נחלת דוד בבא קמא כא

בר"ה ומיד שהתיזה סופו לפעול פעולתו מעצמו לכך אית לן למיזל בזה בתר מעיקרא לענין קריאת מקום הנזק היכן נעשה בר"ה או ברה"י דבשלמא אם אנו דנין על גוף הכלי אי חשיב כמנא תבירא אי לא בזה שייך שפיר לפלוגי בין זורק אבן דלא נעשה מעשה בגוף הכלי ולכך הוא חשיב כשלם וחייב המשברו אף דסופו הי' להשבר ע"י האבן מ"מ כל כמה דלא הגיעו האבן הוא בשלימותו כיון שעדיין לא נעשה בו שום מעשה בגופו משא"כ בזורק הכלי גופי' כיון שנעשה המעשה בגוף הכלי תו חשיב כמנא תבירא אבל כאשר באנו לדון על גוף נזק הצרורות היכן נעשה בר"ה או ברה"י בזה שוה דין הצרורות נדין הזורק את הכלי וכשם דבזורק הכלי אזלינן בתר מעיקרא וחשבינן גי' כמנא תבירא כמו כן בהך נזקא דצרורות שהתיזה בר"ה אית לן למיזל בתר מעיקרא ולמחשביה כאילו נעשה בר"ה כיון שכבר נעשה המעשה בגוף הצרורות שכבר הותזו וא"כ דמיין בזה כאילו נעשה מעשה בגוף הכלי וזה ברור ונכון מאוד בסברא ודו"ק:

ומה שכ' עוד בקצה"ח להביא ראי' דלא כהתוס' מדברי הטור בסי' תי"ח ומפירש"י ותוס' גבי מרבה בחבילה דלעיל דפירשו דהיינו אשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו ולא אזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי אינו חייב השני ועכ"פ יתחייבו שניהם עכ"ל אשתמיטתי' דברי התוס' בסוגיא הנ"ל דכתבו באמת לפרש הך מאי קעביד דאמר התם הש"ס דהכוונה היא מאי קעביד ספי מאחרינא ור"ל דיתחייבו שניהם וגם רש"י שפי' באינך מילי במסר שורו וכו' דיפטר האחרון לגמרי מ"מ במרבה בחבילה לא פירש כלום והיינו משום דהך מלתא תליא בפלוגתא ולמ"ד אשו משום ממונו א"כ הוא הפירוש כמו במסר שורו דיפטור האחרון לגמרי ולמ"ד משום חציו צריך לפרש כהתוס' דיתחייבו שניהם וכמש"כ התוס' וכסברת בעל קצה"ח ולכך לא פירש בו רש"י כלום ולכל חד וחד יתפרש כפום טעמי' וזהו דבר הרגיל בפי' רש"י ולהרמב"ם דאית לי' ג"כ כפירש"י מ"מ איהו הא קמפרש במרבה בחבילה פירושא אחרינא והוא שהוסיף במשא הבהמה ובטעינתה וא"כ אין כאן שום ראי' לדברי בעל קצה"ח סוף דבר דברי הקצה"ח תמוהים בעיני מאוד ונלאתי להאריך בסתירת יתר דבריו אמנם במה שכתבתי נסתרו כל דבריו שם ודו"ק ודברי הפור בסי' תי"ח ודאי דאזיל בשיטת התוס' לחייב שניהם ודלא כמו שהבין בעל קצה"ח בדבריו בהיפוך רק דהטור קצר קצת בלשונו אבל יש לכוונו לדעת התוס' כמו שהוא מדרכו בכל דוכתי להיות נמשך אחרי שיטת התוס' ועיין:

ובמאי דמשני הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק ולכך לא אזלינן ביה בתר מעיקרא יש לעיין דא"כ למה כתב הרא"ש בפ"ק סי' (א') שאם הי' עץ ארוך מונח מקצתו ברה"י ומקצתו ברה"ר ודרכה עליו בהמה בר"ה ושברה הכלים שתחתיו ברה"י הוא פטור ואמאי לא נימא ג"כ כיון שהביעור היה ברה"י יתחייב כמו בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דאזלינן בתר מקום הביעור ובשלמא בלא דברי הרא"ש אלו לא קשיא על דברי התוס' דשם מסוגיית הש"ס דהתיזה ברה"ר לחוד משום דאיכא לשנויי דשאני התיזה דאזלינן בי' בתר בסוף וסוף הביעור נעשה ברה"י משא"כ בעץ ארוך לא שייך למיזל בי' בתר בסוף כיון דנעשה הכל בפעם אחד אבל לפום מאי דכ' הרא"ש דגם בצרורות הו"ל למיזל בתר מעיקרא רק משום דגלי קרא ובער בשדה אחר א"כ גם בעין ארוך נמי נימא הכי וא"כ דברי הרא"ש קשיין אהדדי וקושיא זו קשיא בין לפי מאי שפירשנו בדבריו ובין לפי מאי שהבינו בדבריו היש"ש והקצה"ח ונ"ל דשאני עץ ארוך דכיון שהעץ מונח מקצתו ברה"ר דדרסי בי' רגלי בהמה דרך הילוכן לכך לא הוי לי' להניח כלום שם תחת העץ אף במקצתו שברה"י משום דדמי כאילו הניחן בר"ה עצמן כיון דפ"י הדריסה בר"ה שהוא דבר ההווה ומצוי ורגיל ישברו הכלים שתחתיו בר"ה משא"כ בהתיזה צרורות מר"ה לרה"י אף דהוי אורחי' מ"מ אינו דבר הרגיל ומצוי כ"כ משום דגם אי תתיז צרורות אינו בהכרח שיפגעו בכלים אלו דווקא דדלמא יפלו מן הצד או במק"א מן החצר ולכך לא הוי כמניח כולו ברה"ר ולא פשע מידי בהנחת כליו משא"כ בעץ ארוך דאיהו הוא דפשע במה שהניח כליו שם והוי כמניחו בר"ה עצמו וזה פשוט כנלע"ד והרב בש"ג כתב בפ"ק שלכך השמיט הרי"ף להך בעיא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י משום דדעתו באמת ליפטור בזה כמו שכתב הרא"ש לדבריו בדין עץ ארוך משום דאורחי' הוא וא"כ כמו כן בהתיזה צרורות נמי פטור ומדבריו נראה דהרא"ש שכתב להך דינא דעץ ארוך לדברי הרי"ף קאמר לה ולי' לא ס"ל דהא איהו הביא להך בעיא דהתיזה ופסק כן להלכה דחייב וא"כ קושייתינו מעיקרא לק"מ לפי דברי הש"ג אכן דבריו תמוהים מאר בעיני דאיך אפשר דהרי"ף ידחי סתמא דגמ' מהלכה בסברא בעלמא מאי דלא מצינו בגמ' שום חולק ע"ז (שוב ראיתי שכבר עמד בזה הרב במע"מ והקשה עליו כן אלא שמה שכתב שם בזה בפ"ב אינו נ"ל וכן הרמב"ם דאזיל תמיד בשיטת הרי"ף פסקה להך בעיא ומהשמטת הרי"ף ודאי דאינו ראיה דמצינו לו שהשמים כמה דברים בסוגיא זו והיינו משום דלא שכיחי כ"כ גם מהרש"ל ביש"ש בפ"ק סי' ד' פסק לתרווייהו עיי"ש אלא שחילק ביניהם בענין אחר ממה שכתבנו והנלענ"ד פשוט כתבתי ועיין:

שם לרבה פשיטא לי' לרבא קמיבעי לי' וקבעי למיפשט (בדף י"ח א') מהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ש"מ בתר מעיקרא אזלינן וקדחי תרגמא אחבל ופריך עלה והא חבל משונה הוא ומשני דמאוס בלישה ופריך עלה והא נשבר דלי קתני ומסיק אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיני' מיני' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרבה ואפ"ה הביאו להא דרב ביבי דקאזיל מיני' מיני' והוא תרתי דסתרי אהדדי וכבר נלמדו בו ישובים רבים עיי' ברא"ש ובנ"י וכולם דחוקים והרמב"ן כתב דרבה נמי ס"ל דבתר בסוף אזלינן ואפ"ה פטור המשברו משום דה"ל כמנא תבירא והא דקבעי למיפשט מרבה נמי הוא דבתר בסוף אזלינן מדקאמר דהשני פטור ולא אמר דהראשון חייב ש"מ דס"ל לרבה דהראשון ודאי דפטור משום דבתר בסוף אזלינן רק דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני והביא ראי' מהא דאמר רבה גופי' בזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן תרווייהו פטירי ולריב"ב האחרון חייב שקירב מיתתו אבל לכו"ע הראשון פטור ואי ס"ד דבתר מעיקר' אזלינן אמאי לא יתחייב הראשון לכו"ע וכן בבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן דהוי פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אי כיפר הוי דמי ניזק או דמי מזיק ואי ס"ד דבתר מעיקרא אזלינן א"כ גברא קטילא קטיל ואפי' אי הוי דמי מזיק מ"מ יפטור השני אלא ש"מ דס"ל לרבה דבתר בסוף אזלינן והש"ס נמי דבעי למפשט מרבה הוא דבתר בסוף אזלינן מדלא קמחייב להראשון ולפ"ז שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם לתרודיהו ולא סתרי אהדדי כלל זהו תוכן כוונת הרמב"ן בקצרה ולא אבין דבריו הקדושים בזה דאכתי גם לפי פירושו לא תיקן כלום לתרץ קושייתו לפום מאי דסבר הרמב"ן לדמות מיתה לנזקין דא"כ אכתי תיקשה דהא חזינן בנזקין דאפי' אי בהר בסוף אזלינן אפ"ה פטור המשברו משום דחשיב לי' כמנא תבירא א"כ גבי מיתה אמאי יתחייב השני לריב"ב ובבא שור וקבלו בקרניו אמאי יתחייב בכופר אפי' אי אמרינן דכופר הוי דמי מזיק כיון דגברא קטילא קטיל והיה לו להשני למפטר לגמרי ממיתה ומכופר וכמו שהקשה הרמב"ן למאי דנאמר דס"ל לרבה דבתר מעיקרא אזלינן כמו כן קשה גם לדידיה אפי' אם נאמר דבתר בסוף אזלינן כיון דסוף סוף הוי כמנא הבירא א"כ ה"נ הוי כגברא קטילא ולפטר השני וא"כ לא הועיל בדבריו אלה כלום והדק"ל:

אבל האמת הברור הוא דשאני מיתה מנזקין תדע דהא בהכהו עשרה בני אדם כאחד כולם פטורין לכו"ע ואילו קין כה"ג ודאי דכולם חייבים ומשלמין בין כולם נזק שלם אלא ע"כ שאני מיתה מנזקין משום דכתיב כי יכה כל נפש אדם עד שיכה כל הנפש וכמש"כ רש"י שם וכן הוא להדיא בסנהדרין (ע"ח א') אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל הנפש וריב"ב סבר כל נפש כל דהו נפש ועיין רש"י שם שכתב כל דהו נפש אפילו מקצתה ומיהו היכא דהכוהו בב"א לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל ודבריו מוכרחים שם דאם לא כן אמאי לא פליג ריב"ב נמי ברישא אלא ע"כ דריש לה מאיש אחד ולא שנים ועוד יש לומר דדריש לה מדכתיב ונתתה נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש דהא אי אפשר לשלש המיתה בין כולם משא"כ בתשלומין דמשלשין ביניהם וא"כ אין כאן ראי' כלל ממיתה דלהכי פטור הראשון ממיתה אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ כיון דהשני קירב מיתתו א"כ ה"ל כשנים שהכוהו דהא השני ודאי דסייע במיתתו בסיוע שיש בו ממש דהא קירב מיתתו וא"כ שוב ה"ל כשנים שהכוהו לגבי הראשון ולכך הוא פטור משום דכתיב כל נפש לרבנן ולריב"ב מקרא דאיש דמשמע א' ולא שנים וכמש"כ רש"י או מדכתיב נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש כדכתיבנא אלא שנחלקו ריב"ב ורבנן לענין חיוב האחרון דהואיל דקירוב המיתה הוא לחודי' עביד לכך ס"ל לריב"ב דחייב האחרון בלבד משום כל נפש דכל דהוא משמע ורבנן ס"ל כל הנפש והך דבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן עלה פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אליבא דריב"ב הוא דס"ל האחרון חייב מפני שקירב מיתתו וכל זה הוא במיתה אבל בנזקין דקיי"ל דשנים שהזיקו חייבין א"כ אין כאן ראיה כלל לפטור את הראשון מדפטיר ממיתה וזה ברור ומעתה אחרי דנדחו ראיותיו של הרמב"ן א"כ פשטא דלשנא ודאי דמשמע דלא כוותיה רק כמו שפירשוהו כל המפרשים כולם דרבה ס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והדק"ל אמאי פסקוהו הרי"ף והרמב"ם לתרווייהו:

והרשב"א בחידושיו כתב ליישב דברי הרי"ף דס"ל דהא דרב ביבי לאו לדיחויא נאמרו דא"כ הל"ל אמר רב ביבי לא דקאזיל מיניה מיני' מדלא קאמר לא ש"מ דרב ביבי לקושטא דמלתא קאמרה להך שמעתא אפי' אם נאמר