נחלת דוד בבא קמא כד

באת"ל דמגופו משלם ולכך השמיט הרי"ף להך איבעיא דלדידן ודאי דאין שינוי ולכך לא הוצרך לכותבה כלל והא דהביא להך דר' אבא בר ממל צ"ל מעתה דלא כפי' רש"י רק כפי' הרא"ש או כפי' הפ"י שכתבנו לעיל ודו"ק וזה היה נלענ"ד נכון בדברי הרי"ף אלא שבדברי הרמב"ם צ"ל ע"כ כמש"כ היש"ש דהא הרמב"ם גם הוא לא הביא להך בעיא דיש העדאה מכלל דס"ל דהיא נפשטה למאי דקיי"ל דמעליה משלם כר"פ וכמש"כ היש"ש דהא בהרמב"ם ליכא לתרוצי כמש"כ הרא"ש דהא מדרכו להביא הבל נהוג ושאינו נהוג ובבעיא דיש שינוי ס"ל דה"ל בעיא דלא איפשטא במו שהוא מבואר צם בדבריו בפ' שני מהל' נזקי ממון בכולא פירקא ולכך בהכרח צ"ל להרמב"ם דס"ל כיון דהך בעיא דיש שינוי או אין שינוי מצד הסברא לא תליא בהך בעי' דמגופו משלם וכמש"כ לעיל לכך חשיב לה לבעיא דלא אפשטא ולא נחית להך מלתא שכתבנו דאיכא למפשט גם הך בעיא מדיוקא דמתניתין מדכללינהו יחד בהדי בבא דהיתה מבעטת אבל להרי"ף נלענ"ד נכון כמש"כ ודע דבהרי"ף שלפנינו איתא הגירסא בהך בעיא דר' אבא בר ממל או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט קמנתזא וצרורות נינהו ומדבריו אלה משמע דאי אמרינן כאורחיה היא לא הוי צרורות כלל רק רגל ממש ומשלם נ"ש ולא יכולתי להלום גירסא זו דמצד הסברא ודאי אין טעם לזה דמאיזה טעם יהיה לזה דין רגל ממש כיון דסוף סוף כוחו הוא ולא גופו לכך יותר נראה נכון להגיה ברי"ף הגי' כמו בש"ס דילן ועי' היטב בכל זה:

שם ע"ב בגמ' כשכשה בזנבה מהו א"ל וכי יאחזנה בזנבה וילך כו' וכי מאחר דאורחיה הוא מאי קמיבעי ליה כשכוש יתירה קמיבעי לי' ב' שיטות בזה הרמב"ם כתב דהוי בעיא דלא איפשטא ופסק בזה כמו שפסק בכל האיבעיות דלא איפשטא דאם הפס לא מפקינן מיני' ואי לא תפס לא מגבינן לי' והיינו משום דמפרש דהאי וכי מאחר דאמר הש"ס היא חזרה ממאי דאמר לעיל וכי יאחזנה בזנבה וילך דמתחילה היה סבור דלאו על כשכוש יתירה הוי קמיבעי לי' ולכך השיב לו וכי יאחזנה כו' כדאמר האי אורחי' אבל לבסוף דמסיק דשככוש יתירה קמיבעי לי' א"כ לית כאן שים פשיטותא אבל הרא"ש פירש דהוי בעיא דאיפשטא משום דגם מתחילה הוי ידע דעל כשכוש יתירה קמיבעי לי' ואפ"ה קפשיט לי' דגם זה היא אורחיה והש"ס דמסיק כשכוש יתירה קמיבעי לי' הוא פירושא דמלתא דדבריהם ובעיקר פירושא דשמעתין במאי דאמר לי' וכי יאחזנה בזנבה וילך ולא אמר לי' בקצרה האי נמי אורחי' שאז לא היה לו עוד מקום להקשות אי הכי קרן נמי נתקשו המפרשים בזה וע' באסיפת זקנים ולענ"ד יהי' נראה לפרש דודאי כשכוש יתירה לא הוי אורחיה רק כיון דכשכוש סתמא הוה אורחיה וא"כ לא היה לו להניח שם כליו בר"ה דהוי ליה לחוש לכשכוש סתמא שלא יוזקו ע"י סתם כשכוש לכך אפילו אם הזיקה בכשכוש יתירה נמי לית לן בה ופטור דהא אין לו לשומרה מכשכוש סתמא וא"כ מאי איכפת לן במאי דכשכשה יותר מכאורחי' ובזה מדוקדק מאוד לשון הש"ס דלהכי לא השיב לו