נחלת דוד בבא קמא לו

ליה חציו קמחייב עלי' משום ממונו וכדמסקינן בסוף וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדר דהתם שורו הוא ולא טפח באפי' מ"מ באש של כלבו לא קמחייב עלי' רק ח"נ מגזירת הכתוב ומשום דהכי גמירי לה ואפשר דמיירי נמי בלא היה לו לגודרה דהא אינו שם בשעת מעשה ועיין ובזה כל דברי הסוגיא מבוארין לפיר"ח ומאי דמסיים הר"ח בדברי ר"י ועל שאר הגדיש ח"נ דמשונה הוא צ"ל דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דצרורות נינהו דבלא"ה אין שום הבנה לדברים אלו דליכא למימר דבדוקא נקיט דמשונה הוא והיינו משום דהוי קשה לי' לפי האמת דל חציו מהכא ותיפוק לי' משום ממינו ואכתי כילה נזקא בעי לשלומי וכשיטת התוס' והרא"ש דבצרורות דאית להו בעלים משלם נ"ש ולכך הוצרך לומר דמשונה הוא דזה אינו דאיך אפשר לומר דזה הוי משונה דא"כ על מקום גחלת אמאי משלם נ"ש ואין לומר דמקום גחלת הוי כאורחיה רק מה שדולק אח"כ בלא ליבוי הוי משינה דא"כ גם לר"ל הוי מצי לשנויי כן ועוד דדוחק גדול לומר דההנחה לא יהי' שינוי ומה שדולק אח"כ יהיה שינוי לכך צ"ל דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דצרורות נינהו זהו מה שנלענ"ד בביאור דברי ר"ח ועיין:

ומתוך מה שכתבנו בביאור שיטת הר"ח יתבארו לנו דברי הרמב"ם מהל' נ"מ דכתב וז"ל כלב שנטל חררה והלך לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ ואם הי' מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר כל הגדיש פטור עכ"ל והשיגו הראב"ד דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהו לא יפטר והב"י בח"מ סי' שצ"ב כ' דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דלרבנן כח כוחו לאו ככוחו דמי וכן ראיתי להגהות הגר"א למס' ב"ק דס"ל להרמב"ם כן וגם זה דחוק טובא וכמו שהקשה ע"ז בלח"מ עיי"ש ודבריו נכונים בזה מאוד וכולם לא ירדו לעומק דעת הרמב"ם אבל האמת הברור דדברי הרמב"ם קמה ממש דגרי הר"ח וכמו שבארנו בדעתו ורישא דהרמב"ם הוא אוקימתא דר"י וסיפא הוא אוקימתא דר"ל וכפי שיטת הר"ח וברישא דמיירי דאנחה אנוחי א"כ הוי אש של כלבו דאנח אנוחי אי אפשר בלא עקירה והנחה ולכך חייב על שאר הגדיש ח"נ משום דהוי חציו דכלב ובסיפא דמיירי בהי' מגרר א"כ לא קנאה ולא יצאה מרשות בעל הגחלת ולכך לא קמחייב רק על מקום גחלת דהוי מזיק בגופו ממש והא דאינו חייב רק ח"נ הוא משום דהוי ע"י שינוי ועל שאר הגדיש פטור משום דכיון דלא הגביה הכלב לא הוי כממונו ולכך גם לר"י לית בזה משום חציו והיינו כהך לשנא שנשמט מדברי רש"י שלפנינו וכמש"כ היש"ש דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כהך לשנא ולהך לשנא אוקימתא דתרווייהו הילכתא נינהו ולכך פסק הרמב"ם כתרווייהו ובין שיהיה הפירוש בביאור שיטת ר"ח כמו שכתבנו או שיעלה על לב איש לפרש דברי הר"ח בפירוש מרווח יותר ממה שכתבנו מ"מ הא ודאי דדברי הרמב"ם הן הן עצמם דברי הר"ח ודלא כהב"י שהסב דעתו לדעת אחרת והוא שיטת התוס' דכח כחו לאו ככחו דמי והא ודאי דליתא רק דשיטתו הוא שיטת הר"ח ואיך שיתפרשו דברי הר"ח יתפרשו גם דבריו וזה ברור ואמת והנלענ"ד בפירוש דברי הר"ח כתבתי ועיין:

