נחלת דוד בבא קמא יג

לדין היוצא משינויא קמא דמציק למימר דהא דאמרינן וליתו כולהו וליגבו מעדית היינו דמסתמא הם רוצים בכך לגבות מעדית ואה"נ דאם רוצים לגבות מהשני בינונית הכי נמי דמצי ואף דעיקר שעבודם על העדית שלקח באחרונה מ"מ כיון שכל זמן שהיה ביד הראשון מסתמא לא היה נותן להם עדית רק בינונית וזיבורית נמצא דחל שעבודם גם על הבינונית וזיבורית ומצו לגבות מהשני אם ירצו ודע דבדין היוצא משינויא קמא נחלקו בו רש"י בפ' מי שהיה נשי והתוס' שם דלהתוס' מצי לגבות גם מהשני אם לקח עדית באחרונה ולפ"ז צריך לומר אליבייהו כשנויא בתרא דלא מצי גבי מעדית שביד הראשון ובדין היוצא משינויא בתרא נחלקו בו המהרש"ל עם הרא" דדעת הרא"ש דשקיל מעדית והמהרש"ל נחלק עליו וכתב דלא שקיל מעדית דלא אלימא הך סברא דהרחקת לשעבודי למשקל ביותר מדינו ולפ"ז אפשר לומר בדין היוצא משינויא קמא כהתוס' כיון שאין לזה הכרח מסוגיין ומ"מ פסק בזה מהרש"ל דלא כהתוס' ואפ"ה אין בזה סתירה דאף שאין דין זה מוכרח לפי מאי דפסק דלא כרש"י לענין עדית מקמא מ"מ אין סתירה לזה ג"כ ודו"ק:

אמנם דברי הש"ך צ"ע דבס"ק (ג) הכריע כרש"י והרא"ש דשקיל מעדית מטעם דהרחקת לשעבודי ובס"ק (ד') כתב דלא כמהרש"ל רק כדעת התוס' דכתובות א"כ דבריו סתרי אהדדי ובמח"כ לא עיין יפה ולא הרגיש דהנך תרתי דינים סתרי אהדדי וכדכתיבנא וזה ברור ולענין הלכה נראה עיקר בהא דשקיל מקמא בעדית כרש"י והרא"ש ודלא כמהרש"ל ובהא דלקח עדית באחרונה כרש"י בכתובות ודלא כהתוס' וכמש"כ המהרש"ל ועיין היטב בכל זה:

שם אבל זבן עדית זיבורית לא דא"ל להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזי לך כו' אבל שבק בינונית דכוותיה מצי א"ל הנחתי לך לגבות הימנו ואפי' לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דאם רוצה הבע"ח בזיבורית הוא נוטל בע"כ של לוה מבלי שום גילוי דעת מ"מ מיקרי ארעא דלא חזי לך כיון שמן הסתם לא היה לו ללוקח שני לידע שירצה הבע"ח בזיבורית לכך בכה"ג גם לגבי לוקח שני אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אף דבלא"ה לא אמרינן כן לגבי לוקח שני כמש"כ התוס' מ"מ בכה"ג דלא פשע מידי שלא היה לו לידע דיחפוץ בזיבורית אמרינן גם בלוקח ב' אין נפרעין וגבי שבק בינונית דכוותיה אמרינן דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות פירשו בו התוס' דהכוונה היא משום מה מכר וכו' והאי טעמא דלא מצי אמר ליה לענין זיבורית כיון דהראשון לא יכול לדחותו מזיבורית לשיטת רש"י אבל להרא"ש דס"ל דבלא גילוי דעת אינו נוטל זיבורית בע"כ א"כ אתי שפיר דלהכי דייקא כו' ארעא דלא חזי לך כפשוטו דההיא ארעא לא חזיא ליה כלל דהא אם לט ירצה הלוה ליתן לו לא מצי שקיל מיניה בע"כ בלא גילוי דעת:

אך קשה להרא"ש דא"כ למה לן לטעמא דלהכי דייק ולא סגי בטעמא דהנחתי לך מקום כו' דאמר לקמן גבי שביק בינונית דכוותיה וכפי מה שפירשו בו התוס' דהכוונה היא מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו' וה"נ כיון דהראשון יכול לדחותו מזיבורית ה"נ גם השני יכול לדחותו דמה מכר וכו' ובאו"ת נתקשה בזה וי"ל בפשיטות דלק"מ כיון דכבר מכרם הראשון לשני הרי גילה דעתו שאינו חשוב עליו ובגילוי דעת שפיר הוי מצי ליקח מהראשון בע"כ ולא שייך טעמא דמה מכר כו' ולכך הוצרך לטעמא דלהכי דייקי כו' דלא חזיא לך ורצה לומר דנהי דהשתא מיקרי גילויי דעת כיון שמכר לו מ"מ בזולת קנייתי לא היית יכול ליטול בע"כ אם לא גילה דעתו וא"כ לא הזקתי לך כלום בקנייתי דמאן יימר דהיה מגלה לך דעתו בזולת קנייתי ולפ"ז יש ליישב דאיצטריך לטעמא דלהכי דייקי גם חעידית והיינו לפי אותה גירסא דגרס' לעיל או עדית בציר פורתא דגם לעידית מהני גילוי דעת וכמש"כ לעיל באריכות לשיטת הרא"ש וכאן כיון דמכר עדית הרי גילה דעתו דם העדית אינה חביבה עליו ולכך שפיר צריכינן לטעמא דלהכי דייקי גם לעידית ודלא כהתוס' שדחקו עצמם בזה והבן ואפ"ה שפיר קאמר להכי דייקי אפי' לענין עידית כפי מה שפירשנו לעיל בזה להרא"ש ודו"ק. מיהו קשה דא"כ גם בשביק בינונית דכוותה נמי מהני גילוי דעת וכמו שכתבנו לעיל והוכחנו דלהרא"ש מהני גילוי דעת גם לענין עדית ועדית וכמו שכ' הסמ"ע ודלא כהע"ש והש"ך וא"כ גם בבינונית ובינונית נמי דכוותיה וא"כ איך קאמר בשבק ביטנית דכוותיה טעמא דמה מכר ראשון כו' כיון דהראשון לא יכול לדחותו כיון דגילה דעתו במכירתו כבר משדה בינונית זאת ואפשר דהרא"ש אינו מפרש הגמ' בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות כמו התוס' דהכוונה הוא מה מכר ראשון כו' רק כגון דשביק בינונית דכוותיה שפיר אמרינן גם לגבי ליקח שני אין נפרעין כו' וכמו שפרשנו לרש"י בטעמא דלהכי דייקי ה"נ יתפרש להרא"ש בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות ופירוש זה מיושב טפי בלשנא דהש"ס מהך פירושא דפירשו בו התוס' ובאמת לא ידעתי מי הכריחם להתוס' לפרש כן בפשטא דהנחתי לך מקום לגבות ואמאי לא פירשו גם לשיטתם כמו דהוא אליבא דרש"י כמו שפרשנו דגם לשיטת רש"י נוכל לפרושי כן מבלי שום דוחק ועי' ודע דבשיטת הרא"ש וסייעתו בסוגייא דלעיל דפסקו לדינא כהך אוקימתא דביתמי פ"כ צריך לאוקמי גם הא שמעתתא דרבא ג"כ ביתמי דאל"כ בזבין בינונית ושייר עדית וזיבורית לא מצי לגבות מהשני כיון דהראשון היה יכול לדחותו אצל זיבורית בטענת אי שתקת א"כ גם השני יכול לדחותו דמה מכר ראשון לשני כו' וכן כתבו התוס' להדיא בפ' מי שהיה נשוי וזה וודאי דוחק גדול מיהו לא צריכינן לזה רק לשיטת הרא"ש דס"ל דגם לבע"ח מצי למידחי בטענת אי שתקת אבל לשיטת רש"י דלגבי בע"ח לא מהני טענת אי שתקת דיאמר לו לכי תהדר אתי שפיר כפשוטו בלא יתמי וכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם נמי אהי שפיר וכל זה פשוט ובספר מ"ע שנה בזה ואשתמיטתיה דברי התוס' דפ' מי שהיה נשוי ומחמת זה האריך בזה בקושיות שונות וכל דבריו צ"ע:

דף ט בגמ' רב הונא אמר או כסף או מיטב איתיביה ר"נ לר"ה ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין הב"ע בדלית ליה ב' שיטות בזה ר"ת פסק כרב הונא דבנזקין או כסף או מיטב ואי לית ליה אפי' סובין ונסתפק הרא"ש בטעמו של דבר מדוע פסק כר"ה אי ס"ל לר"ת דלא פליגי אהדדי ר"פ ור"ה בריה דר"י עם רב הונא דשמעתין דגם אינהו ס"ל דלא יהיב לי' סובין רק בדלית ליה כסף או מיטב והא דקשיא להו רומיא דקראי אהדדי הכי קא קשיא להו אמאי כשמגביהו קרקע צריך ליתן לו דווקא מיטב שדהו וכשמגביהו מטלטלין [והיינו בדלית ליה קרקע כר"ה] אין צריך ליתן לו מיטב מטלטלין רק דיכול לסלקו אפי' מהגרוע שבמטלטלין שלו דהכי משמע לישנא דברייתא דואפי' סובין וע"ז קא משני ר"פ ור"ה בר"י דמטלטלין שאני מקרקע משום דכל מילי מיטב הוא ולכך שפיר פסק ר"ת כר"ה כיון דלית מאן דפליג עליו ולפ"ז צ"ל דרב הונא לא בא לשנויי רומיא דקראי דלעיל דהא אין בדבריו שום תירוץ לקושיא קמייתא רק דר"ה מילתא באנפיה נפשיה קאמר ואמתניתין קאי ויותר יש למגרס לפי זה אמר רק הונא ועוד כ' הרא"ש די"ל דגם ר"ת ס"ל דפליגי אהדדי משום דר"ה בא לתרץ קראי דלעיל וכפרש"י וגרסי' ר"ה אמר ואפ"ה פסק כר"ה משום דרב אשי קבע דבריו באחרונה וכ' ע"ז הרא"ש דנראה לו עיקר כהרי"ף דפסק דלא כר"ה והביא מדא"ל רב כהנא לרבא לקמן טעמא דכ' רחמנא והמת יהיה לו כו' ואם איתא לדר"ה א"כ לק"מ אלא ע"כ דגם רבא ור"כ ס"ל כר"פ ור"ה בריה בדר"י ולכך יש לפסוק טפי כר"פ ור"ה בריה דר"י ור"ל דמהך דא"ל ר"כ לרבא נידחו ב' הטעמים שכ' לפסק ר"ת דליכא למימר כפירושא קמא דלא פליגי אהדדי דא"כ יהיה דברי ר"כ לרבא דלא כמאן אלא ע"כ דפליגי אהדדי ומדס"ל לר"כ ורבא כר"פ ור"ה בריה דר"י נדחה גם הטעם השני שכ' לר"ת כיון דגם ר"כ ורבא ס"ל כן וודאי יש לפסוק כותייהו ומשום דאכתי קשיא ליה להרא"ש דנוכל לומר דמה בכך דר"כ ורבה ס"ל כר"פ ור"ה בריה דר"י מ"מ מדקבע רב אשי לדברי ר"ה באחרונה אימא דהלכה כר"ה וכפסק של ר"ת לזה כ' עוד נראה יותר דגרסינן אמר רב הונא ואמתניתין קאי כו' והשתא אין ראיה כלל לפסק ר"ה כו' עי"ש ור"ל דאפי' לפי גירסת אמר רב הונא מ"מ ע"כ צריכינן לפרושי דפליגי אהדדי מהכרח ראיה דלעיל מדא"ל ר"כ לרבא דאל"כ יהיה דברי ר"כ דלא כמאן רק דהנ"מ בין גירסת אר"ה לגירסת רה"א דאילו לגירסת רה"א אמרה ר"ה למילתיה ארומיא דקראי וא"כ היה לו לר"א לקבוע דברי ר"ה תחילה ומדקבעו לבסוף ש"מ