נחלת דוד בבא קמא ל

איכא חסרון פורתא מגלגלין עליו כל דמי הנאתו אף שהוא יותר מכדי החסרון וא"כ אי נימא דיש כאן עכ"פ איזה חסרון כל שהוא א"כ לית כאן ראיה כלל ממתניתין הלא ע"כ צ"ל דדעת התוס' הוא דסבור הוא שיתקלקלו כ"כ עד שלא יהיו שוים כלל אפילו פורתא נמי לא אף שאין זה במשמע מלשונם מ"מ צ"ל כן בכוונתם דאל"כ יהיו דברי התוס' סתרי אהדדי ויש לעשות סמוכים לסברא זו [משום דלכאורה לא מסתבר לומר כן דמתייאש מהם מפני שסבור שיתקלקלו לגמרי עד שלא יגיעו לשוה פרוטה ולשיטת התוספות בכתובות שהבאתי לעיל אפילו לפחות משו"פ נמי לא ואפ"ה יהיה מחוייב לשלם בעד הנאת בהמתו דהא כיון דמתייאש וסבור שיתקלקלו לגמרי א"כ הרי הוא ממילא כהפקר גמור ואמאי יתחייב לשלם] מהא דכתב הרמב"ם בפי"א מהל' גזילה ואבידה הל' י"א וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו ברה"ר והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואף ע"פ שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו אינו זקוק להחזיר כו' עכ"ל הרי להדיא אף דהוי אבידה מדעת אסור ליטלו וממילא דאם נטלה חייב להחזיר או חייב לשלם עבורן אם אבדן וה"נ דכוותי' בהך דהכא הוי לרמב"ח כמו אבידה מדעת ולכך לא מקרי זה חסר ומ"מ כיון שנהנית הבהמה מהן הוי כאילו נטלתן ולכך חייב לשלם בעדן והנה לשיטת הרמב"ם לא מיבעי דודאי דדמיא ממש להך דאבידה מדעת ואתיא סוגיין שפיר אלא אפילו להטור שכ' עלה דהרמב"ם ואינו נראה דאבידה מדעת הפקר הוא ע"כ מ"מ גם לדעת הטור צ"ל בהכרח דאיכא אבידה מדעת דלא הפקר [ודלא כהש"ך שם בסי' רס"א] וכמו שהוכיח בקצה"ח מהך דמתניתין דמס' ב"ב השולח את בנו אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב ומוקי לה בגמ' בשנטלה למוד בה דבלא"ה הוי אבידה מדעת הרי להדיא דאף באבידה מדעת חייב בהשבתה אם נטלה וא"כ יש לדמות הך דהכא להא דהשולח את בנו כו' ומ"מ לשיטת הרמב"ם ניחא טפי דלדעת הטור יותר יש לדמותו להשליך כיסו בר"ה דחשיב לה הטור כהפקר גמור וא"כ איכא ראיה מסוגיא דידן לשיטת הרמב"ם ודלא כהטור מיהו בלא"ה כבר כתב הב"י עלה דהטור שאין דבריו נראין דבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר דבשביל זה יהיה הפקר ולכך לא הביא בשולחנו הטהור לדעת הטור כלל אלא דהרמ"א הביאו בסי' רס"א בהגהותיו בכם י"א ומש"כ הש"ך בזה ליישב דעת הטור כבר השיגו בקצה"ח מהא דהשולח את בנו וכיון דגם מסוגיא דידן מוכח כהרמב"ם א"כ העיקר לענ"ד כהרמב"ם ואפשר לומר דפלוגתת הרמב"ם והטור בזה יהיה תלוי אי בעינן הפקר בפני שלשה דווקא א"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל הפקר בפני ג' דווקא בעינן ולכך באבידה מדעת כיון דלא הפקירם בפני ג' לא הוי הפקר והטור אזיל לשיטת אביו הרא"ש דלא בעינן בפני ג' ועיין בשו"ע ח"מ סי' ער"ה ב' הדיעות ולפ"ז יהיה ראיה מסוגיא דידן דהעיקר כהרמב"ם גם בהא דהפקר בפני ג' אך אין זה מוכרח כ"כ דפלוגתתן יהי' תלוי בזה ועוד יש לומר דאבידה מדעת הוי כהפקר בפני ג' כיון דאנן סהדי ואכמ"ל בזה ועיין:

וראיתי להרב בנתיבות שכתב בזה דגם להרמב"ם אע"פ שאינו רשאי ליטלם מ"מ אם נטלם אינו חייב להחזיר וזה שלא כדברינו אך באמת אין דבריו מוכרחין בזה כלל וכיון דסוגיא דידן מוכח בהיפוך שוב אין אנו אחראין לדבריו ובסוף דבריו ראיתי שם שגיאה גדולה שכ' וז"ל ומה"ט הוא נמי הא דאמרינן בב"ק זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן דאבידה מדעת היא והוי הפקר דמיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשיה משום דאיכא נמי בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו עכ"ל ושגגה גדולה הוא בידו דבאמת דבש"ס איתא להיפוך ובא אחר ושברו פטור מ"ט מנא הבירא תבר ובריש פירקין פירש"י דהראשון חייב ומיירי בזרקו אחר ולקמן סוף פרקין פירש"י דמיירי דזרקו בעל הכלי בעצמו וע"ז הקשה הרא"ש דא"כ למאי הוצרך רבה ליתן טעם לדבריו משום דמנא תבירא תבר תיפוק ליה דאבידה מדעת היא ועוד איך דייקינן מיני' לעיל דבתר מעיקרא אזלינן ודלמא משום דהוי אבידה מדעת עיי"ש בדבריו ובזה נסתרו כל דבריו שכתב בזה ודו"ק כיון דבש"ס איתא להדיא בהיפוך ודע דע"פ שיטת הרמב"ם שכתבנו נוכל ליישב פירש"י דסוף פירקין דפי' דמיירי דזרקו בעל הכלי ואפ"ה לא קשה עליו מידי ממה שהקשה עליו הרא"ש דנהי דהוי אבידה מדעת ע"מ כיון דאסור לאחר ליטלן לכך אם שברן בידים נמי חייב דמאי שנא ולזה הוצרך רבה לומר מ"ט מנא הבירא תבר ושפיר דייקינן מיני' בריש פירקין דבתר מעיקרא אזלינן ודו"ק והרא"ש שהקשה עליו כן מסתמא ס"ל כשיטת הטור דאבידה מדעת הוי הפקר וא"כ הטור בשיטת אביו הרא"ש אמרה להך מלתא לא כמו שהיה סבור הב"י דמדעת עצמו אמרה ולכן דחה דבריו בסברא בעלמא ועיין:

וראיתי בספר חוות יאיר בתשובותיו סי' ו' [והרב במשנה למלך בפי"א מהל' גזילה רמז לעיין עליו ולא כתב עליו כלום] שהקשה לו שם השואל דמנ"ל להטור דס"ל להרמב"ם דאינו רשאי ליטלן משום דלא הוי הפקר דלמא גם הרמב"ם ס"ל דאבידה מדעת הוי הפקר והא דאינו רשאי ליטלן היינו משום דבגמ' אמרינן (ב"מ ל"א א') עלה דהך מתניתין דפרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה ודייקינן עלה בגמ' הא רועה בין הכרמים לא הוי אבידה כו' ופריך ותיפוק לי' משום אבידת גופה דדלמא קטלי לה ומשני באתרא דמתרו והדר קטלו ופריך ודלמא אתרו בי' ומשני אי אתרו בי' ולא אזדהרו בה וודאי אבידה מדעת היא ע"כ דברי הגמ' ולכך אינו רשאי ליטלן דהא המוצא אינו יודע אם אתרו בי' או לא אתרו בי' ודלמא לא אתרו בי' כלל ונמצא דלא הוי אבידה מרעת ומ"מ אינו צריך להחזיר משום דממ"נ אם התרו בי' הא הוי אבידה מדעת ואם לא התרו בי' הא לא קטלו לה דהא מיירי באתרא דמתרו והדר קטלו לה עכ"ד והרב בעל חו"י לא השיב ע"ז כלום ולא דק כי זה גרם לו שלא עיין רק בטור והטור הביא להך דהרמב"ם עלה דהך דינא דפרה רועה בין הכרמים והיה סבור דגם הרמב"ם אמרה על הך דפרה רועה בין הכרמים ולכך הקשה מה שהקשה ולא עיין בהרמב"ם עצמו דבאמת לא אמרה להך מילתא עלה דהך דינא דפרה רועה בין הכרמים דבפ' ט"ו שכ' להך דינא דפרה רועה בין הכרמים לא הזכיר כלום מזה רק בפי"א מהל' גו"א כתב להך מלתא וכמו שהעתקתי דבריו לעיל על הך דינא דהשליך כיסו בר"ה וכיוצא בו וא"כ אין מקום לקושייתו כלל ואין לומר דכוונתו להקשות על הטור שהביא להא דהרמב"ם על הך דפרה רועה בין הכרמים והשיג עליו דהא בזה וודאי דאינו רשאי ליטלם משום דדילמא לא אתרו בי' דגם זה אינו דהטור מיירי להדיא בידע דאתרו בי' כמו שהוא מבואר שם מלשונו שכ' ואם התרו בו כו' דכך לישנא מבואר להדיא דמיירי בידע ודו"ק ועכ"פ דעת הרמב"ם הוא ברור דבאבידה מדעת אינו רשאי ליטלם ולכך שפיר מתיישבא סוגיא דידן כדכתיבנא לעיל ועיין:

שם אתגרמת לי היקפא יתירא הטור בסי' קנ"ח הביא דעת הרמ"ה דהכי עבדינן חזינן לכולי' ריבועא דארעתא דחיצון בהדי פנימי כי' בתברתא כמה הוי כו' והוא ניהו שיעור דמחייבין פנימי למיהב לחיצון לפום מאי דאתהני לפום חושבן ארעתא כו' ועיין פירושו בדברי האחרונים ובחידושי למס' ב"ב הקשתי בזה על הטור דהרמ"ה לשיטתי' אזיל כמו שהביא הנ"י בשמו דא"צ לשלם רק בעד החסרון ודלא כהתוס' ורא"ש וסייעתם דס"ל דבחסרון מועט מגלגלין עניו את הכל וא"כ הטור ושו"ע דקיימי בשיטת התוס' איך הביא דברי הרמ"ה בסתמא עיי"ש במש"כ ודברים ברורים הם והרב בתו"ח בסוגיין רוצה לפרש דברי הרמ"ה ע"פ שיטת התוס' דמגלגלין עליו את הכל ואשתמיטתי' דברי הנ"י בשמעתין דהרמ"ה לא סבירא לי' כהתוס' בזה ובזה נסתרו כל דבריו ודו"ק:

שם תוס' ד"ה טעמא דניקף וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתי' דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לחצר חבירו דלא גלי אדעתי' אלא בחנם עכ"ד וקשה לי על דבריהם דהא לקמן בשמעתין אמרינן הכי אמר אבא מרי משמי' דרב הדר בח"ח שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעין ופריך עלה תרתי [ר"ל דהוי תרתי דסתרי אהדדי] ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא ואם איתא לדברי התוס' דבגילוי דעת דניחא לי' בהוצאה תליא מלתא א"כ מאי קפריך תרתי הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתי' דניחא לי' בהוצאה וא"כ אפילו בלא קיימא לאגרא יתחייב לשלם ואמאי מוקי לה הגמ' בקיימא לאגרא דווקא ובאמת בנ"י בשמעתין הקשה קושיא זו גם בלא דברי התוס' ותירץ משום דלא גלי אדעתיה דניחא ליה למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי דעתי' כלל עיי"ש בדבריו אך זהו בלא תירוץ התוס' אבל למאי דכתבו התוס' דבגילוי דעתי' דניחא לי' בהוצאה תליא מלתא א"כ מה לי גלי דעתי' לראובן או לשמעון סוף סוף הא חזינן דניחא ליה בהוצאה תדע דהא גם בניקף מאי גילוי דעת איכא כאן דרוצה ליתן ההוצאה למקיף בכל הג' רוחות ודלמא אינו רוצה ליתן למקיף רק מעצמו ניחח לי' למבני רוח רביעית אלא ע"כ צ"ל כיון דחזינן דניחא לי' בגדירת שדהו אף ע"י הוצאה מעתה שוב מתחייב למקיף א"כ ה"נ כיון דחזינן דניחא לי' למידר בהך ביתא בשכר שוב יהיה חייב לשלם אף בלא קיימא לאגרא:

ובעיקר קושייתם מהא דניקף נלענ"ד דלא בגלוי דעתא