נחלת דוד בבא קמא יט

אבל גבי אשה לא שייך למטעי בכולה וכמש"כ בישוב הב' א"כ גם ברובה ליכא למטעי דרובה נמי ודאי לכו"ע הוי ככולה וא"כ לא הוי קשה קושיא השלישית לרש"י כלל אבל עתה דאמרינן דגם לרש"י הוצרך לומר הך סברא דלכך גזרינן גם על מה שבפנים וסגי הך גזירה דאותו מיעוט היוצא לחוד משום דאיכא למגזר אטו רובה וא"כ כיון דס"ל לרש"י הך סברא למגזר אפו רובה הדק"ל לדוכתיה אך זה אינו קושיא דודאי איכא לתרוצי לרש"י כמש"כ כיון דידוע גבי אשה דטמאה מכי נפקא כולה לא תטעי ברובה דרובה ככולה והא ראיה דבהמה בולד גמור שרינן ביצא מקצתה מה שבפנים אף היכא דהיוצא אסור כגון היכא דלא הוחזר ונשחט דהיוצא ודאי אסור ומה שבפנים שרי ולא גזרינן אטו רובה דנטעי להתיר מה שבפנים רק דהכא גבי שליא שפיר שייך למגזר אטו רובה אם נגזר בכה"ג דאותו מיעוט היוצא יהיה אסור אף בהוחזר ומה שבפנים שרי וא"כ יהיה משונה מוולד גמור דבוולד גמור הוי ממ"נ אי הוי לידה כגון ברובה הכל אסור אפי' מה שבפנים ואי לא הוי לידה כגון במיעוט אפי' אותו מיעוט נמי שרי בהוחזר אליבא דעולא וכיון דחזי הכא בשליא במיעוט דאסור בהוחזר וא"כ יסבור דהוי לידה דאי לא הוי לידה אמאי אסור בהוחזר ואפי' הכי שרי מה שבפנים ולכך יבוא למטעי ברובה דיסברו דמשונה דין השיליא למהוי שרי מה שבפנים בכל גוונא דהא גם במיעוט סבר דהוי לידה ואפ"ה שרי מה שבפנים וה"נ שרי נמי ברובה אבל בוולד גמור ליכא למטעי כלל דודאי יודע דרובה ככולה וכן גבי אשה כיון דדין השליא אינו משונה מדין הולד נמי ליכא למיטעי וא"כ מתורצים שני הקושיות הן קושית התוס' הן קושית מה שהקשתי ודו"ק ועלו שפיר דברי רש"י בכל אופן ואכתי פש גבן לברורי דלכאורה לפי' התוס' איכא לאקשויי טובא דלפירושם דגזרינן אטו רובה דיבוא להתיר מה שבפנים מ"ש דלגבי וולד גמור לא גזרינן הכי ושרינן ביצא מקצתה מה שבפנים ואמאי לא גזרינן אטו כולה ולשיטת התוס' ליכא לתרוצי כמו שפרשתי לפי' רש"י דהא לדידהו דס"ל דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד דאבר עצמו אסור א"כ דין השיליא והוולד גמור שווים הם וליכא שום חילוק ביניהם וא"כ אמאי שייך למגזר טפי מבולד גמור ונראה דסברת התוס' הוא דבולד גמור ודאי דידע דרובה ככולה וכיון דהוי לידה אסור מה שבפנים אך בשליא יבוא לטעות כיון דחזא דשרי ליה במקצתה ולא חיישינן דלמא נפקא באותו מקצת ראשו של הוולד וזאת לא יבין דמטעם ס"ס שרינן ליה רק יסבור דלהכי לא חיישינן דלמא נפיק ראשו משום דיש שליא בלא ולד לגמרי ולכך יבוא להתיר גם ביצא רובה כיון דסבר דיש שליא בלא ולד משא"כ גבי ולד גמור דליכא למטעי כלל בזה ולפ"ז יובן היטיב תירוצם של התוס' במס' חולין אהך קושיא דהבאתי לעיל דלכאורה נראה תירוצם דחוק ובמה שכתבתי יובן דבריהם בטוב וז"ל התוס' וי"ל דאם איתא דביצא הראש לא הוי כילוד לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתו אי אפשר בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה עכ"ל ורצונם בזה דהא ע"כ מאי דגזרינן בשליא טפי אטו רובה מבוולד גמור היינו כמ"ש דיקשה ממנו הדבר אמאי לא חיישינן ליציאת ראשו ומש"ה יסבור דיש שליא בלא ולד ויבוא להתיר ביציאת רובה ג"כ ותינח אי ראשו הוי כילוד אבל אי לא הוי כילוד ליכא מקום למטעי כלל בשליא טפי מבולד ואמאי צריך למגזר אטו כולה אלא ודאי הוי כילוד והבן היטב את זה כתבתי בימי חורפי ומשנה לא זזה ממקומה וגם הלשון אינו מיושב כ"כ רק מפני טורח הכתיבה צוויתי להעתיקם ככתבם וכלשונם ועי' דף יג ע"א גמ' ואב"א ר' נתן התם הוא דאמר בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחית כו' אבל הכא מי מצי אמר ליה בשר אזיק אימורין לא אזיק לקמן בפ' הפרה אמרינן להך סברא דתוראי בבירך אשכחית ליישב אפי' אם נאמר דהאי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא כו' וא"כ מצד הדין אין לחייב לבעל הבור רק פלגא אפ"ה משתלם מיניה ג' חלקים משום הך סברא דתוראי בבירך כו' והיינו כמש"כ שם התוס' מפני שהוא גמר ההיזק ולכך חשבינן ליה כעושה כולו ולפ"ז לא אמרינן הך סברא רק גבי בור משא"כ בשני שוורים שהזיקו דהיינו שור ושיר פסולי המוקדשין אם נאמר דהאי פלגא הזיקא כו' לא משלם ההדיוט יותר בשביל דליכא לאשתלומי מהקדש כיון דליתא כאן הך סברא דתוראי בבירך כו' דהא שניהם הזיקו בשוה ואביי ורבינא דלקמן (נ"ג) דאמרו גבי שור ושור פסולי המוקדשין דמשתלם כולו מן ההדיוט לר' נתן ע"כ סברי דהאי כולה הזיקא עביד כו' וכן כתבו שם התוס' ד"ה הא ונראה כו' עיי"ש ולפ"ז בשמעתין דמשנינן לרבי אבא דאמר אפי' כר' נתן ומשום הך סברא דאנא תוראי כו' אינו רק אי אמרינן האי פלגא הזיקא כו' אבל אי אמרינן האי כולה הזיקא כו' לא מצי אתיא הא דר' אבא כר"נ דאילו לר' נתן גובה מבשרן כנגד אמורין כמו בשור ושור פסולי המקדשין לאביי ורבינא או דע"כ צריך לומר דר' אבא פליג גם בסברת האי כולה הזיקא עביד וס"ל דאפ"ה לא משתלם לר"נ כולו רק מן הבור משום הך סברא דתוראי בבירך כו' אבל בשור ושור פסולי המוקדשין לא משתלם מן ההדיוט לר' נתן אפי' אי אמרי' האי כולה הזיקא עביד כו' וכן הוא בתוס' בשמעתין ד"ה אנא דהך דר' אבא מצי אתיא בין אם נאמר האי כולה הזיקא כו' ובין אי פלגא הזיקא כו' עיי"ש ודו"ק עכ"פ הא ודאי דהא דר"א פליג על אביי ורבינא דלקמן דאילו לאביי ורבינא גובה מבשרן כנגד אימוריהן ולפ"ז קשה על הרמב"ם דפסק כאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו דמשתלם כולו מן ההדיוט ואפ"ה פסק כר' אבא דשמעתין דאינו גובה מבשרן כנגד אימורין והנך תרי פסקי סתרי אהדדי לכאורה ושום א מנושאי כליו לא התעוררו בזה:

ונראה דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר בשמעתין אנא תוראי כו' לאו משום דיש עדיפות בזה לבור משארי מזיקין וכדלקמן רק דעיקר חילוק דהגמ' הוא דבשלמא בבור מצי אמר ליה את הוא שהזקתני דהא גם בלא השור יש בבור לבדו כדי להמית ובשור ושור פסולי המוקדשין נמי יש בכל אחד לבדו כדי להזיק ובלא השני היה האחד לבדו עושה כל ההיזק דזהו עיקר סברת האי כולה הזיקא כו' משא"כ בבשר ואימורין דזה בלא זה לא היו יכולים להזיק כלל דאם היה השור חסר אימוריו או שלא היה יכול לחיות משום דהוי אבר שהנשמה תלויה בו או דעכ"פ היה בעל מום ולא היה בו כח להזיק