נחלת דוד בבא קמא לד

תב"פ וסב"א מאש לרגל מיהו לדברי התוס' צ"ל דנפילתן נמי אש הוא אבל להרא"ש ודאי דליכא למימר דנפילתן נמי בור הוא דא"כ בלא"ה היה פטור מכלים ודו"ק אבל למש"כ בשם הרשב"א אהי שפיר דמרגל לרגל היא דנפילת ארחי ע"י קפיצתן הוי צרורות שהם הולדה דרגל ואין להקשות ע"ז דא"כ לא הוי תחילתו בפשיעה רק לענין ח"נ וא"כ גם בסופו באונס לא היה לו להתחייב יותר מן הפשיעה וכמש"כ התוס' לקמן (כ"ג א') ד"ה סתם דלתות עיי"ש די"ל דשאני הכא דהלבנה עצמה הוא של בעל הגדי ובכה"ג כ' התוס' והרא"ש לעיל גבי דלי דבצרורות שיש להם בעלים משלמים נ"ש ולמש"כ בזה לעיל להקשות ע"ז מהא דעגלה מושכת בקרון באמת נאמר גם בזה דלא כדבריהם רק דאפילו היכא דהאונס הוא מחייבו לשלם יותר מן הפשיעה אפ"ה חייב כיון דהתחלתו הוא פשיעה ופשיעה כל דהוא מחייבתו לשלם כל הנזק שיבוא לו אח"כ באונס אפילו ביותר מן הפשיעה דבאמת אין דברי התוס' מוכרחים בזה כלל דקושייתם מיושבת היטב לפירש"י וכמש"כ המהרש"א ומהרמ"ל שם ע"ש בדבריהם ודו"ק ועוד י"ל כיון דאיהו גופיה העלן לכותל וגרם להם להזיק בצרורות גרע טפי וא"כ אפילו לפמש"כ לעיל דלא כהתוס' אפ"ה בכאן חייב לשלם נ"ש כיון דאיהו גופי' פשע בזה במה שהעלן לראש הכותל ועי' בזה:

דף כב בגמ' והתניא כו' בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין כן הוא הגירסא בש"ס שלפנינו וכן היה גירסת רש"י ותוס' והרא"ש אבל הרי"ף והרמב"ם גרסי חייבין והא דהרגמא ר"פ בדאפיך מיפך קאי על הברייתא קמייתא ולפי"ז מיושב קושיית התוס' שהקשו דאמתניתין הוי מצי למיפרך והעיקר כגי' זו דלשיטת התוס' דחוק מאוד דלשנא דפטורין דתני בברייתא יהיה מתפרש בתרי גווני דממטה למעלה יהיו פטורין לגמרי משום דאנוס וממעלה למטה יהיו פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ משום דמשונה הוא והוי כקרן וזה ודאי דחוק דא"כ איך כללינהו הברייתא בחד לישנא ועי' מזה באורך בתו"ח:

