נחלת דוד בבא קמא כח

זה כיון דלשיטתם אין לזה שום הכרח מהש"ס] אולם לשיטת רש"י והרמב"ם ניחא טובא דקמ"ל דהכל הולך אחר האכילה ולא אחר הלקיחה בין שהלקיחה היתה בחוץ או מבפנים ותו דפירושם בדברי המתרץ דמשני אלא אכלה על מה שבפנים היינו על מה שראוי להיות בפנים הוא דחוק טובא ופשטא דתלמודא ודאי דלא משמע כן ועוד מאי רבותא אית בזה וצ"ל דעיקר הרבותא היא באכלה בחוץ דלשיטתם הכי פירושו על מה שראוי להיות בחוץ אם לא עכבתן בפיה וזה ודאי דחוק טובא גם פירושם בפתילה דאספסתא שפי' דקמ"ל דלא ניזיל בתר רובא לא ידעתי מי הכריחם לזה גם לשיטתם ומדוע נאדו בזה מפירש"י סוף דבר שיטת התוס' בזה היא דחוקה מאוד ומחוורתא כשיטת הרמב"ם ועיין:

שם לא לעולם אית ליה כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי כו' כתב הרי"ף אכלה כסות או כלים חייבת דלאו משונה הוא דעביד אינש דמנחי גלימא ומתפחי והרא"ש בפירקין (סי' י"ד) הקשה עליו דלמאי כתב כן דהא אפילו הוי משונה נמי הוי חייבת כיון דלא קיי"ל כר"ל אלא כרבא דאמר לקמן (כ"ג ב') נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דמ"ל שינוי ביעוט מ"ל שינוי נשיכה תרוייהו הוי תולדה דקרן ומה שתירץ הרא"ש בזה כי יש חילוק בין בע"ח לדבר אחר דכלים עשויים לידרס ברגלי אדם ובהמה הלכך אי הוי משונה הוי פטורה עכ"ד לא הבנתי חדא דהא אינם עשויים רק לדרוס בדרך הילוכם והא ודאי מלתא דפשיטא היא דהיינו רגל ממש אבל בעיטה ודאי דלאו אורחיה הוא גם גבי כלים דא"כ נימא דבעיטה בכלים הוי תולדה דרגל וזה לא שמענו מעולם ועוד דאף אם נקבל עלינו לסבול דוחק זה ונאמר דגם בעיטה הוי אורחיה בכלים א"כ אכתי מאי תיקן בזה דהא רגל ודאי דפטור בר"ה אף אי לא הוי משנה וצ"ל דמודה הרא"ש דהוי תולדה דקרן גם בכלים ומ"מ לא מקרי שינוי כמו בעיטה באדם משום דאורחי' היא קצת עד דלא שייך בזה לומר לבעוטי בי לית לך רשותא וכ"ז הוא דוחק דכל תולדות דקרן משונים הם והיכן מצינו שום חילוק ביניהם ומי הכריחו להרי"ף לחלק בזה ועוד קשה דאכתי מאי תירוצא הוא לענין אכלה כסות וכלים שכתב עלה הרי"ף הך דכסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי דהא אכילת הכלים ודאי דהוא שינוי גמור דאטו במאי דעשויין לדרס ברגל עשויין נמי לאכיל אותם דבשלמא בעיטה איכא קצת סברא לומר דכיון דעשויין לידרס עשויין נמי למבעט בהם כיון שאינם בע"ח אבל אכילה ודאי דאינו ענין כלל לזה וראיתי במע"מ שכתב וז"ל עשויין נמי למדרס כלומר ע"י בעיטה והוא הדין נמי נשיכה דנשיכה ובעיטה תרווייהו תולדה דקרן עכ"ל ונא ידענא מאי קאמר דמה בכך שתרווייהו הוי תולדה דקרן אטו בתולדות דקרן אם הועדה לאחת מהן הועדה לכולן הא אפי' מועד לקרן ימין לא הוי מועד לקרן שמאל וכמש"כ להדיא הרמב"ם בפ"א מהנ' נ"מ הלכה ה' ובשו"ע סי' שפ"ט סעיף ו' עיי"ש לכך יותר נראה לומר בכוונת הרא"ש דה"ק דנהי דלענין אכלה כסות וכלים ליכא נ"מ במאי דלא הוי משנה מ"מ כתבה הרי"ף משום דאיכא נ"מ לענין ביעוט וכיון דבש"ס לא אדחי הך סברא רק שאין אנו צריכין לה א"כ נקטינן כהך סברא לענין ביעוט כנ"ל פשוט בכוונת הרא"ש דבלא"ה אין לדבריו שום שחר אבל מ"מ הוא דחוק מאוד וכדכתיבנא לכך יותר נ"ל דלהכי כתבה הרי"ף משום דאיכא נ"מ בזה לענין אדם המזיק לפום מאי דקיי"ל בריש פ' המניח (כ"ז ב') כעולא דאמר לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואפ"ה אמרינן שם אמר ר"פ קרנא דעצרא הוי כיון דברשות קא עביד איבעי ליה לעיוני ומיזל וכן פסקו כל הפוסקים כהך דעולא וכרב פפא וא"כ ה"נ איכא נ"מ במאי דהביא הרי"ף הך דכסות עבדי אינשי לחייב את אדם המזיק משום דאיבעי לי' לעיוני ומיזל כיון דברשות קעביד ואף דלענין כסות וכלים לא צריכינן לזה מ"מ כיון דהסברא היא אמת דהא לא אדחי' בשמעתין לכך נקטינן כהך סברא לענין אדם המזיק ועיין:

שם רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול הרא"ש וכן הראב"ד פסקו כרבא משים דברייתא דמסייע ליה אתמר משמיה דרבים וברייתא דמסייע ליה לרבה כיחידאה היא משמי' דרשב"י והרי"ף נסתפק לו הלכתא כמאן וגם הרמב"ם בלי ספק דאזיל בשיטת הרי"ף ולכך כתב משלם דמי עמיר או שעורים בזול וכוונתו דאם תפס דמי שעורים בזול לא מפקינן מיניה ואי לא תפס לא מגבינן לי' רק דמי עמיר וכדרכו לפסוק כן בכל הספיקות שבתלמוד וקצר במובן או דכוונתו הוא כמו שכתב הרב המגיד דלפעמים דמי שעורים בזול הוא יותר לקולא מדמי עמיר וכפי פירושו בדמי עמיר ועיין בלח"מ ומה שרצה בב"י לפרש לדעתו דרבה ורבא לא פליגי כלל אינו נראה בעיני דאם כן לא הוי אמר על זה תניא כוותיה דרבה ת"כ דרבא מיהו הב"י עצמו לא סמך על דבריו לענין הלכה עיי"ש בדבריו ובש"ג ג"כ האריך בזה בדברים שאינם מתיישבים על הלב ונלאתי האריך בסתירת דבריו וגלויים הם לכל מעיין ומהרש"ל ביש"ש האריך בזה וגם דבריו אינם נראים לע"ד דמש"כ אם אינו רגיל להאכילה שעורים בשום פעם אפי' לרבא אינו משלם רק דמי עמיר לא ידעתי מנין לו זה דפשטא דתלמודא ודאי משמע דאף דאינו רגיל כלל מ"מ שמין לו ד"ש בזול משום דאמדינן לדעתי' דמה שאינו מאכילה שעורים הוא מפני שאינו מוצא בזול כ"כ אבל אם היה מוצא בזול היה מאכילה וא"כ מה בכך שאינו רגיל כלל להאכילה הא זה הוא מפני שלא מוצא בזול דאטו ברגילתו תליא מלתא באומד דעתו תליא מלתא ואנן אמדינן לדעתי דודאי היה מאכילה אילו היה מוצא בזול גם מש"כ לשיטתו דאם באקראי לפעמים נותן לה שעורים שוב חייב בד"ש בזול שיעור זה של אקראי לא ידעתי מהו דממ"נ אם הדין נותן כדבריו דבלא האכילה כל ימיה אינו משלם רק דמי עמיר א"כ אטו בהאכילה פעם א' בכל ימי חייה שעורין שוב יתחייב בדמי שעורין לעולם זה ודאי דלא מסתבר כלל דמשום פעם אחד יתחייב כן לעולם ואי בעינן שיאכילה כמה פעמים