בקצרה דהאי נמי אורחי' הוא משום דבאמת אין זה אורחי' רק דהכי קאמר לי' וכי יאחזנה כו' ור"ל דהא אין לו לשומרה מכשכוש סתמא ולכך איהו הוא דפשע במאי שהניח שם כליו ולכך אפי' אם כשכשה ביותר נמי לית לן בה ופטור דהא הו"ל להזהר עכ"פ מכשכוש סתמא ולזה פריך ליה א"ה קרן נמי ור"ל כיון דזה לאו אורחיה א"כ הוא דמי לקרן וע"ז קא"ל קרן לאו אורחיה הכא אורחיה ור"ל קרן לאו אורחיה הוא כלל ולכך לא היה לו לזהר מזה כלל ולכך חייב המזיק אבל הכא אורחיה בכשכוש סתמא וא"כ היה לו לזהר עכ"פ מסתם כשכוש ולכך אפי' אם כשכשה ביותר נמי לית לן בה והך וכי מאחר הוא מדברי הש"ס דקמפרש לדבריהם וכשיטת הרא"ש כנלענ"ד בפירושא דשמעתין וכעין סברא זו איתא גם ביש"ש אלא שהוא לא כ"כ בפירושא דשמעתין רק בישוב דברי הרי"ף במה שהשמיט להך בעיא ועי':

שם בגמ' אלא מתני' באדייה אדויי ופרש"י שזרק התרנגול את הדליל ושבר כלים בזריקתו דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו והתוס' הקשו עליו דמ"מ לחייב עליון משום אשו דהו"ל כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי לא אצנעיה פושע הוא ולכך פירשו התוס' דלהכי לא מתוקמא אמתניתין דקשרו אדם חייב משמע דהוא חייב הכל ובדאדייה אדוייה חייב נמי בעל תרנגול והיינו בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג' חלקים כר' נתן וכמש"כ הרא"ש וגם הרא"ש פסק להלכה כשיטה זו והוסיף עוד לבאר דהא דצרורות משלם ח"ל היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון הבעלים משלם נ"ש דצרורות אורחיה הוא והוי כאבני סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ע"כ וכן קבע בשו"ע להלכה בהגהת רמ"א עיי"ש כל חילוקי הדינים שהעלה הרא"ש לפי שיטה זו ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה דא"כ מאי קאמר הגמ' לעיל דרבא עגלה מושכת בקרון קמ"ל ור"ל דקמ"ל דחייב נ"ש ולא אמרינן דצרורות נינהו ולא קמחייב רק ח"נ ומשום דדבר המחובר לגופה כגופה דמיא לכך הוי רגל ולא צרורות ותיפוק ליה דאפי' אי הוי צרורות נמי הוה משלם נ"ש דהא העגלה אינה דבר הפקר והוא מידי דאית ליה בעלים דבזה אפי' בצרורות נמי משלם נ"ש לפי שטת התוס' והרא"ש וגם כי העגלה לא נקשרה מאליה בבהמה רק אדם קשרה וא"כ הקושר חייב הכל וכמש"כ הרא"ש וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפי' לא אצנעי' וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור עכ"ל וא"כ אף אם נאמר דהעגלה הוא של אחר נמי הקושר חייב הכל אפי' אי הוי צרורות וא"כ מאי קמ"ל רבא מיהו אם נאמר דכח כוחו לאו ככוחו דמי לרבנן ודלא כהרא"ש שהבאתי לעיל הוה אתי שפיר דקמ"ל דהוי רגל ואם התיזה צרורות מתחת הקרון הויין צרורות ומשלם ח"נ דלא תימא דהעגלה גופיה הוי כצרורות ואם נתזה צרורות מתחתיה תו הוי כח כחו ופטור קמ"ל רבא דהעגלה גופה הוי רגל וצרורות שמתחתיה הוי צרורות וכמש"כ רש"י