שם תוס' ד"ה לאו ממינו דבעל כלב כו' מ"מ כשיטא לי' לגמ' משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל דברי התוס' אלו נוכל לפרשם בתרי אנפי או דכוונת התוס' דאיכא שום דרשא דיותר מג' אבות ליכא בשור ולכך ליכא לחיובי על אש בהמתו דא"כ יהי' יותר מג' אבות או דהך דג' אבות נאמרו בשור דכתבו התוס' הוא לראי' על דבריהם דמהך ברייתא נמי מוכח דע"כ איכא שום דרשא לפטרו מאש בהמתו כמו דאיכא דרשא למיפטרי' מבור בהמתו מקרא דאיש בור ולא שור בור כמו כן יש איזה דרשא למפטריה מאש בהמתו והברייתא דג' אבות שהביאו הוא לראיה דע"כ מהברייתא נמי מוכח ק ולשני הפירושים קשה דכהך פירושא קמא הבין בדבריהם בחידושי הרשב"א והקשה ע"ז דא"כ למאי איצטריך איש בור ולא שור בור ותיפוק לי' דג' אבות נאמרו ולא יותר כיון דע"כ איכא קרא להכי ועל הך פירושא תניינא הקשה במוהרמ"ל דאיך מצינו למימר דזה הוי פשיטא לי' להגמ' שיש שום דרשא כיון דע"כ ר"י לית ליה הך דרשא דהא איהו קמחייב באש בהמתו משום חציו כמו דחייב באשו ומש"כ ע"ז במוהרמ"ש דגם לר"י מהני הך דרשא דלא לשלם כולא נזקא אינו כלום דהא כיון דלר"י אשו הוא משום חציו גם אם הדליק בעצמו א"כ ממילא דבהמתו אינו אלא חציו דבהמתו וצרורות נינהו ומהיכא תיתי לחייבו ביתר מח"נ. ונראה עיקר בדעת התוס' כהך פירושא תניינא משום דהכי משמע מדבריהם בפ' הפרה (מ"ח א') בד"ה איש ביר וז"ל וי"ל דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה דמשמע דווקא כשמבעיר עצמו הוא משלם עכ"ל הרי להדיא דכ' כהך פירושא תניינא ודברי התוס' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וכוונתם בזה דמלת המבעיר הוא מיותר דהכי הל"ל שלם ישלם את הבעירה המבעיר למה לי אלא ש"מ לאשמועינן דווקא כשמבעיר הוא בעצמו ובזה נסתלק מעליהם מה שראיתי כתוב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל דאין לומר דמכי יכרה נפקא שהוא עצמו יכרה ואיש דנקט הוא לאו דווקא וא"כ ה"נ מהמבעיר נפקא דפטור על אש בהמתו דזה אינו דאיש דנקט הס"ס ודאי דבדווקא נקיט כדאמרינן בפ' הפרה הרי איש כתיבי עכ"ל ומוכח מדבריו דמדמי הך קרא דהמבעיר לכי יכרה וא"כ כיון דמכי יכרה לא דרשינן מידי לפי האמת דהא איש דנקיט הוא דווקא וא"כ ה"נ מהמבעיר ג"כ ליכא למדרש מידי וזהו דלא כהתוס' דז"א דשאני כי יכרה דלא מיותר כלל משא"כ הך קרא דהמבעיר הוא מיותר ולכך שפיר איכא למדרש מיניה כמש"כ התוס' דבעינן שיהא הוא עצמו המבעיר מיהו כל זה אינו רק לר"ל דלא ס"ל אשו משום חציו ולכך הוי מילת המבעיר מיותר למדרש מיניה הך דרשא אבל לר"י דס"ל אשו משום חציו דנפקא ליה מהך קרא דפתח הכתוב בנזקי ממינו וסיים בנזקי גופו לומר לך וכו' ונמצא דלדידיה לא אייתר ליה כלל הך קרא דהמבעיר דהא קבעי לי' למדרש מיניה דאשו משום חציו ולכך לר"י ליכא שום דרשא למפטריה מאש בהמתו וא"כ ממילא הוא חייב כיון דליכא קרא למעוטי משא"כ לר"ל שפיר כתבו התוס' דפשיטא ליה להש"ס דאיכא שום דרשא למפטרי' והיינו הך קרא דהמבעיר וכמש"כ התוס' בפ' הפרה משום דלר"ל הך קרא מיותר לגמרי וע"כ דאתא למפטריה מאש בהמתו ומיושב קושיית מוהרמ"ל ודו"ק:

שם בגמ' ור"י אמר דאנחה אנוחי דעל חררה ומקום גחלת משלם נ"ש ועל שאר כל הגדיש ח"נ דע דסוגיא זו סותרת למאי דמסקינן לעיל בסוגיין דצרורות דליכא לאוקמי למתניתין רק בדשני בגחלת דאל"כ אמאי פליג ר"א עלה ואמר דמשלם נ"ש ותני עלה מגיפי ולכך מוקמינן לעיל בדשני בגחלת וקמפלגי בפליגתא דר"ט ורבנן ותרוייהו כסומכוס ס"ל עיי"ש היטב כל הסוגיא וכאן בסוגיין הוי מוקמינן לר"י דאנחה אנוחי בכאורחיה מדקמשלם על מקום גחלת נ"ש וא"כ קשה טובא דא"כ איך יתיישב לר"י מאי דפליג עלה ר"א ומאי דתני עלה מגופו דנהי דמאי דפליג ר"א שפיר מצינן לאוקמי דס"ל כסומכוס מ"מ מאי דתני עלה ודאי דתקשה דנ"ש מגופו מי אשכחן וכדמקשה בסוגיא דלעיל וראיתי באו"ת בקונטרס תקפו כהן שהאריך בזה ליישב שתי הסוגיות ונתן טעם בזה להשמטת הרי"ף הך בעיא דיש העדאה ודיש שינוי עיי"ש היטב בדבריו ולא נתקררה דעתי בפלפולו משום דיסוד פלפולו שם הוא בנוי על דברי התוס' שם (י"ח א) בד"ה במועד מתחלתו במה שהקשו על פירש"י דהיכי פשיט ליה הא דרבא דלמא צרורות כי אורחייהו מעלי' משלם אבל היכא דשני אע"ג דאייעד משלם מגופו משום דצד תמות במקומה עומדת עכ"ד וכבר כתבנו לעיל בזה בשם הפ"י דדבריהם תמוהים בזה ודברי רש"י המה פשוטים ומבוארים ובזה נפל שם פלפולו גם מה שנדחק לתת טעם להשמטת הרי"ף להנך בעיי כבר כתבנו בזה לעיל טעם נכון ופשוט:

ובעיקר סתירת הנך תרתי סוגיית העיקר בזה כמש"כ האו"ת שם לדעת הרמב"ם דהברייתא והמשנה אינם דבר אחד ומתניתין שפיר מצינן לאוקמא אליבא דהלכתא כרבנן דפליגי עלה דסומכוס וכסתם מתניתין דריש פירקין דמוקי לה רב אשי כרבנן ולכך קמוקמינן לה גם בסוגיין אליבא דר"י כרבנן דהלכתא כותייהו דהא במתניתין לא אדכר לא פלוגתא דר"א ולא הא דמשלם מגופו והברייתא היא מילתא באנפי נפשה ולא לפרושי מתניתין קאתיא וכל שקלא וטריא דסוגיא דלעיל הוא על הברייתא ולא על מתניתין ואף דלשון ותני עלה דאמר התם משמע דאהיא לפרושי מתניתין מ"מ אין זה הכרח רק משום דהברייתא נמי התחלתה היא כלשון המשנה והש"ס קיצר בלשון הברייתא והביא אותו הלשון ממה ששנינו במתניתין לכך קאמר ותני עלה ואף שזה קצת דוחק מ"מ אי אפשר ליישב הסוגיות בשים אופן בזולת זה דו"ק ותשכח ובזה נסתר מה שכ' במוהר"מ שי"ף ליישב קושיית מוהרש"א לקמן בסוגיין בתוס' ד"ה ולחייב לבעל גחלת כו' ולא ישלם כ"א הרביע כו' והקשה המהרש"א לר"ל אמאי דחיק לאוקמי בדאדי' אדויה לוקמיה דאיירי באנח אנוחי וחייב ח"נ משום דמיירי בלא שימר גחלתו וחייב ח"נ משום דבעל הגחלת נמי חייב ח"נ ע"כ ובמוהר"מ שי"ף הוסיף להקשות דאף לר"י מנ"ל לאוקמי דחייב ח"נ על כל הגדיש ולמידק זאת אומרת דסתם דלתות חתורות הן דלמא ח"נ אמקום גחלת ובלא