נחלת דוד בבא קמא לה

אלא דיש להבין לפירש"י הדליק בגחלת שאינו שלו היכי משכחת לה דהא כיון שנטלה בידו להדליק בה קניה וכדאמרינן לקמן בפ' המניח (כ"ט ב') לגבי גלל דמכי אגבה למעלה מג' קניה ואפי' אם לא נתכווין לזכות בה וכן כ' רש"י לעיל בסוגיא דדליל דבקשרו אדם מכי אגבי' קנייה והי' נראה לומר דהא דנקיט רש"י דנ"מ לענין הדליק בגחלת שאינו שלו לדוגמא בעלמא נקטי' אילו הוה משכחינן כה"ג אבל באמת לא משכחת לה וכמש"כ משום דמכי אגביה קניה רק דעיקר הנ"מ הוא לענין אש של בהמתו וכדאמרינן בסוגיין האי אש לאו ממונו דבעל גמל הוא דבזה הוא דמשכחת לה גחלת שאינו שלו וגם בזה נתיישבו קושיית התוס' מגץ ומאין לך אדם שוב ראיתי בפיר"ח שהביא הרשב"א דשפיר משכחת לה כגון שאחד הכניס גחלת לתוך חצירו והוא לא אגבה כלל רק שהי' מדליק בגחלת זו ע"י גרירה באופן שלא הגביהה כלל וא"כ דברי רש"י מתפרשין כפשוטו אלא דהפי' ר"ח שהביא הרשב"א בפי' כן בהא דאדיי' אדויי לא הבנתי כלל דמאי שייך זה גבי כלב אטו הכלב יש לו שום צד זכי' וגם מאי קמשני כן לר"ל ואולי דאיזה ט"ס יש בדבריו וצ"ע. שוב ראיתי שדברי ר"ח הובאו באריכות בספר שיטה מקובצת וז"ל דאדיי' אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעלי' ועל החררה משלם נ"ש שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום גחלת משלם ח"נ שפשה מעשה בידים אבל משונה הוא ומשונה בחצר הניזק ח"נ משלם ועל כל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר ולא הניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב משום דאוקימנ' לקמן בששימר גחלתו ור' יוחנן אמר דאנחי' אנוחיה כיון שעקר והניח בעל הגרלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן בששימר גחלתו על החררה ועל מקום הגחלת נ"ש שכן דרך הכלב לחטוף חררה וגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש ח"נ דמשונה היא ע"כ לשונו וצ"ל לדעתו דס"ל דאם הגביה הכלב את הגחלת אז יצאה הגחלת מחזקת בעליה הראשונים וקמה לה ברשות הכלב ואע"ג דלענין קנין דאם הגביה בהמתו דבר הפקר ודאי דלא קנו הבעלים אותו הדבר ובגדולה מזו קמיבעי לן בב"מ (ט ב') באומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה אי קני אי לא קני ודווקא בכפותה אבל במהלכת לא קמיבעי לן כלל דוודאי לא קנה משום דחצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני וא"כ גם כאן בגחלת ודאי דלא קנו הבעלים את הגחלת בהגבהת הכלב ותו לא הוי כממונו מ"מ צ"ל דס"ל להר"ח דאף דלא מקרי ממונו של בעל הכלב כיון דלא קני לה בהגבהת הכלב מ"מ הוי כממונו של הכלב בעצמו וטעמא דמלתא משום דהר"ח אזיל בשיטה רש"י וכמש"ר הרשב"א ולרש"י לא צריכינן להך דרשא שכתבו התוס' דאיכא שום דרשא מקרא דלא מחייב על אש בהמתו כמו דלא מחייב על בור בהמתו מקרא דאיש בור ולא שור בור כמו כן יש שום דרשא דלא מחייב על אש של בהמתו דזה הוצרכו התוס' לשיטתם דפירשו דממונו לאו דווקא רק חיוב ממונו ולכך