נחלת דוד בבא קמא יז

בהדיא שיהי' כלקוחות או באחריות לל"ק או שלא באחריות ללישנא בתרא אף אם נאמר דבשניהם נטלו קרקע הוו כיורשים ולכך לא מצי הרא"ש לשנויי כמו הרמב"ן רק דס"ל להרא"ש דאה"נ דע"כ סוגיין מפליג בינייהו מ"מ לדידן לפי האמת דס"ל דבטלה מחלוקת משום דברא כרעא דאבוה הוא ממילא פ"כ אית לן למפסק כלשנא קמא זהו תוכן כוונת הרא"ש ויותר מתיישבין דברי הרמב"ן ובעיקר דברי הרא"ש שכתב שאי אפשר לומר דהא דפסקינן בטלה מחלוקת משום דכיורשים הוי דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה עיין בזה ברא"ש במס' ביצה בפ' משילין (סי' ז) שכתב בזה תרי לשני וא"כ הרמב"ן ס"ל כל"ק ועיין בתוס' פ' השולח (ד' מז) ויש בזה אריכת ת דברים ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה יבואר אי"ה במק"א:

שם תוס' ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע כו' כדקתני פ' י"נ יצא עליהן שט"ח בכור נותן פי שנים וי"ל דמיירי שעשאו אפותיקי וצ"ל דאינו ידוע להם איזו שדה נעשה אפותיקי דאל"כ הדר הל"ל דאחד נוטל כספים כיון שאין שניהם עומדים בספק כ"כ המהרמ"ש והוא נכון והרא"ש כתב מתחילה כהתוס' דמיירי באפותיקי ואח"ז כ' ונראה דהיינו דווקא בנטלו כל אחד שני שדות שגובה מכל אחד שדה שלימה אבל אינו מחוייב ליקח מכל אחד חצי שדה כו' ולפ"ז א"צ לאוקמי עוד באפותיקי רק דמיירי שאינו מגיע לו רק חצי שדה לכך נוטל מאחד שדה שלימה וכן כתב בפ"ח ואח"ז כתב והא דתנן דבכור נותן פי שנים דינא קמ"ל דלא תימא מתנה קריא רחמנא כו' עיי"ש ולכאורה לפ"ז אזדא לה כל מה שדקדקו התוס' דמעתה נוכל לומר דאף שמגיע לו מכ"א שדה שלימה אפ"ה אם ירצה גובה מאחד מהן כיון שאין שום ראיה נגד זה אחרי דנדחית ראייתם מהא דבכור נותן פי שנים אמנם מסתימת לשינו אינו נראה כן רק דאית ליה באמת דאם יכול ליטול שדה שלימה מכ"א אינו יכול לגבות מאחד מהם והוא תמוה ועוד קשה דלאיזה צורך הוצרך הרא"ש להאי מלתא כיון דמתוקמא שפיר ההיא דבכיר גם לפי דעתו ומיירי ביכול ליטול מכ"א שיעור שדה שלימה וכבר התעורר על זה בגי"ת הובא באו"ת והאו"ת כתב דקשיא ליה להרא"ש דא"כ סיפא דתני ואם אמר איני ניטל ואיני נותן רשאי אין בזה שום ממש ונלאתי להאריך אך מש"כ דקשיא להרא"ש דא"כ איך מתוקמא הברייתא אליבא דשמואל דאית ליה וויתר הוא נכון רק שצריך להוסיף על דבריו דלכאורה יש לדחות גם זה אליבא דהך מ"ד דס"ל יש לבכור קודם חלוקה וא"כ שפיר אהא הברייתא להשמיענו דאם גבה הבע"ח קודם הלוקה דמנכינן לבכור פי שנים ולא נימא מתנה קריא רחמנא ובשלמא להך מ"ד דאין לבכור קודם חלוקה כלום שפיר כתב האו"ת דתיקשה ברייתא לשמואל אבל אי שמואל ס"ל כמ"ד דיש לבכור קודם חלוקה שפיר מיתוקמא הברייתא גם אליבא דשמואל לפי תירוצו של הרא"ש ולא מוכח מידי אך זה אינו דהא הני אמוראי דפליגי בב"ב (קכו) אי יש לבכור קודם חלוקה או אין לו פליגי אליבא דרב אסי דמרא דשמעתא דהתם הוא רב אסי ו רב אסי הא אמרינן בשמעתין דמספקא ליה דלמא כשמואל וא"כ הדק"ל וכמש"כ האו"ת ונמצא לפי"ז אף לפי תירוצו של הרא"ש אכתי הוצרך לקיים דינם של התוס' עכ"פ היכא דמגיע לו שיעור שדה שלימה אלא דלפי זה הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דא"כ למאי כתב הרא"ש כלל להך מילתא כיון דלא מיתרצא בהכי מידי ואין לומר דה"ק הרא"ש דבשלמא אי אמרינן דמחוייב ליטול מכ"א אף חצי שדה שפיר איכא רבותא במאי דתני בכור נותן פי שנים אבל אם אינו מחוייב ליטול רק שדה שלימה אין כאן רבותא כלל ולכך הוצרך הרא"ש לחפש אחרי רבותא אחרת דלא נימא מתנה קריא רחמנא כו' דזה אינו חדא דגם בזה איכא רבותא דעכ"פ אינו רשאי לגבות מאחד הכל ועוד מאי שייך הך רבותא לבכור ופשוט ולמה לא אשמועינן הברייתא דין זה בשני פשוטים וא"כ מעיקרא איך הוה ניחא לי' גם אם נאמר דמחוייב ליטול חצי שדה דמ"מ תיקשה מאי ענין הך רבותא לבכור לאשמועינן בשני פשוטים ובאו"ת נדחק מאוד בפי' דברי הרא"ש ואלולי דמסתפינא הייתי אימר דחסר בדברי הרא"ש תיבת ועוד י"ל שבאמת לפי הך תירוצא נאדי הרא"ש מכל מש"כ לעיל דאף בשני שדות יכול ליטול מאחד אם ירצה ודלא כמש"כ הטור בשמו ולענין עיקר ראיית האו"ת מהא דשמואל יש לדחות בכמה אנפי חדא דלשמואל מיתוקמא הברייתא באחד נטל כספים דבזה לכו"ע דאזיל ושקיל פלגא בכספים לל"ק דשמעתין וכמש"כ התוס' ובכה"ג קמ"ל הברייתא דבכור נותן פי שנים דלא נימא מהנה כו' וללישנא בתרא דשמעתין אפשר באמת דס"ל כמ"ד דיש לבכור קודם חלוקה וא"כ לא קשיא הברייתא כלל דשפיר מיתוקמא קודם חלוקה ועוד י"ל דמיירי באפותיקי והיו יודעים איזה שדה נעשית אפותיקי דתו דמיא לאחד נטל כספים לל"ק וגס לישנא בתרא לא יפלוג בזה דהא לא שייכא כאן הך סברא דאי מיגנב כו' ודע דבעיקר הך דינא שחדשו התוס' דאינו גובה רק מכ"א נחלקו ע"ז הרשב"א והרמב"ן הובאו דבריהם במ"מ מהל' נחלות עיי"ש וס"ל דבאמת גובה מאחד אם ירצה וכפשטא דלשנא דסוגיין וההיא דבכור נותן פ"ש צריך ליישב לדבריהם כפי מש"כ וכתב עוד במ"מ דמזה יצא לו להרמב"ם הן דינא דשנים שערבו בשביל אחד דרשאי לגבות מאחד הכל דהא גם כאן הוא מטעם ערב דנכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה וע"פ זה הקשה באו"ת פסקי השו"ע אהדדי וכן הקשה בספר קצות החושן ובספר נ"מ כתב ליישב זה דלדידן דקיי"ל דהוי כלקוחות באחריות ליכא למגבי מכל אחד רק מחצית הירושה אבל המחצה שלקח לא יוכל לגבות ממנו מפני שאומר לו הנחתי לך מקים לגבות וסוגיין אזלא אליבא דמ"ד דהוי כיורשים ולכך שפיר מצי לגבות מאחד מהן משא"כ לדידן דקיי"ל דהוו כלקוחות עיי"ש בדבריו ולא דק דהא סוגיין אזלא גם אליבא דשמואל דס"ל דהוו כלקוחות ובזה נתבטלו כל מה שכ' בזה ובאו"ת האריך בזה למאוד ולא נתקררה רוחי בכל מש"כ שם בזה וגם עיקר קושייתם נלענ"ד דאינו קשה כ"כ דבאמת אם באנו לחלק בסברא טובא איכא לפלוגי בינייהו תדע דהא מהלוה עצמו ודאי דאינו יכול לגבות מאיזה שדה בינונית שירצה רק דהלוה יכול ליתן לו איזה שירצה ואמאי לא נימא דגם שם יכול לומר רצוני לגבות מערב זה דווקא אלא ע"כ כיון דהלוה נותן בעצמו לא שייך דין זה וא"כ ה"נ ביורשים כיון דכרעא דאבוהון נינהו יכולים ג"כ להגבותו בשני מקומות כמו אביהן דע"כ להרא"ש גם אבוהון היה יכול להגבותו בשני מקומות כל שיש בכל אחד מהן שיעור שדה דאל"כ הדק"ל דו"ק בדבריו ותמצא כי כן הוא ולפ"ז שפיר יש לחלק ביניהם אלא דעיקר קושיית האו"ת הוא משום דהמ"מ כתב דנפק להרמב"ם הך דינא דב' שערבו מהך דבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן ואי משים זה אינו קשה כ"כ דמסתבר ליה להב"י בזה דלא כהמ"מ רק דהך דינא דב' שערבו נפסק מהירושלמי דשנים שלוו שהביא הרא"ש במס' שבועות ונהי דבב' שלוו פסק דגובה מחצה מזה אי אית ליה מ"מ בשנים שערבו ס"ל כמו שכתב שם הרשב"א דשאני לוו שכ"א קיבל חצי המעות משא"כ בשנים שערבו ועיין היטב בב"י סי' ע"ז וסי' קל"ב ותמצא דאינו קשה כ"כ. ולענין הלכה נראה כדעת הרשב"א והרמב"ן דיוכל לגבות מאחד אם ירצה לא מיבעי לשיטת הרמב"ם ודעימי' במס' ב"ב בסוגיא דמעלינן לך כנכסי דבר מריון דכל זמן שאין לשדה זו שרוצה ליקח שום מעלה מחוייב ליתן לו אחד מצרא משום דכופין אותו על מדת סדום א"כ גם כאן בנידון שלפנינו אילו היה בא לגבות מאביהן הלוה בעצמו בוודאי לא היה יכול לחלק פרעונו לכמה שדות בכמה מקומות רק דהוי מחוייב ליתן לו אחד מיצרא וא"כ גם היורשים לא עדיפי בזה מאביהן וכמש"כ הרא"ש עצמו לענין חצי שדה וה"נ דכוותה אלא אפילו לשיטת ר"ת והרא"ש שם דמצי אמר מעלין כנכסי דבר מריון מבלי שים מעלה מ"מ בנ"ד נראה דצריך לשלם לו אחד מצרא דוודאי גם בזה איכא נעילת דלת דאמר אילו זוזאי גבאי הוי קנינא אחד מצרא ועכשיו אתה מסלקני בפסקי פסקיו ו כך נראה עיקר כהרמב"ן וע' היטב בכל זה כי קצרתי קצת:

דף י ע"ב בגמ' ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא עי' תוס' שכתבו בזה שני פירושים ושניהם דחוקים דעל פי' ר"ת כבר הקשה הרא"ש ודחה אותו בשתי ידים ופי' רשב"ם דכולהו הוי פפא בר"א נמי דחוק טובא ואין לשון הש"ס סובל כלל ובפרט להמציא מזה דין חדש והרמב"ם השמיט לגמרי להא מלתא דכגון פפא בר אבא ובעי טעמא למה השמיטוהו ולא ראיתי לשום אחד מנושאי כליו שהתעוררו בזה ולעד"נ דהרמב"ם מפרש לסוגיין בדרך פשוט והיא דיש להבין בשמעתין בקושיא דר' זירא דמקשה ממסר שורו לה' בני אדם וכן רב ששת דמקשה ממרבה בחבילה והש"ס מקשה עלייהו ה"ד אי דבלאו איהו כו' פשיטא ואי דבלאו איהו נמי כו' מאי קעביד מאי הוי ס"ד דר"ז ור"ש ובמאי הוי טעו אי בקושיית פשיטא או בקושיית מאי קעביד והנה בזה נראה פשוט טעו בקושיית פשיטא דודאי אין סברא דר"ז ור"ש הוי טעו בגופא