מפקינן מיניה ודו"ק:

אך לפ"ז קשה דא"כ אמאי נקיט בהחובל הך קרא דמכדי רשעתו טפי הל"ל ההיא מעליו ולא על האדם נפקא ובשלמא לתירוץ הרשב"א ניחא דשם בהחובל נקיט לה אליבא דתנא דבי חזקי' דלדידי' ע"כ דלית לי' הך דרשא דעליו ולא על האדם אבל לפי מאי דבעינן לתרוצי קשיא מיהו גם זה אינו קושיא כ"כ דמשום דקרא דלא תקחו כופר נמי משמע מיני' דלב"ד אזהר רחמנא לכך נקיט הש"ס קרא דדמיא ליה דמיירי ג"כ לענין ב"ד דלא מצי למיעבד בי' תרתי ואף דמקרא דעליו ולא על האדם הוי הפירכא במכש"כ מ"מ ניחא ליה להש"ס למנקט קרא דדמיא ליה ובזה מיושב מה שהקשה בספר טורי אבן להגאון בעל שאגת אריה במס' חגיגה (י"א) באבני שוהם על מש"כ רש"י בב"מ דבדבר דקלב"מ אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ איך אמרינן בפ' הנחנקין (פ"ז ב:

) דיני נפשות בפלוגתא דר' ורבנן דתניא ונתת נפש תחת נפש ממון דברי רבי ומיירי במתכוין להרוג את זה והרג את זה דלר' מחייב ממון ולרבנן חייב מיתה ופטור מממון ופי' רש"י דנ"מ דאי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר לי' האי זקן ממרא וקידש בו את האשה לר' מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקדשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר עכ"ל רש"י והשתא לפי מש"כ רש"י בב"מ הא גם לרבנן נמי אי תפסו היורשין לא מפקינן מינייהו א"כ גם לרבנן מקודשת ולמש"כ ניחא דלרבנן פטור לגמרי מקרא דעליו ולא על האדם ולכך גם אם תפסו נמי מפקינן מיני' וכן תירץ בקצה"ח סי' ת"י עיי"ש שהאריך בזה מיהו דברי רש"י עצמם אינם מיושבים בזה דהא רש"י לא נחית להך שינויא תניינא שכתבנו דהא רש"י מוקי לה לקרא דעלי' במזיד ולא איתרו בי' והיינו כתירוץ רשב"א דהך סוגיא אזלא שלא אליבא דתנא דבי חזקיה ולכך כתב רש"י דפטורא דאדם מכופר הוא משום דקלב"מ ולא פירש מקרא דעליו והיינו משום דרש"י מפרש כן אליבא דתנא דבי חזקיה דקיי"ל כוותיה ולדידיה לית ליה הך דרשא דעליו לפי תירוץ הרשב"א רק דפטור משום דקלב"מ וא"כ לדברי רש"י עצמו יפה הקשה בטורי אבן ולא מתיישבא בהכי כלל אבל דברי הגמ' עצמן שפיר מצינן לפרושי כן בכדי שלא יהיו דברי התוס' מוכרחין בהך כללא דכיילו דבמעשה א' לא שייך קלב"מ ועיין היסב בכל זה:

שוב מצאתי בספר יראים סי' ר"ז שתירץ נ"כ לקושיית התוס' כהך תירוצא תניינא שכתבנו ועיין בגליון הש"ס החדשים דפוס ווילנא:

שם ע"ב בגמ' והי' גדי כפות התוס' כתבו בשם ר"ת דאצטריך גבי כפות דחייב אע"ג דפטרינן טמון באש דדרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס"ד דכל דבר דלאו אורחי' הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וקמ"ל השתא ברישא דאפ"ה חייב וסיפא קמ"ל דאע"ג דהוי כי אורחי' פטור ובהכי ניחא מה שהפסיק בהך בבא בין מחלוקת דר"י ורבנן ובין הודאתם דחכמים לר"י במדליק את הבירה כו' לאשמועינן דאפ"ג דלאו אורחי' בגדי להיות כפות חייב עכ"ד ונראה מדבריהם דבאמת אין זה כטמון רק כיון דלאו אורחי' בהכי לכך סד"א דהוי כטמון קמ"ל דלא ומדברי הרמב"ם ראה בהיפוך דבאמת חשוב כטמון והיינו משום כיון דהוא כפות ומונח אצל הגדיש מסתמא הגדיש חופה עליו עד שאינו נראה והוי כטמון רק דכיון דדרך בני אדם לעשות כן בגדיש תו הוי כמוריגים וכלי בקר שדרך להטמין בגדיש ולכך במדליק בתוך של חבירו דגם לרבנן חייב במוריגים וכלי בקר חייב ג"כ על הגדי ומיירי במדליק בשל חבירו ונמצא דדברי הרמב"ם הפוכים לגמרי מדברי ר"ת בשתיהן דלר"ת הוי כגלוי ולאו אורחי' ואילו להרמב"ם הוה כטמון ואורחי' ז"ל הרמב"ם בפי"ד מה' נ"מ ה' י"ד המדליק