הוקשה להם דמה בכך דהאי אש לאו ממונו דבעל כלב הא באשו נמי אפי' לא הוי ממונו אפ"ה קמחייב דהא ממונו לאו דווקא ולכך הוצרכו לומר דאיכא שום דרשא דמפטר מאש בהמתו אבל לשיטת רש"י דבאשו בעינן ממונו דווקא א"כ אתיא מלתא כפשוטו דשפיר פריך הגמ' האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ולר"ל לא מחייב באש אלא היכא דהוא ממונו וכיון שכן לא צריכינן הו למימר דאיכא שום דרשא דאינו חייב על אש של בהמתו וכיון דלא אשכחן בשום דוכתא בש"ס דדריש מקרא דלפטר מאש בהמתו כדאשכחן גבי בור ממילא אית לן למימר דקושטא דמלתא הכי איתא דבאש בהמתו נמי קמחייב כמו באשו ולכך כמו דבאש כיון דהגביה קנאה לענין זה דנעשה כאשו ומקרי תו ממונו וכמו שכ' רש"י גבי דליל עיי"ש א"כ ה"נ באש של כלבו כיון דהגביה הכלב את הגחלת נעשה כאשו של הכלב ובאש של כלבו הא אמרינן דלשיטת רש"י קמחייב עליה כמו באשו כיון דלא אשכחן שום קרא שממעט לה כמו גבי בור ולכך הוצרך הר"ח לפרש דמשו"ה קאמרינן האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא דמיירי ע"כ בשלא הגביה הכלב את הגחלת ולא עקר ולא הניח ובדרך דידוי הביאה ותו לא מקרי אשו של הכלב דבכה"ג גם בדידי' נמי לא מקרי ממונו וכדכתיבנא:

קצרן של דברים דלרש"י והר"ח דלא כשיטת התו' דאיכא שום דרשא למעט אש בהמתו א"כ אש בהמתו ואשו שווין לגמרי דאם הגביה את הגחלת קמחייב עליו משום אשו דמכיון דאגבי' קניא א"כ הוא הדין באש של כלבו נמי אם הגביה הכלב את הגחלת תו מיקרי אש של כלבו וחייב עלי' ואם דרך דידוי וגרירה שלא עקר ולא הניח פטור עלי' אף אם עשה כן בעצמו משום דלא הוי ממונו לר"ל ומכ"ש דפטור אם הכלב עשה כן דאשו ואש בהמתו שווין לגמרי מיהו הך פטורא אינו אלא במה שהאש הולכת ודולקת מעצמה דבהא הוא דאיפלגו ר"י ור"ל דמר מחייב לה משום חציו ומר סבר משום ממונו אבל על מקום גחלת אף אם לא הגביה ולא נעשה כשלו רק שהביאה דרך גרירה מ"מ חייב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בידים ולכך גם לר"ל נמי קמחייב על מקום גחלת אף דלא הוי ממונו בין אם הדליק בעצמו דרך גרירה או שעשה כן כלבו וכמו שעתידין אנו לבאר אי"ה ביתר ביאור הך סברא לקמן בסוגיין בשינויא דמסכסכת:

ומעתה נבאר יתר המשך הסוגיא לפיר"ח דהא דכריך הגמ' האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא צ"ל דגם המקשה נמי ידע דע"כ מיירי בשלא הגביה הכלב את הגחלת דאל"כ אמאי משלם ח"נ כולה נזקא בפי לשלומי כיון דהוי ממונו הלא ע"כ דמיירי בשלא הגביה הכלב את הגחלת ולכך פריך האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ולגמרי ה"ל למפטר והוא הדין דהוי מצי למפרך בהיפוך דאם הגביה האי אש ממונו דבעל כלב הוא אלא דחדא מהנך פירבי נקיט ומשום דבאמה קשיא בממ"נ ומשני דאדייה אדויי דעל חררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת ח"נ ועל הגדים כולו פטור ור"ל דלעולם בשלא הגביה הכלב את הגחלת רק דאדיי אדויי שהביאה דרך גרירה ולכך על הגדיש כולו ה"נ דפטור רק דמ"מ על מקים גחלת קמחייב אף אי לא הוי ממונו ומשום דהוי כזורק בגופו ממש וכדכתיבנא והא דלא משלם על מקום גחלת עכ"פ נ"ש היינו משום דמשונה הוא ותולדה דקרן הויא וכלשון אחר שכתב רש"י משום דמשונה הוא ולר"י מוקי לה דאיירי בדאנחי' אנוחי כאורחיה דלא רצה לאוקמי דאיירי ג"כ בדאדיי אדויה דרך שינוי ועל כל הגדיש ח"נ דמשום דאי יש שינוי לצרורות לרביע נזק א"כ לא הי' משלם על שאר הגדיש רק רביע נזק ולהכי מוקי לה לר"י דאנחה אנוחיה כאורחי' ולכך על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל כל שאר הגדיש ח"נ דחציו דכלב נינהו והוי צרורות בכאורחי' ומ"ש הר"ח דלר"י מיירי כגון שעקר והניח וכיון שעקר קנאה הנה לפי מאי דקיימינן עתה לפום הס"ד דלר"י לא בעינן ממונו כלל לא הוי צריך הר"ח לאוקמי דמיירי בעקר והניח ונעשה כשלו רק דהר"ח כתב כן לפי האמת דמסקינן דגם לר"י בעינן שיהא ממונו דווקא וכהך לשנא שנשמע מדברי רש"י שלפנינו ולהך לישנא כיון גם רש"י במאי שכ' וקס"ד דנ"מ אם הדליק בגחלת שאינו שלו וכמו שכתבו המפרשים ועל הך לישנא כתב רש"י לקמן ולשון ראשון עיקר וכהך לשנא נקטו כל הפוסקים לעיקר וכן הכריע היש"ש בדעת הרמבים והרי"ף וכדבעינן למימר לקמן אי"ה בפירושא דהך לשנא ולפום הך לשנא נקיט הר"ח דלר"י מיירי בעקר והניח דבלא"ה גם לר"י לא הוי מחייב עלה משום חציו והיינו לפום מאי דמסקינן במסקנא ואין להקשות ע"ז דלפי האמת דבעינן גם לר"י דלהוי ממונו א"כ דל חציו מהכא ואכתי לתחייב נ"ש משום ממונו וכמש"כ התוס' והרא"ש לעיל בסוגיא דדליל דהא דצרור ת אינו משלם נ"ש אינו רק בצרורות דהפקר אבל בצרורות דאית להו בעלים משלם נ"ש משום ממונו דזה אינו דכבר העלינו לעיל בשטת רש"י דבאמת לא ס"ל כהתוס' והרא"ש רק דגם בצרורות דאית להו בעלים נמי לא משלם רק ח"נ כיון דהצרור בעצמו לא הזיק כלל רק כוחו של הבהמה הוא שהזיק ובהא הלכתא גמירי לה דאינו משלם רק ח"נ ובאמת אין טעם לזה וכמו שאמר רבא בסוגיין דצרורות הדר אמר רבא לעולם כוחו כגופו וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה ור"ל דגזירת הכתוב הוא בלא טעמא וה"נ באש של כלבו כיון דלר"י חציו נינהו א"כ אף דהוי נמי ממונו מ"מ כיון דסוף סוף חציו נינהו לכך לא קמחייב עלה רק ח"נ מגזירת הכתוב ואף דבאשו ממש אם נטל כלב של אחר והלך והדליק חייב בעל האש וכדפרכינן לקמן וליחייב בעל הגחלת וא"כ כ"ש היכא דנטל הכלב גחלת של עצמו ודאי דחייב כל הנזק דמה התם שהכלב אינו שלו מ"מ פריך וליחייב בעל הגחלת מכ"ש הכא כיון דאמרינן שקנאה הכלב וא"כ הוי אשו וא"כ ליחייב בכל הנזק מ"מ זה אינו דשאני התם כיון דפשע בשמירתו והוי אשו ממש וא"כ נהי דהוי חציו מ"מ הא הוי חציו דאדם ובאדם לא גמרינן הלכתא דצרורות משלם ח"נ משא"כ כאן דלא הוי רק אש של כלבו וכיון דאש משום חציו אם כן הא הוי צרורות דכלב ובזה הא גמרינן הלכתא דאינו משלם רק ח"נ ונהי דבאשו של עצמו דהיינו שהדליקו בעצמו אף היכא דכלו