נחלת דוד בבא קמא כ

מהפרשת ה"ס אך קשה דבחולין (ע"א א') דילפינן דחיה בכלל בהמה לטומאה מקרא דאיל צבי ויחמור ואמאי לא יליף גם עופות לטומאה מג"ש דבהמתך דבשבת ואמאי אמרינן בכל דוכתא דנבילת עוף טהור אינה מטמאה רק אבית הבליעה אבל טומאת מגע ומשא אין בה ולמה לא נילף משבת גם לטמאת מגע ומשא הן אמת דלפמש"כ רש"י בחולין (כ"ז ב') דהא דעוף אינו מטמא במו"מ משום דכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לד אלא מה שאמור בה וכן כתב רש"י בזבחים (ס"ט ב') ד"ה עוף עיי"ש וא"כ לק"מ דלהכי לא ילפינן עוף לטומאה מג"ש דבהמתך דגבי שבה משום דאימעיט בהדיא מקרא דלא יאכל לטמאה בה אכן דברי רש"י בעצמם צריכים תלמוד ויש לדון בה דהך דרשא שכ' רש"י לא מצאתי כן בשום דוכתא ובנדה (מ"ב ב') דרשינן מהך קרא דנבלת בהמה לא מטמאה אבית הבליעה משום שנאמר בה ולא באחרת וכן הוא בתו"כ ובילקוט וא"כ הך מיעוטא דבה הוא לאידך גיסא למעט בהמה מטומאת בית הבליעה ולא למעט עוף מטומאת מגע ומשא וע"כ צ"ל דהא דעוף אינו מטמא במגע ומשא הוא משום דלא מצינו לה בכתוב טומאה אחרת רק זו דבבית הבליעה וא"כ הדק"ל אמאי לא ילפינן מבהמתך דשבת דגם עופות בכלל ויהיו מטמאים גם במגע ומשא ואין לומר דלא כהתוס' דבהמה מבהמתך לא ילפינן משום דלא דמו בלישנא לגמרי דזה ודאי אין קפידא כלל ותדע דהא ילפינן לפריקה ולחסימה חמור חמור ושור משור משבת אף דגבי שבת כתיב שורך וחמורך ש"מ דאין זה קפידא וא"כ הדק"ל וצע"ג:

שם בגמ' בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בהר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או בהר הבר מנא אזלינן וצרורות נינהו וקשה לי דהא לקמן בפרק הפרה (נ"ג ב') אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וכו' והא התם דהשור דחפו לבור ומת בתוך הבור הוי דומיא דנתגלגל למקום אחר ונשבר וא"כ אי נימא דבתר בסוף אזלינן הוי צרורות ובצרורות הא קיי"ל דלא משלם כופר כדאמרינן להדיא בפרק שור שנגח ד' וה' (מ"ד ב') ואכתי צרורות נינהו ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש עכ"ל וא"כ מדפשיטא ליה לרבא התם דמשלם כופר ש"מ דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והכא בסוגין מסקינן דלרבא קמיבעי לי' וא"כ קשיא רבא אדרבא ולכאורה הי' נראה ליישב ולומר דדין צרורות אינו אלא ברגל משום דהלכתא דגמירי לה לא גמירי אלא ברגל ואף שכתבו התוס' בסוגיין בד"ה מבר דגם בשן איכא צרורות דחזיר שהי' נובר באשפה הוא תולדה דשן דלהנאתו קא עביד וכן מוכח להדיא מסוגיין דדף מ"ד דפריך ואכתי צרורות נינהו והתם בשן מיירי דהא מתחכך בכותל להנאתו דמיירי בי' התם תולדה דשן הוא וא"כ ע"כ צ"ל דלאו דווקא ברגל מ"מ משים הא לא הברא דשאני שן דדמיא לרגל להלכותיהן ומחד קרא נפקא תרווייהו משא"כ גבי קרן ליכא להך הלכתא דצרורות והתם בשור ואדם שדחפו לבור מיירי בקרן דהא דחיפה הוי הולדה דקרן שכוונתו להזיק ולכך ליתא התם להך דינא דצרורות ולכך שפיר הוי פשיטא לי' לרבא התם דחייב בכופר אף דהכא קמבעי לי' ואף דלפי מה שפירש"י ואין כופר כתיב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש משמע דגם בקרן אי לא הוי גופו ממש נמי הוי צרורות ופטור מכופר מ"מ גם משום הא לא תברא משום דברווחא נוכל לפרש הך סוגיא דלא כפירש"י רק דהכי קפריך ואכתי צרורות נינהו וא"כ אינו חייב רק בחצי כופר וקיי"ל דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמריק בדף מ' עיי"ש וכן הוא בכמה דוכתי במכילתין ופי' זה הוא מרוות טפי מפירש"י וא"כ אכתי נוכל ליישב ולומר דבקרן לא שייך כלל הך מלתא דצרורות ולק"מ אך זה אינו דהא בסוגיין לקמן (י"פ א') קמיבעי לי' לרב אשי אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק והיינו פ"כ אי יש צרורות לקרן אם לא וקפריך עלה ותפשוט לי' מדרבא כו' ומשני דלמא רבא את"ל קאמר וא"כ הא רבא גופא נמי קמיבעי לי' הך מלתא אי יש צרורות לקרן ולא איפשטא לי' וא"כ היאך פשיטא לי' דהשור משלם כופר הא אי בתר בסוף אזלינן הוי צרורות ופטור מהכופר והדק"ל ויש לומר דרבא התם איירי בדקאזיל מיני' ומיני' כדמשינן בפ' שור שנגח ד' וה' והא דלא מפרש כן רבא בהדיא היינו משום דלא נחית התם להך מלתא לאשמועינן דיני כופר רק דעיקר חידושי דמימרא דרבא התם הוא לאשמועינן דאיכא גווני דזה חייב וזה פטור ואיכא מלתא דהוא בהיפוך ולכך קאמר בסתמא דלענין כופר ושלשים של עבד משכחת לה דשור יהי' חייב והיינו בדקאזיל מיני' ומיניה ואדם ובור לעולם פטורים מזה וליכא בהו שום צד שיהיו חייבים כן צריך ליישב אבל מכל מקום הוא דחוק דמצד הסברא נראה דבבור לא שייך לומר מיניה ומיניה דהך דמניה ומיניה אינו אלא בשטח השווה כמו בדלי ומתחכך בכותל אבל בדחפו לבור איך שייך לומר מיני' ומיני' דא"כ בהכרח שגם השור יפול שמה וזה אינו במשמע וצע"ג שוב ראיתי כיון דקיי"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וודאי דחייב לכו"ע ורק בחבטה הוא דפליני רב ושמואל לקמן בפרק הפרה אבל להבלו ודאי דחייב לכו"ע דהתורה העידה על בור ואפי' מלא ספוגין של צמר וכיון שכן שפיר איכא למימר דקאזיל מיני' ומיני' דהיינו שדחפו עד פי הבור ומיד מת בהבלו שמלמעלה דהא ודאי דליכא למימר דאף דקי"ל להבלו מ"מ לא אהני לי' רק ההבל שבקרקעית הבור בטפח העשירי דהא לכך בעינן שיהי' הבור עמוק עשרה דווקא ש"מ דההבל שבטפח התחתון היא דאהני ביה למיתה אבל לא ההבל שבטפח העליון דזה ודאי אינו דלהדיא אמרינן לקמן בפ' הפרה נ"נ א') רבה אמר הב"ע במתהפך דנפל אאפי' ואתהפך ונפל בי' דהבלא דאהני' ביה אהני הרי להדיא דגם ההבל שבפי הבור בטפח העליון ג"כ אהני בי' למיתה ולכך שפיר י"ל דקאזיל מיני' ומיני' עד שדחפו לפי הבור ודו"ק:

שם בגמ' זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא הבירא תבר כתבו התוס' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו במקל דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא הבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת לה ח"נ בצרורות וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ד והרא"ש בפירקין סי' ב' כתב ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דחייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ולכאורה הי' נראה לדייק מדברי הרא"ש אלו דלא ס"ל כדברי התוס' לחלק בין זורק אבן לזורק כלי לענין אם בא אחר ושברו דאם איתא דס"ל כהתוס' א"כ לא הוי מקשה מידי מהא דדרסה על הכלי כו' דאזלינן בה בתר מעיקרא דאימא דשאני התם דזורק הכלי גופא ובהא הוא דאזלינן בהר מעיקרא משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דזרקה צרורות בזה לא אזלינן בהר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות בעולם וכמש"כ אלא ע"כ דלא ס"ל להרא"ש לחלק בזה וכן הבינו מדבריו היש"ש בפירקין סי' ד' והרב בעל קצה"ח סי' ש"צ עיי"ש דהרא"ש פליג בהא מלתא על התוס' אלא שנחלקו בזה היש"ש והקצה"ח דהיש"ש הכריע להלכה כהתוס' והקצה"ח רוצה לפסוק בזה כהרא"ש וצ"ל לדבריהם אף דודאי איכא נמי בין זורק אבן לזורק כלי גבי בהמה שהזיקה ברגל דזה משלמת ח"נ וזה משלמת נ"ש וא"כ אכתי לא מקשה הרא"ש מידי אפי אם יסבור בזה דלא כהתוס' לחלק באדם הזורק כלי או אבן ובתרווייהו ס"ל דפטור המשבר משום דמנא הבירא תבר מ"מ כיון דנזקי ממונו והוא הזיקא דרגל ודאי דחלוקין בדינם א"כ מאי קא קשיא לי' להרא"ש מהתיזה בר"ה דמיירי בנזקי רגל על הא דדרסה על הכלי דמיירי ג"כ בנזקי רגל כיון דבזה ודאי וקין הם בדינם אך זה אינו דאינהו הכי קאמרי דודאי מצד הסברא גם גבי צרורות הוי לן לחיובי ל"ש כיון דמסקינן דבתר מפיקרא אזלינן רק דבצרורות הלכתא גמירי לה דאינו חייב רק ח"נ וכיון דהך הלכתא לא אתי לאחמורי על המזיק רק להקל עליו וכמש"כ הרא"ש בפרקין לעיל מיני' בסי' הנ"ל א"כ ממילא בהתיזה בר"ה הי' לו לפטור כיון דמצד הסברא מסקינן דבתר מפיקרא אזלינן ופטור והך הלכתא לא אתיא לאחמירי עליו רק לאקולי כנ"ל בכוונת דבריהם ופשוט:

אך בעיקר דבריהם לא נלפנ"ד הך מלתא דבאמת סברת התוס' היא סברא אלימתא וברורה כאשר הוא מבואר לכל מעיין וכמש"כ התוס' דסברא פשוטה היא לחלק בזה וגם הרא"ש לא נחלק בזה ואפ"ה שפיר קא קשיא לי' להרא"ש דנהי דלענין שיהא נחשב הכלי כמנא תבירא שפיר איכא לפלוגי בין זורק אבן זורק הכלי גופי' וכמש"כ התוס' מ"מ כיון דקיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן בזורק הכלי גופי' א"כ הוא הדין לענין הך דינא דקיי"ל דצרורות בר"ה פטור וברה"י חייבים לענין הך דינא גופי' אית לן למיזל בצרורות בתר מעיקרא ולמפטרי' בהתיזה בר"ה משום דאית לן למחשב כאילו כבר נפשה ההיזק כולו בר"ה דכיון דתחילתו הי'