א"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד היכן נזכר זה בש"ס דבעינן שיהיה גיל קצת בשעורים לכך נלע"ד פשוט דלעולם משערין בד"ש בזול אף אינו רגיל כלל גם מש"כ בסוף דבריו דבאכלה שעורין הרבה עד שחלתה אעפ"י שרע לה ואינה נהנית כלל מ"מ משלמת מה שנהנית כפי שעור הראוי לה דהא קודם שאכלה יותר מן הראוי לה מתחייבת לשלם לפי מה שנהנית ומה שאכלה אח"כ יותר מדאי איהי היא דאזקה נפשה ענ"ד וגם זה אינו נראה לענ"ד דאטו החיוב על הבהמה דנימא הכי הלא החיוב הוא על בעל הבהמה לשלם במה שיש לו הנאה מהנאת בהמתו ומשום דאמדינן לדעתי' דודאי גם הוא היה מאכילה אילו היה מוצא בזול וחיוב התשלומין הוא על הנאת הבעלים שמשתכר בהנאת בהמתו שנעשית שמינה ויפה וא"כ מלתא דפשיטא היא אכלה יותר מדאי עד שחלתה דשוב אין הבעלים נהנים מאכילתה דפטורים מלשלם שום תשלומין כמו באכלה חיטין או דבר הרע לה דפטורה ונהי דאמרינן לענין הך סברא דהוי לה שלא תאכל לקמן (מ"ז) לענין שיהי' פטור בעל הפירות מנזקי הבהמה מ"מ לענין חיוב תשלומי הבעלים בשביל הנאת בהמתי ודאי דאין זה סברא כלל וכדכתיבנא והנלענ"ד בדינים אלו כתבתי והמעיין יבחר:

שם אלא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הוזכר בגמ' ונחלקו בזה הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתבו דחייב והתוס' והרשב"א ס"ל דפטור כיון שלא נהנה דאפי' גירש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא עכ"ד התוס' וברא"ש הוסיף עוד בזה ואין משלם אלא כשעת הגזילה וכן הוא בחידושי הרשב"א וקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה ולכאורה נראה מדבריהם דרוצים להביא ראיה לפטור את הדר מדמי תשלומי שכירות מדקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וה"נ כיון שמחזיר לו הבית כשעת הגזילה לא מתחייב ביותר מזה אך זה אינו דהא דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אינו אלא בגזילת מטלטלין אבל בקרקע ליתא להך דינא והגזלן מחוייב לשלם בעד כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלו כדמוכח מהא דאמרינן לקמן בפ' הגוזל עצים (צג א) ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותי' דמרי' קאי וכן כתב להדיא הרמב"ם בפ"ט מה' גזילה ואבידה ה"ח שהגזלן או הלוקח מהגזלן מחזיר כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלם ועיין שם בהה"מ שכ' דזה יצא להרמב"ם מהך דהתוקף כו' עיי"ש במש"כ בזה ודו"ק ועכ"פ הא ודאי דבקרקע לא שייך הך דינא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן פסק בשו"ע עיי"ש וא"כ הך דכל הגזלנים כו' אינו ענין להך דהכא יעל כרחך צ"ל דגם הרא"ש והרשב"א לא כוונו להביא ראי' מזה רק דלשנא בעלמא הוא דנקטי כן ועיקר הדין יצא להם כן מסברא כיון שהדר אינו נהנה מזה א"כ הוי כמו סגר את הבית ולא דר בו כלל