נחלת דוד בבא קמא כז

אכילת הבהמה והבהמה נופלת ואוכלת עמה שלפניה לית דין ולית דיין דאזלינן בתר מקום אכילתה ועדיף טפי אפי' מפתילה דאספסתא דהתם עכ"פ מקצתה היא ברשות אחר ואפ"ה אזלינן בתר מקום האכילה וא"כ במכ"ש בגרעינין או שבלי העמיר שכל הגרעין או השבולת קיימא במקום האכילה וא"כ לית כאן שום ספיקא דאזלינן בתר מקום האכילה כיון שגם הלקיחה היא ברשות האכילה אלא שהבהמה גורמת זה באכילתה וא"כ ודאי דלא עדיפא מפתילה דאספסתא שהיא גוררת בעצמה מעט מעט לתוך פיה מרשות אחר ואפ"ה הוי מקום האכילה עיקר סוף דבר דברי הרב פ"י תמוהים בעיני מאוד ולא ירדתי לסוף דעתו בזה:

והרמב"ם גריס בסוגיין אפכא כגון דקיימא עמיר בר"ה וקמגלגל ואתי לרה"י וס"ל דהוא בעיא דלא איפשטא ופסק בזה כדרכו בכל האיבעיות דלא איפשטו דאי הפס לא מפקינן מיני' ואי לא תפס לא מגבינן לי' והה"מ כתב עליו דבפירושא דשמעתין קמפרש כרש"י דעיקר בעייתו היא אי אזלינן בתר האכילה או בהר הלקיחה והא דלקמן מיפשט פשיטא לי' להש"ס דבתר אכילה אזלינן [וכקושיית התוס'] שאני התם דהוא להקל על המזיק משא"כ כאן דהוא לאחמורי עליו לכך הוי בעיא דלא איפשטא זהו הוכן כוונת הה"מ אף שאין זה לשונו ועדיין אינו מיושב כ"כ דמאי קולא וחומרא שייך בזה כיון דמקראי ילפינן לה וקרא אשדה אחר קפיד לענין הביעור דהוא האכילה א"כ ממילא אית לן למיזל בו בין לקולא בין לחומרא ויותר יש לומר בפשיטות דהא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דהאכילה ודאי דבעינן שיהיה ברשות הניזק דווקא דלשנא דובער אכילה ודאי דמשמע אלא דמספקא ליה לר' זירא דלמא הלקיחה נמי בעינן שיהיה בשדה אחר דווקא משום דבקרא דובער לקיחה נמי בכלל דגם הלקיחה היא התחלה הביעור או דלמא ובער רק אכילה במשמע ואלקיחה לא קפיד קרא כלל אבל לקיחה בלא אכילה ודאי דאינו כלום והיינו ההוא דלקמן אלא דקמיבעי לי אי גם לקיחה בעינן ברה"י או דלא אכפת לן בלקיחה כלל ורק בתר אכילה לחוד אזלינן והיינו בעיא דר' זירא דלא איפשטא וזהו פשוט ומסתבר יותר בדברי הרמב"ם לפי גרסתו והיא השיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין:

וראיתי בשלטי הגבורים שהאריך להקשות על שיטת הרמב"ם ורש"י דאמאי סלקא הך בעיא בלא פשיטותא ואילו לעיל גבי התיזה בר"ה והזיקה ברה"י פשיטא לן דחייבת וכדמסקינן בסוגיא דלעיל והיינו ע"כ משום דאזלינן בתר עיקר הביעור והביעור היה בשדה אחר ולא אכפת לן במאי דהתחלתו היה בר"ה וכמש"כ שם הרא"ש ואם כן גם כאן הוי לן למיזל בתר עיקר הביעור והוא האכילה ומה לנו בלקיחה היכן היתה אנן בהר הביעור אית לן למיזל כמו דאזלינן ביה גבי צרורות דרגל אף להחמיר על המזיק כמו כן אית לן למיזל גם גבי שן בתר הביעור דהא שן ורגל מחד קרא נפקי תרווייהו והאריך בזה הרבה והניח בצ"ע וגם במע"מ העתיק דבריו אלה בקצרה עיי"ש והנה מה שהקשה כן על שיטת הרמב"ם ורש"י ולא קמקשה כן בגמ' גופיה מדר' זירא אדר' זירא דהא לעיל בשמעתין דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י ר' ירמיה הוא דקמבעי מיניה דר"ז ור"ז הוא דקאמר תלתא זימני הדרי בי וא"כ מאי קמיבעי ליה לר"ז כאן במתגלגל וא"כ קשיא דר' זירא אדר"ז:

אך זה אינו דהא לשיטת התוס' בשמעתין לק"מ דלשיטתם הך דהכא אינו ענין כלל לדהתם ולכך לא קא קשיא ליה רק על שיטת רש"י והרמב"ם אלא דלשיטתם גופיה עדיפא ה"ל להקשות דא"כ קשיא דר"ז אדר"ז ובעיקר קושייתו נלענ"ד דלק"מ דכבר כתבו התוס' לעיל שם בסוגיין דצרורות (י"ז ב') בד"ה זרק כלי לחלק בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק כלי כיון שנעשה ההתחלה בגוף הכלי לכך חשיבא כמנא תבירא ופטור המשבר אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו חייב כיון שעדיין לא נעשה שום מעשה בגוף הכלי וכאשר סיימו ע"ז בדבריהם וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי והיינו מטעמא דכתיבנא' והנה לשיטת היש"ש והקצה"ח הבאתי דבריהם לעיל דס"ל דהרא"ש דמקשה על התיזה בר"ה והזיקה ברה"י אמאי לא ניזיל בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני צרורות דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בשדה אחר ע"כ דלא ס"ל כהתוס' לחלק בין זורק כלי לזורק אבן דלהתוס' קושייתו מעיקרא לק"מ דעד כאן לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בזורק כלי משא"כ בהתיזה צרורות מעולם לא אזלינן בי' בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וא"כ אין כאן קושיא כלל ולדבריהם אלו מלתא דפשיטא היא לשיטת התוס' אם דרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר דודאי אזלינן בי' בתר מעיקרא ופטור דהא בזורק כלי ודאי דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ ה"נ בתר מעיקרא אית לן למיזל וכאילו נעשה כולו בר"ה הוא ופטור ומעתה בהך דמתגלגל ודאי דדמי לזורק כלי ולא לזורק צרורות דהא כאן נעשה מעשה בגוף הדבר הניזק ברשות אחר והיא הלקיחה וכיון דהלקיחה תחילת הביעור הוא לכך קמספקא ליה לר' זירא דלמא דמיא לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י דפטור לשיטת התוס' או דלמא דלא אזלינן בתר הלקיחה כלל משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דהוא צרורות בזה ודאי דלא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וכמש"כ התוס' ולכך פשיטא ליה לר"ז דחייב כדאמר לעיל הדרי בי ולפ"ז לק"מ על שיטת רש"י והרמב"ם דשפיר ברווחא מצינן למימר דס"ל כשיטה התוס' בזה ובלא"ה ג"כ הכריע היש"ש כשיטת התוס' וכמש"כ לעיל בשמו וא"כ ודאי דלא קשיא מידי על שיטת הרמב"ם ורש"י לשיטת היש"ש והקצה"ח דס"ל דהתוס' והרא"ש פליגי אהדדי בהך סברא:

אלא אפי' לפי מה שהעליתי לעיל דהרא"ש נמי לא פליג על התוס' ואפ"ה שפיר קמקשה דלענין נזק צרורות היכן נעשה ברה"י או בר"ה שוה דין הצרורות לדין זורק כלי דהא גם כאן נעשה מעשה בגוף הצרורות בר"ה וא"כ אית לן למיזל בתר מפיקרא וכאילו נעשה כולו בר"ה דמי ואפ"ה קמשני עלה הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בשדה אחר ולכך אית לן למיזל בתר עיקר הביעור ולא אכפת לן בהתחלת המעשה אף למאי דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ לכאורה להרא"ש אף בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר נמי לא אזלינן בתר מעיקרא וחייב ולפ"ז הדרא קושיית הש"ג לדוכתי' אך כד מעיינינן שפיר בהך מלתא גם להרא"ש נמי בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר הוא פטור דעד כאן לא קאמר הרא"ש דלא אזלינן בתר מעיקרא לענין הך מלתא דהיכן נעשה הנזק בר"ה או ברה"י אלא בנזקא דצרורות דכיון דחשבינן הכלי לשלם ואילו בא אחר ושברו קודם שהגיעו הצרור הי' חייב המשבר ונמצא דעיקר הנזק נעשה ברה"י בשעת הגעת הצרור ובהא הוא דאמר הרא"ש דאזלינן בתר שעת הביעור וחייב כיון דהביעור כולו נעשה ברה"י דהא עד עתה כשלם הוי חשבינן לי' לחייב המשברו אבל בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל ברה"י ונשבר כיון דתומ"י שהתחיל להתגלגל בר"ה תו חשבינן לי' כשבור ופטור המשברו א"כ חשבינן כאילו גם הביעור נעשה בר"ה ולכך הוא פטור כדין רגל בר"ה ולפ"ז גם לפי מה שהעליתי לדעת הרא"ש נמי לק"מ לשיטת רש"י והרמב"ם משום דהך דמתגלגל יש לדמותו לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר וכדכתיבנא ועיין היטב בכ"ז כי הוא ברור לע"ד ודו"ק:

ושיטת התוס' הנה היא מבוארת בדבריהם אך לענ"ד היא דחוקה מאוד אם מצד הסברא ואם מצד הלשון דמצד הסברא לא ידעתי כלל מאי מספקא ליה בזה כיון שהלקיחה והאכילה הוא הכל ברשות הניזק א"כ אמאי לא יתחייב אי משום דהיה מתגלגל והולך וסופו היה לנוח כר"ה מ"מ עתה היא אכלתן בחצר הניזק ואף דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למק"א ונשבר קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ודיינין ליה כשבור על שם סופו משום שסופו לשבר מ"מ לענין יציאת הרשות דחשיב לי' כאילו כבר יצאה מרשותו וכאילו מונח בר"ה דמי לא מסתבר כלל הך מלתא וגדולה מזו אמרו בב"מ (י"ב א') בעי רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וקבעי למפשט מהא דבמתנה אעפ"י שרץ אחריהן ואינו מגיען וקדחי מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי הרי דאפי' לזכות בשל אחרים חשבינן מתגלגל כמונח ברשותו וזכתה לו חצרו אף שסופו להתגלגל מתוך רשותו דהא קבעי למפשט עלה מהא דרץ אחריהן ואינו מגיען ואפ"ה חשבינן לי' כמונח וזכתה לו חצירו ביש דעת אחרת מקנה אותו א"כ הרי הדברים ק"ו לענין שלא לצאת מרשותו בדבר שהוא שלו דמתגלגל ודאי דכמונח דמי ולא דיינינן לי' ע"ש סופו ועוד דטפי איכא לדמויי הך דידן לרץ אחריהן ומגיען דהא גם הבעה"ב עצמו הי' יכול לעכבן שלא לצאת מרשותו כמו שעכבתן הבהמה בפיה ובכה"ג אפי' קני וא"כ כ"ש שלא תצא מרשותו בהכי וזהו קושיא עצומה לשיטתם ובש"ג קשיא לי' על דבריהם בהיפוך דתפשוט לי' דודאי הוי כמונח בר"ה כמו בדרסה על הכלי כו' דדיינין לי' כשבור פ"ש סופו והאריך בזה ולע"ד דלא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא אבל מה שהקשינו קשיא ותו דהתוס' הוצרכו למדחק ולומר דאכלה בחוץ דקתני בה פטורה לית בה שום רבותא ולא נקיט לה אלא איידי דתני בפנים חייבת וזהו ודאי דוחק דלמאי תני הכרייתא כלל משוי מקצתו בחוץ ומקצתו בפנים לא לתני רק משוי שהוא בפנים ומתגלגל [איברא דלא הבנתי כ"כ כוונת התוס' בזה דמי הכריחם לומר כן גם לשיטתם דהא ודאי אין לומר דמשויה לית ביה רבותא כיון דהמדרון הוא לצד חוץ וא"כ מה שבחוץ לא היה מתגלגל כלל לפנים ולכך פשיטא להו להתוס' דלית בזה שום רבותא דזה ודאי אינו כלום דשפיר מתפרשא הברייתא לצדדין דאכלה בפנים מיירי שהמדרון היא לצד חוץ ואכלה בחוץ מיירי שהמדרון הוא לצד פנים וצ"ל דפשיטא להו להתוס' דלהחמיר על המזיק ודאי דלא דיינינן ליה ע"ש סופו ולא ידעתי מאין פשיטא להו