שם בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל נינהו כו' ולפ"ז הא דחייב אינו אנא ח"נ כדין צרורות ואף דסיפא דסיפא דהני חנווני חייב הוא נ"ש כדין אש וא"כ לא דמי חיובא דסיפא לדרישא דרישא ח"נ וסיפא נ"ש מ"מ לא הוי איכפת ליה להמקשה בזה משום דמתניתין לא אתי לאשמועינן סכום החיוב כמה הוא חייב רק מי הוא החייב אם החנווני או בעל הגמל אבל לא נחית לפרושי כמה יהיה חייב זה וכמה זה רק דממילא ידעינן דברישא אינו חייב רק ח"נ כדין צרורות ובסיפא נ"ש כדין אש וכן כתב להדיא הרשב"א בחידושיו לפרש כן אליבא דר"י דרישא ח"נ וסיפא נ"ש והרב בפ"י נתקשה בזאת ולא הונח לו לפרש רישא וסיפא בתרי גווני ולזאת העלה דגם ברישא חייב נ"ש והיינו משום דהפשתן הדולק הוא ממונו דבעל גמל לכך הוי כצרורות דאית להו בעלים דלשיטת התוס' והרא"ש בסוגיין דדליל מחייב בזה נ"ש ודבריו תמוהים דא"כ דמקרי יש לו בעלים מחמת דהפשתן הדולק הוא ממונו א"כ מאי פריך לר"ל האי אש לאו ממונו דבעל גמל הוא הא כיון דהפשתן הדולק הוא ממונו א"כ גם האש הוא ממונו וכסברת הפ"י ולק"מ לר"ל אלא ע"כ צ"ל דליתא להך סברא שכ' הפ"י רק דאנן בתר עיקר האש אזלינן דהוא לאו ממונו דבעל גמל ולא משגחינן בפשתן כלל ובזה אזדא לה כל מה שכתב שם והעיקר בזה כמש"כ הרשב"א דרישא וסיפא מתפרשי בתרי גווני לר"י רישא ח"נ וסיפא נ"ש והכ"י לא ראה דברי הרשב"א בזה שהרי לא הביאם כלל בדבריו ואילו ראה אותם ודאי דלא היה כותב מה שכ' וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה ועל הגדיש ח"נ ואע"ג דלגבי שולח את הבעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר"ל ולר"י עד דמסר לו גווזא סילתא ושרגא פעמים שיש אש הרבה בחררה דהוא כמו מסר גווזא לר"י ושלהבת לר"ל עכ"ל ונראה מדבריהם שאם אין אש כ"כ בחררה ה"נ דלא מחייב ולא הבנתי דבריהם בזה דמה ענין הך דר"י ור"ל דאפלגו בשלהבת וגווזא לכאן דהתם מיירי לענין חיובא דבעל האש ובהא הוא דאיפלגו ר"י ור"ל דלר"ל הוי שלהבת ברי הזיקא והוי כרוח מצויה וחייב עליו בעל האש משום דהוי מסירתו לחרש כרוח מצויה ולר"י שלהבת נמי לא ברי הזיקא ותו הוי כרוח שאינה מצויה ולכך פטור בעל האש אבל גחלת לכו"ע הוי כרוח שאינה מצויה ופטור עליו בעל האש משום דאש אינו חייב רק ברוח מצויה וכמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב בסוגיין בד"ה חרש ואפי' למש"כ התוס' דבממונו לא בעינן רוח מצויה הרבה ודווקא לענין חציו הוא דבעינן רוח מצויה הרבה מ"מ רוח מצויה ודאי דבעינן רק שאינה מצויה הרבה דהא מלתא דפשיטא הוא דאש אינו חייב רק ברוח מצויה וגחלת לר"ל ושלהבת לר"י הוי כרוח שאינה מצויה לגמרי ולכך פטור בעל האש אבל כאן בשמעתין קמיירי לענין חיובא דבעל כלב ולא משום אש קמחייבינן לי' רק משום צרורות דהא על אש של כלבו לא חייבתו תורה וכמש"כ התוס' בסוגיין ולכך מוקמינן לר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום גחלת בלבד ולר"י חייב גם בדאנחיה אנוחיה ועל מקום גחלת נ"ש משום דהוי רגל ממש וכמש"כ הנ"י בשמעתין ועל שאר הגדיש ח"נ ומשום צרורות וא"כ גם בגחלת לחוד נמי מחייב כיון דסוף סוף הזיק כלבו בצרורות או ברגל ממש דמה לי צרור עפר או עצים ואבנים שהתיזה בהמתו והזיקה בהן ומה לי צרור מגחלת שהזיק בשריפה כיון דסוף סוף חזינן שנמשך הזיק מזה קמחייב לשלומי ואינו ענין כלל להא דר"י ור"ל דהתם אלא דדברי התוס' יש להם פנים בסוגיא דלקמן דקפריך ולחייב בעל גחלת ושם יש מקום לקושית ית התוס' דהא בגחלת לכו"ע פטור בעל האש משום דלא ברי הזיקא וא"כ מאי פריך הש"ס ולתחייב בעל גחלת לכך נראה דבאמת הך דיבור תוס' אין כאן מקומו רק כי מקומי הוא בסוגיא דלקמן וזה ברור:

אולם כד מעיינינן שפיר בהא מלתא יש ליישב קושייתם בפשוט גם בסוגיא דלקמן דעד כ"ן לא קאמרי ר"י ור"ל ההם דגחלת לכו"ע הוי כרוח שאינה מצויה אלא לגבי חרש משום דאין דרכו ללבות וגם אין דרכו להוליכה לגדיש תדע דהא לר"י גם בשלהבת נמי לא מיקרי ברי הזיקא אף דאין צריך ליבוי אלא ע"כ צ"ל דחרש עושה קצת שמירה ואין דרכו להוליכה לגדיש וכמש"כ התוס' כן בפ"ק (ט' ב') ד"ה ולר"י עיי"ש אבל כלב שנטל חררה כיון דדרכו לאכול החררה דרכו נמי להוליכה לגדיש שכן הוא מדרך הכלבים לחטוף ולברוח בכדי שלא יטלו ממנו וכיון שהגחלת דלקה מעצמה בגדיש בלא שום ליבוי א"כ הוי כרוח מצויה לגמרי ולכ"ע חייב עליה כנ"ל פשוט והיינו דשום אחד מהפוסקים לא הזכירו להך דינא דנפיק מפי התוס' דבעינן אש הרבה בחררה דומיא דשלהבת ודו"ק:

שם תוס' ד"ה אשי משום ממונו דאפי הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס בכופף קומתו בפני הדליקה וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר להו ועוד דאין לך אדם שיתחייב דמפקיר הגחלים כו' ולא כפ"ה כו' הנה מה שהקשו מכופף קומתו ודאי דלא קשה מידי דשאני התם דעשה מעשה בגוף החפץ וחייב מטעם מזיק בידים וכה"ג כתבו התוס' עצמם בפ"ק (ו') ד"ה לאתויי וז"ל תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טליתו של חבירו אין סברא שיתחייב בעל האש ע"כ עיי"ש בדבריהם וה"נ דכוותי' כיון שכפף קומתו באופן דמטיא לי' ברוח מצויה הוי כהשליך טליתו לתוך האש דבזה אפי' אם היא לגמרי אש של חבירו שהוא לא הדליקו כלל דאפי' לדעת התוס' נמי מיקרי אש של חבירו ואפ"ה חייב כיון שעשה מעשה בגוף הבגד הנשרף גם מה שהקשו מגץ היוצא מתחת הפטיש נמי לק"מ דמה שמפקיר אח"כ ודאי דלאו כלום הוא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב לכו"ע וכיון דמתחילתו היא שלו תו לא אכפת לן במאי דהפקיר אח"כ ותו דגץ היוצא מתחת הפטיש ודאי דחציו הוא אפי' לר"ל דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ל אלא באש שהולכת מעצמה ע"י רוח מצויה דבזה הוא דס"ל לר"ל דלא הוי חציו כיון דלאו מכוחו קאזיל אלא ע"י הרוח אבל גץ היוצא מתחת הפשיט דמכוחו קאזיל ע"י מה שמכה בכח בפטיש על הסדן ועל הברזל מלתא דפשיטא היא דהוי חציו דאדם ולכ"ע כוחו דאדם כגופי' דמי והוי כמזיק בידים ממש גם מה שכתבו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדישו של חבירו ג"כ אינו כלום דעד כאן לא אמרינן דפטור טמון באש אלא במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל במדליק בשל חבירו לכו"ע דחייב בטמון כדאמרינן להדיא בהכונס (ס"א ב') עיי"ש והיינו ע"כ דבמדליק בשל חבירו לאו מטעם אשו קמחייבינן עלה רק משום דהוי מזיק ממש בידים וחייב מטעם אדם המזיק ועד"ז תירץ גם בפ"י וכן הוא בשיטה מקובצת בשם גליון ונכון הוא ומאחר שנסתלקו קושיית התוס' ודאי דהעיקר כפירש"י וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דכל הסוגיא מתפרשת ברווחא יותר לפירש"י אלא דהרשב"א עצמו נאדי מפי' רש"י מכח קושיית התוס' ומאחר שנתבאר דאין בקושיות אלו כלום א"כ ודאי דהעיקר כפירש"י: