נחלת דוד בבא קמא לז

שומר גחלתו ותירץ ע"ז דא"כ תקשי מ"ט דר"א דפליג את"ק וס"ל דחייב נ"ש ועוד דהא תני עלה משלם מגופו ולמה משלם מגופו כיון דאיירי באנחה אנוחי ואמקום גחלת עכ"ל ודבריו תמיהים דהא כבר הוכחנו דגם השתא דאוקמינן באנחה אנוחי לא אתיא ברייתא דלעיל שפיר וכמש"כ דר"י לא חש לתרץ פתה למתניתין אליבא דהך ברייתא רק דמוקים למתניתין אליבא דהלכתא ואין להקשות דאיך מתוקמא הברייתא אליבא דר"י דגם זה לא קשה דשפיר מצינן לאוקמי באנחה אנוחי פ"י שיטי אי' באדיי אדויה וחייב על כל הגדיש ח"נ רק דהגמ' לא חש לבאר זאת בהדיא משום דהוא שלא אליבא דהלכתא וזה ברור:

שם בגמ' במסכסכת כל הבירה כולה א"ה אימא סיפא אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב כו' כ"ש דחנוני פטור כו' כתבו התוס' אמאי חייב חנוני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך כו' אבל אין לפרש אמאי חייב חנוני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן פריך וליחייב בעל גחלת ואפע"פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו עכ"ד ולקמן בתוס' ד"ה ולחייב בעל גחלת הביאו ראיה מהכא להתם דהפירוש הוא שיתחייבו שניהם וא"כ לכאורה הם מביאים ראיה מדברי עצמם אך באמת דבריהם נכונים דהתם בגמ' אם נאמר שלא כדברי התוס' א"כ בעל גחלת יתחייב בכולו וא"כ במכש"כ דאיכא לאתויי ראיה לכאן דיתחייב עכ"פ החנוני דהא החנוני הוא כבעל הגחלת וזה פשוט אך בעיקר דבריהם כבר כתב ע"ז בספר תורת חיים דדבריהם דחוקים מאוד ופשטא דלשנא דתלמוד דחנוני פטיר ודאי משמע דהוא פטור לגמרי ויפה כתב אלא מה שרצה לפרש בזה בעל תו"ח ג"כ לא נהירא לפ"ד ודבריו דחוקים טפי מדברי התו' כאשר יראה כל מעיין שופט בצדק ונלאתי להאריך והרמב"ם בפ"ב מה' נ"מ ה' י"ח כתב וז"ל בד"א בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה עכ"ל נראה להדיא מדבריו דלית ליה להך תשלומין בשותפות שכתבו התוס' ולעולם לא חייב לדידיה רק האחד ועל מקום גחלת לא קמחייב רק בעל כלב לחוד ועל שאר הגדיש לא מחייב רק בעל האש לחוד בשלא שמר גחלתו ואזלינן בזה בתר מי שעושה עיקר הנזק ולכך בלא שמר גחלתו עיקר הנזק נעשה ע"י בעל הגחלת דהוא פשע בשמירת אשו והכלב אינו רק כרוח מצוי' דמה לי אם הי' הולך ברוח או שהולך ע"י הכלב כיון דגם זה הוא אורתי' דכלבים מצוים ודרכם ליטול חררה עם הגחלת ובעל הכלב לא פשע מידי דיש לו רשות ללכת ברה"ר ממילא נכנס גם לתוך ביתו של זה כיון שהדלת הי' פתוח דאפו הוא מחוייב ללכת אחרי כלבו ולשמרו שלא יכנס לבית או שמחוייב לסוגרו הא ברה"ר יש לו רשות ללכת ואינו מחוייב להיות מחמר אחריו בכל מקום שילך דא"כ גם ברה"ר נמי יתחייב אלא ע"כ בעל הכלב לא פשע מידי דכיון שיש לו רשות ללכת ברה"ר ממילא נכנס גם לתוך ביתו של זה כיון דהדלת היה פתות וכיון דבעל הכלב לא פשע מידי לכך אין לו שום שותפות בנזקא דבעל הגדיש ובעל הגחלת חייב בכולו משום דהוי כאילו אזיל אשו ע"י רוח מצוי' ומ"מ חייב בעל הכלב על נזק החררה משום דהוה שן ברשות הניזק דהא לא קי"ל כאביי דאמר לקמן לגדור מר גדירא בשדהו ולכך אפי' לא פשע בעל הכלב במידי חייב על החררה משום דהוי שן ברשות הניזק דחייב אפילו אם הי' הדלת פתוח וכדאמרינן לעיל באכלה מתוך החנות דאף דאכלה להדיא דרך הילוכה ברה"ר דלא פשע מידי מ"מ חייב ברשות הניזק גמור וכמש"כ התוס' לעיל בסוגייא דמחזרת אבל על נזק האש ששרף הגדיש לא קמחייב בעל הכלב כלום דכיון דלא פשע במידי לא מיקרי אשו ואפילו לפי מאי דהעלינו לעיל בשיטת הרמב"ם דחייב על אש של כלבו כמו באשו ודלא כהתוס' מ"מ בזה אפי' אש של כלבו נמי לא מיקרי כיון דלא פשע מידי מיהו כל זה הוא במאי דהאש היא הולכת ושורפת מעצמה דבהאי אש הוא דקמיפלני ר"י ור"ל אבל מקום נחלת הא מסקינן לעיל לר"ל דאף באשו שאינו ממונו מ"מ חייב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בידים או בגופו ממש ובזה גם ר"ל מודה דחייב אף אי לא הוי ממונו ולכך גם כאן אף דבעל הכלב לא פשע במידי ולא מיקרי אשו כלל ואפי' אש של כלבו נמי לא מיקרי וכדכתיבנא מ"מ חייב בעל הכלב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בגופו ממש ונמצא דמקום גחלת הכלב עושה עיקר הנזק ולכך היא חייב בכולו ואין לבעל גחלת שום שותפות בזה אך שהוא פשע במאי שלא שמר אשו ומשום דלעולם בתר עושה עיקר הנזק אזלינן וכמו אילו נטלה הבהמה חפץ וזרקתו לתוך אש של חבירו בודאי בעל הבהמה חייב דהא אש של חבירו לא קעביד מידי דאילו לא זרקה החפץ לתוכו לא הי' שירפו כך כשנטלה הבהמה האש וזרקו הוי מקום הנחלת ג"כ מזיק בידים כיון שנוטל האש ושורף בו חפץ של חבירו ולכך חייב בעל הבה נה בכולו אמנם מה שהאש הולך ממקום הנחלת ולהלן ושורף בזה חייב בעל האש משום דהוי כהניח אשו ברוח מצוי' ולכך בעל האש חייב בכולו זהו תוכן שיטת הרמב"ם:

ומעתה מתפרשא כולה סוגיא כפשטא דאף למאי דמפרשינן בסוגיא דלקמן דלתחייב בעל גחלת לחוד על שאר כל הגדיש אפ"ה שפיר מתפרשא סוגייא דידן דהא דפריך הגמ' ואי במסכסכת אמאי חייב כוונתו ולחייב בעל הגמל בכל דהא מסכסכת הוי מקום גחלת כיון דאוקימנא במסכסכת כל הבירה כולה א"כ הוי כל הבירה מקום גחלת וכבר ביארנו דעל מקום גחלת חייב בעל הבהמה בכל אף אם בעל האש פשע ולא דמי כלל להא דלקמן דתריך וליחייב בעל הגחלת משום דהתם קאי על שאר שריפת הגדיש ודו"ק ומחוורתא כהך שיטתא דלשיטת התוס' הנה מלבד מה שהקשה בס' תו"ח דלישנא דתלמודא לא משמע הכי רק דחנווני פטור לגמרי עוד לא ידעתי מה שפירשו לשיטתם דפשיעת בעל הגמל הוא במה שלא הנהיג את הגמל דכיון דמסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה וא"כ הי' לו למונעה ולהרחיקה דמי הגיד להם שהי' בעל הגמל אצל בהמתו עד שנוכל עליו לומר דפשע במה שלא הרחיקה והיכן נזכר זה במתני' הא לא קתני רק גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ואפשר דמיירי שלא הי' כלל בעל הגמל אצל גמלו רק שהגמל עובר לבדו או שמנהיג עשרה גמלים זא"ז והוא בראשון והאחרון הולך לבדו אבל לשיטת הרמב"ם ניחא טובא דלאו מטעם פשיעה אחריתי קאתינן עלה רק מטעם דהוא מזיק בידים ואף היכא דלא פשע מידי חייב על מקום גחלת ועיין היטב בזה:

שם ע"ב תוס' ד"ה רישא בעל גמל חייבי אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקר' הי' טעם פשוט יותר וכו' ואין צריך לזה דמעיקרא הוה סבר אף דלא פשע בעל הגמל מ"מ כיון דהחנווני נמי לא פשע דהא הניח נרו מבפנים א"כ ממילא בעל גמל חייב משום דחציו דגמלו נינהו ובחציו אף דלא פשע במידי מ"מ חייב תדע דהא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י נמי חייב משום צרורות אף דלא פשע במידי דהא יש לה רשות ללכת ברה"ר ובסיפא דהניח חנווני נרו מבחוץ כיון דחנווני פשע תו מיקרי אשו ולכך חנווני חייב או חנווני נמי חייב אבל עתה דמוקי לה במסכסכת ובעמדה להטיל מימי רגליה דאנוס הוא בזה לגמרי א"כ אמאי לתחייב ולכך הוצרך לפרש דבזה מקרי פושע דאפיש בטעיני' ועיין במה שיתבאר אי"ה לקמן בביאור הך שינוייא לפי שיטת הרמב"ם:

שם ע"ב תוס' ד"ה אילו קטל תורי' עבדא ה"נ דלא משלם פי' הקונטרס הא כתיב כסף שלשים שקלים כו' וקשה דאם רצה לומר כו' הא אי אפשר לומר כן דבפ"ק אמרינן כו' קושיא זו ליתא לפי מאי שפירש"י בפ"ק דמשו"ה פטור באש משלשים של עבד משום דקם לי' בדרבה מיני' וא"כ שפיר פריך לר"ל אילו קטל תורי' עבדא כו' הא קיי"ל דמשלם ולא אמרינן קלב"מ גבי מה דממונו עושה ולכך הביא רש"י ראיה מקרא דכסף שלשים שקלים דמוכח מיני' הך מילתא דבדבר שממונו עושה לא שייך קלב"מ מדחייבי' התורה בשלשים של עבד אלא שהתוס' בזה אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בפ"ק (ד') ד"ה כראי אדם דמשום קלב"מ לא שייך למיפטרי' מכופר למ"ד של עבד דהיכא דמיתה וממון באים על מעשה אחד לא שייך למפטרי' משום קלב"מ ודווקא היכא שמחייב מיתה וממון על שני מעשים כגון שזרק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו וכדומה בהא הוא דאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות אבל על מעשה א' שפיר איכא למימר דחייבתו התורה מיתה וגם ממון ולא שייך בזה לומר קלב"מ ולכך שפיר הקשו על רש"י מאי הביא ראיה מקרא דכסף שלשים שקלים דליכא למימר תו דהראיה הוא דלא אמרינן קלב"מ בדבר שממונו עושה דהא במעשה אחד לא מיפטר משום קלב"מ וא"כ ע"כ צ"ל הא דאש פטור משלשים של עבד שיש מיעוט ע"ז למיפטרי' וא"כ אין ראיה מהתם כלל וכן כתב גם המהרמ"ש בקצרה דהתוס' בזה אזלו לשיטתם בפ"ק עיי"ש בדבריו מיהו בעיקר מה שהעלו התוס' דעל מעשה אתי שפיר שייך לחייבו מיתה וממון ולא אמרינן בזה קלב"מ כתב עליהם הפ"י לעיל בפ"ק בתוס' ד"ה כראי אדם וצ"ע בסוגיית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"מ ובאמת דהא מלתא צריכא עיונא טובא דהא הבא על בתו תנינן להדיא במתניתין בפרק אלו נערות דפטור מקנס משום דקלב"מ והתם מעשה א' הוא דהוי דהמיתה והממון באים על דבר אחד וצ"ל בדעתם דזה נמי מיקרי כשני מעשים דעד כאן לא קאמרי התוס' דהיכא דהמיתה והממון באים על דבר אחד לא אמרינן בזה קלב"מ אלא דיוקא היכא דהתורה חייבתו על דבר אחד שני חיובים כמו על הריגת אדם חייבתו התורה בשתים מיתה וכופר בזה הוא דלא שייך קלב"מ אבל היכא