ודמיא להא דאמרינן בכתובות בפ' מי שהיה נשוי (צ"ג ב') דבשור לחרישה ועומד לחרישה כ"ע מודים דחולקים בשווה והיינו כמש"כ רש"י שם כיון דבלא חלק הקטן לא היה יכול לחרוש עיי"ש היטב וה"נ דכוותה דבלא אימורין לא היה יכול להזיק והיינו דאמרינן בשמעתין מי מצי אמר בשר אזיק כו' ורצה לומר שאי אפשר לתלות כל הנזק בבשר ולומר שהבשר לבדו ג"כ היה יכול לעשות ההיזק דזה אינו דבלאו אימורין לא הוי מצי לאזוקי כלל וזה נכון מאד בסברא ואי קשיא דאם כן דלהתם מדמינן לה א"כ היה לנו לחשוב חצי ההיזק על האימורין כמו התם דחולקים בשוה ומי שיש לו חלק קטן אפ"ה נוטל חלקו בריוח כמו מי שיש לו חלק גדול והיינו משום דאם הוי חסר חלקו לא היה יכול לחרוש ולכך פלגי בשוה וא"כ ה"נ דכוותה שהיה לנו לחשוב חצי ההיזק על האמורין והרמב"ם עצמו לא פסק כן רק דחשבינן הנזק על האימורי לפי ערך ע"ש אך באמת לק"מ דשאני התם שנשתתפו שלא לדעת רק דממילא נעשה השותפות ובכה"ג לא אמרינן דחולקים בשוה רק לפי ערך מעותיהם כמש"כ הר"ן שם באותה סוגיא דכתובות והביא ראיה מהא דלקמן (דף לו) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו' חזר ונגח חזר ונגח כו' אלמא דחולקין לפי ערך מעותיהם והיינו משום שנשתתפו שלא לדעת וכן כ' המרדכי והביא ראיה מהא דעובד לזה שני ימים ולזה יום אחד עיי"ש במס' ב"ב (י"ג) וא"כ ה"נ בבשר ואימורין דודאי דהוי כנשתתפו שלא לדעת ובלי ספק שמכאן יצא להרמב"ם הך דינא דמנכינן על האימורין לפי ערך כנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ועי' ולא נעלם ממני דלשנא דסוגיין דנקיט הך טעמא דתוראי בבירך הוא דחוק לפ"ז אך מכל מקום אין מזה תפיסה על הרמב"ם משום דבקל יש ליישבו וע':

סליק פירקא פרק שני כיצד הרגל דף י"ז ע"ב תוס' ד"ה קמ"ל דחיה בכלל בהמה כו' אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעיר עכ"ל ובנ"י הוסיף עוד בזה כדאמרינן ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ואין להקשות לפי דבריהם דא"כ גבי הפרשת הר סיני דכתיב אם בהמה אם איש כו' ואמרינן עלה בפ' הפרה [שם בסוגיא הנ"ל] דחיה בכלל בהמה אם לרבות העופות אם איתא דכל היכא דכתב בהמה ילפינן מבהמתך דגבי שבת א"כ לא צריכינן למילף עופות מיתורא דקרא דאם דתיפוק ליה מג"ש דבהמתך דשבת דגם עופות בכלל כדאמרינן התם לפריקה יליף המור חמור משבת לחסימה יליף שור שור משבת ולא בעינן קרא יתירה לעופות וא"כ ה"נ אמאי לא ילפינן הכל מג"ש דבהמתך ואייתר ליה קרא דאם דז"א קושיא משום דכבר הרגישו התוס' עצמם בפ' הפרה (נ"ד א') ד"ה הו"א בזה וכתבו וז"ל ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות עכ"ל והא דילפינן דחיה בכלל בהמה להפרשת הר סיני מקרא דזאת הבהמה וכתיב בתרי' איל צבי ויחמור כדאמרינן בחולין אף שגם זה נאמר אח"כ כבר כתב ע"ז במהרמ"ש דאינו ילפותא רק גילוי מלתא בעלמא ועוד י"ל משום דשעה מדורות לא ילפינן כדאמרינן בסנהדרין (ט"ו ב') ובמנחות (נ"ו) ואין לומר דזהו דוקא במה מצינו אבל בג"ש ילפינן שפיר דמדברי התוס' במנחות [י"ט ד"ה ושמואל אמר] מוכח שם מדבריהם להדיא דאין לחלק בכך וא"כ לק"מ