שם אבל להרא"ש שכ' בפשיטות דכח כוחו לרבנן הוי ככוחו הדרא קושא לדוכתיה ואין לומר דעגלה דנקיט לאו לענין צרורות נקיט לה רק משום דבזב הכי איתא ולענין צרורות הוה משכחת להך דינא בדליל הפקר ונקשר מאליו דז"א דבברייתא דמייתי סייעתא נמי תנא עגלה מושכת בקרון והברייתא לא איירי בזב כלל רק לענין צרורות לחוד ועוד קשה טובא לשיטתם מהך ברייתא דמייתינן בסוגיין לעיל דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נ"ש ועל האחרון משלם ח"נ ותני עלה במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל בר"ה על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ומשמע בפשיטות דמשלמת על האחרון ח"נ דהא ארישא האי דהני בה דינא דהראשון והאחרון ועלה תני בסיפא דבר"ה על הראשון פטורה לגמרי ועל האחרון חייבת כמו ברישא דהיינו ח"נ דאל"כ ה"ל לפרושי כמה חייבת אלא ודאי דחייבת ח"נ כמו ברישא ואילו לשיטתם זאת לא היה לו לשלם רק רביע נזק ובעל הכלי ג' חלקים דהא דמיא ממש לדליל דאית ליה בעלים עם התרנגול בדאדי' אדויי דמשלם בעל הדליל ג' חלקים ובעל התרעול רביע וה"נ דכוותה דהא הכלי יש לו בעלים מדקתני עלה ברישא משלם נזק של על הראשון ובסיפא תני על הראשון פטורה מכלל דבכלי דאית ליה בעלים עסקינן וא"כ לתחייב בעל הכלי משום אשו משום דפשע שהניח כליו במקום שהבהמה יכולה להזיק ע"י בצרורות דהוי כרוח מצויה לשיטתם וא"כ לא לתחייב בעל הבהמה רק ברביע נזק ואין לומר דמשו"ה פטור בעל הכלי משום דמיד שנשבר מסתמא קמפקר להו לחרסיו וכדאמרינן לקמן בפ' המניח (כ"ט א') במתכוין לזכות בחרסיה משמע להדיא דסתם חרסים אפקורי קמפקר להו וכיון דמסתמא קמפקר להו שוב לית בהו דין ממונו דזה אינו דהא כיון דחיוביה דבעל הכלי הוא משום אש ובאש הא ג"כ מסתמא מפקר ליה בשעה שהולך וכמש"כ התוס' לקמן בפרקין (כ"ב א') ד"ה אשו וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקר ליה עכ"ל אלא ע"כ צ"ל דלא אכפה לן במאי דמפקיר ליה אח"כ בשעה שהולך להזיק רק דאנן בתר תחילתו אזלינן וכיון דמתחילתו הוי ממינו תו לא אכפת לן במאי דמפקירו אח"כ וא"כ ה"נ בהך דדרסה על הכלי אית לן למיזל בתר תחילתו דאית ליה בעלים וא"כ להתחייב בעל הכלי ג' חלקים ובעל הבהמה רביע ואמאי תני בברייתא חייבת סתם דמשמע חצי נזק כמו ברישא ואין לומר דנוקי ההיא ברייה כרבנן דר' נתן וכשיטת רש"י בפ' הפרה (נ"ג א') דסבירא ליה דבעל השיר משלם מחצה דז"א חדא דהתוס' לא ס"ל כרש"י בזה וכמש"כ התוס' בפ"ק (ד' י"ג) ועוד דגם רש"י לא אמרה אלא התם דבעל השור הוא המתחיל וס"ל דבתר מעיקרא אזלינן אבל כאן במאי הוי בעל התרנגול המתחיל טפי מבעל הכלי אדרבה בעל הכלי היא המתחיל טפי בזה שהניח כליו בר"ה ותו דאמאי לא תני חיובא דבעל כלי כלל וזהו לענ"ד תשובה נצחת לשיטתו לכך נלענ"ד עיקר בזה כשיטת רש"י דבאדי' אדויי אף בדליל דאית לי' בעלים ולא אצנעי' או שקשרו אדם מ"מ אינו