נחלת דוד בבא קמא יב

דדינא הוא אין להיציא מבני יבם וגם ר' אבא דיינא הוא וכל אלו הם טעמים אחרים שלא הוזכרו ברי"ף כלל ולפי זה נוכל לומר שפיר גם כדברינו בכוונת הרי"ף דסוגיין וסוגיא דיבמות יתפרש כמו להרמב"ן אך לא נתקררה דעתי בזה כי מה ימריצני שגם לפי' הרמב"ן הוא דחוק אם גם לדבריו הוצרכתי לדחק בכל אלה:

שוב ראיתי שם בר"ן במס' יבמות שמפרש לסוגיא דשם ע"פ דברי הרמב"ן דכאן ומפרש דגם התם שייך האי טעמא דבני יבם חצי אמרי דאנן חשבינן כאבונא עיי"ש שכ' דבבני יבם הוי האי סברא כ"ש טפי מבחד דאתי מכח ד' ולפ"ז עולין דברי הרי"ף דשם כהוגן ומיושבים היטב והכי מתפרשא סוגיא דהתם דהמקשה היה יודע האמת דטעמא דאי שתקת דכתובות הוא משום דאמר אנא חשיבנא כד' והאי טעמא שייך גם בספק ובנ"י ולכך שפיר מדמי להו להדדי ואמר דפליני ר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן והמתרץ דדחי ליה ואמר ע"כ לא אמרינן התם אלא משום או שתקת הוי סבר בטעמא דאי שתקת כמו המקשה דהכא או כפירושינו או כהרמב"ן דכאן ולכך שפיר כ' הרי"ף דקי"ל כר' אבא משום דקם ליה כרבנן וכדברי המקשה משום דלפי האמת ליתנהו לדברי המתרץ ולכך עלה בדעתי לפרש טעמא דאי שתקת דכתובות כהרמב"ן רק במאי דדחי לשקלא וטריא דסוגיא דידן הא ודאי דהברור הוא כמש"כ דס"ל להרי"ף דסוגיא דידן בס"ד אזלא כרשב"ג אבל מש"כ לפרש בטעמא דאי שתקת דכתובות נראה יותר לפרש כהרמב"ן דמעתה יתפרש היטב סוגיא דיבמות לפי' הרי"ף ע"ד מש"כ הר"ן אלא שדברי הר"ן עצמם דמס' יבמות אינם מתקבלים על הדעת כלל ויותר נראים בזה דברי הרמב"ן דמס' יבמות דלא שייך התם טעמא בספק וב"י הך טעמא דאנא חשיבנא כד' שכ' הרמב"ן וכיון שכן דדברי הרי"ף דיבמות מוקשין גם להרמב"ן א"כ דברי הרי"ף דכאן יותר נראה כמש"כ דבביטול מקח תליא מילתא וסוגיין דיבמות בלא דברי הרי"ף דשם ודאי דמתיישב היטב לדברינו ע"ד מש"כ הרמב"ן ובזה אין שום דוחק אלא שהדבר הקשה הוא דברי הרי"ף דשם וזה אינו מתיישב גם להרמב"ן וצ"ע מיהו מה שהקשינו לעיל על הרמב"ן מסוגיא דבכורות יש ליישב בפשיטות דשאני התם כיון דלפי דבריו שהוא אינו הלוה א"כ ודאי דחבירו הוא החייב וא"כ אין מצי למיטען דאנא חשבנא כשני יב"ש כיון שהוא מכיר בבירור בשקרו של חבירו איך מצי לעמוד במקומו וזה פשוט ועי"ל כיון דמרא דהך שמעתא הוא ר"י ור' ירמיה לית לי' ביבמות לטעמא דאי שתקת ורבא לדבריו דר"י קמהדר ותירוץ זה אינו רק להר"ן אליבא דהרמב"ן ודו"ק ועכ"פ איך שיהי' הכוונה בדברי הרי"ף לענין דינו של הש"ך ז"ל נ"ל ברור כיון דמתורת גזל על גוף השדה קאתי לא יוכל לבוא עליו בממ"נ דאם אמת הדבר דמכר לו שדה גזולה א"כ ודאי דנתבטל המקח ותו הוי דינו עם המוכר הראשון ובוודאי לא יטול כלום וכן להרא"ש ליתא לדינו של הש"ך וכמש"כ לעיל וצ"ע ודע דבספר נ"מ בסי' קמ"ח האריך להקשות הרבה על הך דינא דחד דאתי מכח ד' ומכח קושייתו יצא לו דין חדש דהך דאבדה לו דרך שדהו מיירי שאין לו חלק בגוף השדה רק שעבוד בעלמא וכל דבריו שם אינם מוכרחים גם דברי הסמ"ע בס"ק ב' תמוהים ונלאתי להאריך ודע דיש עוד לעיין בהך סברא דאי שתקת מהא דמס' ב"ב (ל' ב) מסוגיא דאת לאו קמודית לי כו' אמאי לא אמרינן התם להך סברא דאי שתקת ולפירש"י לק"מ דשאני התם שבא להפסידו לגמרי ואינו עושה עמו שום טובה לכך לא מצי טעין אי שתקת אבל להרא"ש קשיא וצ"ל דשאני התם כיון שהוא יודע בוודאי שחבירו רוצה לזכות בטענת שקר היינו במינו שלא היתה שלך והוא יודע שהיתה שלו ואין להמוכר בה לא שטר ולא חזקה לכך אינו רשאי למוסרו להמוכר מיהו להך סברא שכתבנו שנתבטל המקח קשיא ועדיין לא נתבררו אצלי הדברים כל הצורך מסוגיא דלאו קמודית לי ולא הספיק הזמן בידי לעיין בהם כל הצורך ויבואר אי"ה לעת אחר ועיין היטב בכל אלה:

והנה בהך שכתבנו לעיל בשם הרז"ה דמיישב דברי הרי"ף משום דפוסק כרבא בפ' הנזקין דניזק גובה מעדית דיתמי עיין בזה באורך ברא"ש שהביא דעת הראב"ד ור"י שחלקו בין יתומים ללקוחות וראיתי בס' קצות החושן שתמה עליהם דא"צ לחלק כלל וגם בלקוחות כה"ג דקנה הכל בב"א גובה מהעדית והאריך שם בפלפולו עד"ז ולא דק כלל דלדבריו יגבה גם בע"ח מיתומים בבינונית כיון דירשו הכל בב"א דבלקוחות כה"ג דקנו הכל בב"א גובה מבינונית ולהדיא תנן אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית אלא וודאי דהא דמדמינן יתמי ללקוחות היינו ללקוחות שהניחו בני חורין ורצה לומר דיתמי אף דלא שייך גבייהו שהניחו ב"ח מדמינן להו ללקוחות במקום שיש בני חורין דעיקר הדמיון ילפינן ממתני' דהנזקין דתנן אין נפרעים מהיתומים כו' ואין נפרעין מן הלקוחות כו' מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבורית א"כ ש"מ דיתומים דמו ללקוחות שהניחו ב"ח ובזה נתבטלו שם כל דבריו וזה ברור ופשוט:

שם ע"ב ליתו כולהו וליגבו מעדית דהא אחרונה היא כו' ויש לדקדק דלמאי קתני הך דינא במאי דהיא אחרונה אפי' אם לקחן בב"א ומכר בינונית וזיבורית נמי יכולים כולם לגבות מהראשון ואפי' הבע"ח וכתיבת אשה ולא יוכל לדחותם אצל השני משום דהרחיק לשעבודם וכדאמרינן לקמן רצה מז"ג רמז"ג וביכוב זה יש לומר שתי פנים או דלהכי קאמר דהא אחרונה היא כדי שלא יוכלו לגבות רק מהראשון ולא מהשני דאם לא היתה אחרונה היו יכולים לגבות גם מהשני אם ירצו כדאמרינן לקמן רמ"ג רמ"ג והיינו משום דעיקר שעבודם הוא ביד השני לכך אם ירצו גובים ממנו משום שלקח לשעבודם אבל היכא דלקח עדית באחרונה נמצא דעיקר שעבודם הוא על העידית רק כל זמן שהיה בידו גם הבינינית זיבורית היה יכול לדחותם בטענת אי אפשי בתקחז"ל אבל עתה דאינם בידו ולא מצי למימר הכי שוב חזרו לעיקר דינם ליטול דווקא מהעדית שלקח באחרונה ואין להם על השני כלום והיינו מאי דמסיים למלתיה ובינונית וזיבורית כו' ועוד י"ל דלהכי נקיט דהא אחרונה היא לומר לך דיכולים לגבות מהראשון ואפי' מהעדית דאילו בדינא דלקמן שלקחן בב"א ומכר בינונית דאמרינן רמ"ג רמ"ג לא יוכלו לגבות מהראשון רק זיבורית אם יש לו אבל היכא דלית ליה זיבורית כגון שלא לקח הראשון מהלוה רק עדית ובינונית וצא היה ללוה כלל זיבורית ומכר הראשון הבינונית בכה"ג לא אמר רבא דאם רצו גובין מהראשון עדית משים שהרחיק שעבודם דלענין ליטול יותר מדינם לא אמרינן כן ודווקא אם יש ביד הראשון זיבורית והמה רוצים ליטול זיבורית מהראשון דהוא פחות מדינם בזה הוא דמהני סברת הרחקת לשעבודי אבל לא לענין ליטול יותר מדינם ולכך שפיר קמדייק הכא דהא אחרונה הוא לימר לך שאפי' מעדית יכולים לגבות מהראשון ואין להקשות ע"ז דאי אינו יכיל לגבות רק מהזיבורית מהראשון א"כ מאי אריא דהרחיק לשיעבודו הא בלא"ה גם אם היה הבינונית ביד הראשון שלא מכרן אפ"ה אם רוצה הבע"ח ליטול זיבורית הוא נוטל בע"כ כדאמרינן לעיל בשמעתא דא"כ נעלת דלת בפני לוין ובשלמא להרא"ש דס"ל דאינו נוטל אלא א"כ גילה דעתו וכו' ניחא דמשום דהרחיק לשעבודו שקיל בע"כ גם בלא גילוי דעת אבל לרש"י דתמיד שקיל בע"כ אם רוצה בפחות מדינו א"כ לכאורה ליכא לשנויי כדשנינן אך אי משום הא לא תברא דגם לשיטת רש"י דלעיל נוכל לפרושי כאן כדשנינן ובאמת לא יהיה עיקר הרבותא במימרא דרבא במאי דרוצה גובה מהראשון רק במאי דיוכל לגבות מהשני וקמ"ל דלא אמרינן גבי לוקח שני אין נפרעין מנכסים משועבדים כו' כיון דשניהם משועבדים וכמש"כ כאן בד"ה רצה ובכתובות עיי"ש אבל במאי דגובה מהראשון לא יהיה רבותא כלל דהא הך סברא דהרחקת לשעבודי ליתא בדברי רבא ומיהו רש"י שפי' רצה משמעון גובה מזיבורית דא"ל את בע"ד דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן עכ"ל והיינו טעמא דהרחקת לשעבודי דאל"כ הל"ל לרש"י לפרושי בקצרה דא"ל גם בידך שעבודי דהא אי בעינא שקילנא זיבורית אלא ע"כ דכוונת רש"י הוא לטעמא דהרחקת לשעבודי וכן הבין גם הרא"ש בכוונת רש"י דכיון להאי טעמא ולפי"ז ע"כ דס"ל לרש"י דשקיל גם מהעדית דקמא אי ליתא לזיבורית דאילו ליטול מהזיבורית לא הוי צריך להאי טעמא דהרחקת לשעבודי וכן כ' רש"י להדיא בפ' מי שהיה נשוי ודלא כהרא"ש שנסתפק בכוונת רש"י אי נוטל מעדית א"ל דלפמש"כ הדבר מוכרח מדברי רש"י דשמעתין וא"כ אף אם נאמר דלא היה להרא"ש כן בגירסת רש"י בכתיבות וכמש"כ מ"מ לא היה לו להסתפק בדברי רש"י כיון שכן מוכרחין דברי רש"י דשמעתין ואפשר דלא רצה רש"י לפרש דהרבותא הוי במאי דגובה מהשני ונא מהראשון דא"כ לא הוי ליה לומר רק רצה גובה מהשני ולא יותר ולמאי קאמר כלל רצה גובה מהראשין אלא ש"מ דגם בזה יש רבותא ואילו ליטול מהזיבורית אין כאן רבותא כלל לשיטת רש"י דבלא"ה נוטל בע"כ לכך צ"ל ע"כ דשקיל גם מעידת וכמו שכ' רש"י בפ' מי שהיה נשוי והיינו מטעמא דהרחקת לשעבודי שכ' רש"י בשמעתין ולפ"ז לרש"י ע"כ צ"ל כשינויא קמא שכתבנו מיהו אף להרא"ם דנוכל לשנויי כשינויא בתרא מ"מ יהיה רבותא גם במאי דרצה גובה מראשון אף בזיבורית וא"כ אינו מוכח כלל מסוגיין אי נטיל מקמא בעדית מ"מ הכריח הרא"ש כן מסברא דשקיל מקמא בעדית אי ליכא זיבורית דטעמא דהרחקת לשעבודי נראה כ"כ בעיני הרא"ש ואפי' ליטול יותר ולפ"ז גם להרא"ש פ"כ צ"ל כשינויא קמא שכתבנו:

קצרן של דברים דלשינויא קמא שכתבנו הדין ברור דלקח עדיות באחרונה ומכר בינונית וזיבורית לא יוכל לגבוה מהשני רק מהראשון אבל הדין היוצא משינויא בתרא אין לו הוכחה מהך דלקח עדית באחרונה ולשינויא בתרא ליכא הוכחה