נחלת דוד בבא קמא יא

נאמר אבל באמה ליתא כלל להך טענה דאי שתקת ומחמת זה לא כתבו הרי"ף והרמב"ם להך אוקימתא דביתמי בהלכותיהם אבל הרא"ש דתפס לעיקר כהך אוקימתא ותמה על הרי"ף שלא הביאה א"כ קשה טובא דבכל נזקין יאמר כן מזבנינא לעדית ובינונית כו' וכיון שבידו לעשות כן נחשב כאילו כבר עשוי ובטל דינא דהנזקין בעדית לגמרי ואין זה אלא דברי תימא ואם נאמר דגם להרא"ש לא הוי כמכירה חדשה לגמרי כיון שמוכרו לאותו אדם עצמו שלקח ממנו שוב הוי כאילו לא נמכר מעולם א"כ הדק"ל בבכורות ואזדא לי' תירוצי של בעל נ"מ ועוד דדברי הרא"ש משמע דהוי כמכירה חדשה לגמרי וכיון שכן הדק"ל וצ"ע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לאוקימתא דיתמי ולא כתבוהו בהלכותיהם ותמה עליהם הרז"ה עיי"ש והרז"ה כתב ליישב דסוגיא דידן אזלא אליבא דרב נחמן ואביי דס"ל בגיטין דנזקין לא גבי מיתמי אלא בזיבורית אבל לרבא דס"ל דכיון דמדאורייתא דינם בעדית גבי אף מיתמי מעדית ובכל דוכתי קיי"ל דיתומים ולקוחות דין אחד להם וכיון שכן גם מלקוחות גבי מעדית בנזקין אף שיש בנ"ח וא"כ ליתא כלל לכל שקלא וטריא דשמעתין ולכך השמיטה הרי"ף והרמב"ן השיג עניו דהא הרי"ף חזר בו ופסק כרב נחמן ואביי ועוד דכל זה אינו רק לשיטת רש"י דלא קשיא לי' רק מנזקין אבל לשיטת הרא"ש דגם מבע"ח נמי קשיא א"כ אכתי צריכינן לכל שקלא וטריא דסוגיין א בע"ח דהא בע"ח אין דינו מדאורייתא רק בזיבורית כדתנן להדיא אין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבוריתו ואי לא קאי גם אבע"ח א"כ אמאי יהי' קאי והרמב"ן גם הוא בחר בדרכו של הרא"ש ולכך כ' דאי אפשר לומר כתירוצו של בעה"מ והרמב"ן עצמו נדחק מאוד בישוב דבריהם כמו שתראה שדחה לשקלא וטריא דשמעתין בקושיא דלעיל ולכך כתב דסברת הרי"ף דלאו לעיקר נאמרו הדברים הללו רק לדחויא בעלמא אבל באמת בעיקר הדין ליתא לטענה דאי שתקת כלל ולכך השמיטה הרי"ף והא דפסק בכתובות בחד דאתי מכח ד' דמצי לדחותו בטענה דאי שתקת שאני התם דלא בעי למכור שדהו למארי' קמא כלל ורק כמראה לו מקום הוא ועיקר הטעם הוא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו והכי קאמר לי' אנא חשיבנא בנא כד' כיון דמכח ד' קאתינא זה תוכן כוונתו בקצרה עיי"ש והנה דבריו בסוגיא דידן מבואר הדוחק לדחות כל שקלא וטריא דשמעתין מסברות עצמנו במה שלא נמצא לזה שום סמך משום מקום בתלמוד וכן לא יעשה ולע"ד נראה לומר ע"ד הרמב"ן רק בדרך פשוט יותר מבלי דוחק דס"ל להרי"ף והרמב"ם בפי' מהדרנא שטרא הוא כפשטא דלשנא דמשמע שבחזרת השטר נתבטל המכירה מעיקרא ולכך לא אמרינן כן בכל נזקין דעלמא דיזבין לעלמא דוודאי לא שבקינן לי' לעשות מעשה מחדש ולהפסיד לנזקין ובע"ח רק היכא שיוכל לבטל המכר מעיקרא הוא דיכול לטעון כך והא דהקשו ע"ז הרא"ש והרמב"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן במס' ב"ב (קסח ב') דאין אותיות ניקנות במסירה וא"כ בחזרת השטר לא נתבטל המכירה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהן אמת דאנן קיי"ל כרבנן וזהו באמת טעמם של הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להך אוקימתא דביתמי מ"מ שפיר מצינן למימר דס"ד דסוגיא דידן הוי דהך ברייתא אתיא כרשב"ג דהתם דס"ל דבחזרת השטר נתבטל המכר מעיקרא כי מחמת חומר הקושיא דאי הכי ליתו כולהו ולגבו מעדית לא הוי מצי לשנויי באופן אחר הוצרך לשנויי בטעמא דאי שתקת ואליבא דרשב"ג וע"ז מקשה א"ה בנזקין כו' והוצרך לשנויי ביתמי וכל זה הוא לפום מאי דלא ידע עדיין משינויא דמסקינן אנא לא ניחא לי בתקנתא דרבנן אבל לבסוף דאסקינן בשינויא דלא צריכין תו לטעמא דאי שתקת ממילא אמרינן דאתי הך ברייתא כרבנן ולא צריכינן תו לאוקמי דלא כהלכתא ולכך שפיר עבדו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטוהו להך אוקימתא דביתמי וזה נלענ"ד ברור ואמת בדבריהם משום דהכי משמע פשטא דלשנא דתלמודא דקאמר מהדרנא וכו' דמשמע שנתבטל המכר מעיקרא אך לפ"ז יהי' צריך לפרש הך שינוייא דביתמי דאיירי ביתומי' קטנים דאל"כ הא מצי למיגבי מהיתומים דיתומים שגבו שדה בחוב אביהם מצי בע"ק למגבי מינייהו ואדרבה הך עדיפא טפי ואתיא במכ"ש כיון דקא מבטל המקח מעיקרא ולמפרע קיימא ברשותייהו ודו"ק וכן כתב הרשב"א דמיירי בקטנים והוכיח כן מלשנא דגמ' בלא הך הכרח שכתבנו וכיון דלא מצי למיגבי מיתמי לכך גובה מהלקוחות כיון דנכסי דבר נש אינון ערבין בי' ולפ"ז לא תיקשה על הרמב"ן דלמה נכנס בפרצה דחוקה ולא רצה לפרש כמו שפרשלו משום דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל לגבי ערב או קבלן דלוה שמת והניח בנים קטנים אינו יכול לגבות המלוה מן הערב עיין במ"מ פרק כ"ו מה' מלוה ולוה ה"ג לכך לא רצה הרמב"ן לפרש הסוגיא כרשב"ג דא"כ תקשי מאי קמשני ביתמי דהא מ"מ יוכלו לגבות מהיתומי' כיון דקא מבטל המקח מעיקרא וע"כ צ"ל דמיירי בקטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דיכול לטעון אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא ליתמי ולא יוכלו לגבות ממנו לכך הוכרח לפרש בגוונא אחרינא אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק שם בפרק הנ"ל דיוכל לגבות מן הערב תחילה ואע"ג דאיכא יתומים קטנים לכך שפיר מצינן לפרש כמו שפרשנו ומיירי ביתומים קטני' וכמ"ש ועיין באו"ת (סי' קיא סעיף יג) שכתב שם שרוב הפוסקי' אינם מסכימים להרשב"א ולפי מה שכתבנו גם הרי"ף והרמב"ם מסכימים לדבריו גם מש"כ שם לחלק בין ערב ללקוחות עיי"ש ולפי דבריו אזדא לה דברינו מה שכתבנו שהרמב"ן לשיטתו והרמב"ם לשיטתו אמנם לפע"ד ליהא לדבריו דמה שהוכיח מדברי הרשב"א שהוא בעצמו בע"ד זה ולענין ערב הביאו הב"י להיפוך דאינו יכול לגבות ממנו תחילה ליתא דהא הה"מ והנ"י והב"י בעצמו הביא מקודם דברי הרשב"א שיכול לגבות מן הערב תחילה ומה שהוכיח מדברי השו"ע שבסי' ק"י כתב הב"י דברי הרמב"ם לענין ערב ולא הגיה הרמ"א עליו כלום גם זה אינו מוכרח דהרמ"א סמך עצמו על דבריו שבסי' קי"א נמצא מעתה כיון דדברי האו"ת אינם מוכרחים שפיר איכא למימר דהרמב"ן אזיל לשיטתו ולכך לא פי' הסוגיא כרשב"ג והרמב"ם לשיטתו ודו"ק:

אך בסוגיא דכתובות בחד דאתי מכח ד' דפסק שם הרי"ף דאמרינן לטעמא דאי שתקת הדבר צריך תלמוד ולכאורה עלה ברוחי לומר גם בזה דלא כהרמב"ן רק דהתם טעמא אחרינא אית בהא מלתא כיון דלדבריו הרי מכרו לו הד' שדה שיש לאחר דרך עליה ואילו הי' ידע מזה ודאי דלא הי' קונה ונמצא דנתבטל המקח מעיקרא אפי' לרבנן דרשב"ג ואף דאם יבוא הלוקח לטעון עם המוכרים לא יוכל לבטל המקח כי כל אחד יאמר לו בשדה שמכרתי ליתא לדרכו של פלוני מ"מ שפיר מצי טעין לזה לדבריך שאתה רוצה ליקח ממני דרך בממ"נ א"כ מאיזה שדה שאתה רוצה ליקח הדרך יתבטל מאותה שדה מקחי מעיקרא משים דהוי מקח טעות וממילא לא הוי דינך עמי רק עם המוכר כיון שנתבטל המקח ומהמוכר וודאי דלא תטול כלום ואף דבהגהת רמ"א בסי' רל"ב הביא בשם הגהות מרדכי דדרך אינו מבטל המקח שאני התם דמיירי שהמוכר מסלק מעליו הדרך משא"כ הכא ועוד דהא דינא גופא דהגמר' לא ברירא כ"כ וברווחא נוכל לומר דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם כן וזה הי' נלע"ד נכון מאוד דבזה היו דברי הרי"ף מיושבים בלי שום דוחק וגם לא תיקשה לפ"ז על הרי"ף מסוגייא דבכורות דכיון דהתם וודאי דלא נתבטל המקח מעיקרא דכ"ז שלא גובה הבע"ח מכירתו קיימת דבע"ח אין לו קנין בגוף הקרקע רק שעבוד בעלמא ולכך ליתא לטענה דאי שתקת התם לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל דינו של הש"ך בת"כ וודאי דליתא דכיון דאתי בטענה על גוף השדה א"כ נתבטל המקח מעיקרא ושפיר איתא לטעמא דאי שתקת אבל לסברת הרמב"ן לכאורה קשיא ההיא דבכורות דגם התם איכא למימר שהוא לבדו יחשב כשנים כמו בחד דאתי מכח ד' אלא שעומד לנגדי סוגיא דיבמות (לז) בספק ובני יבם דאפלגו התם ר' אבא ור' ירמיה אי קם דינא או הדר דינא ואמרינן התם לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דר' אבא כרבנן כו' ודחי אמר לך ר' ירמי' אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דא"ל אי שתקת כו' אבל הכא מי מצי למימר הכי ולפי מאי שפרשנו בטעמא דאי שתקת דכתובות א"כ אינו ענין כלל ההיא דכתובות להא דספק ובני יבם:

הן אמת דגם הרמב"ן במלחמותיו למס' יבמות נדחק הרבה בההיא סוגיא דיבמות ליישבה אליבא דהרי"ף דשם ותוכן כוונתו בקצרה דהמקשה הי' סבור דטעמא דאי שתקת היינו טעמא דקם דינא ולכך הוה ס"ד דפליגי כו' והמתרץ השיב לו דטטמא דאי שתקת הוה משום דאמר אנא חשיבנא כד' דמה מכר כו' וכמו שהוא לפי האמת משא"כ בספק ובני יבם דלא מצי למטען כן דאנן חשבינן כתרתי אלא שהוקשה לו דברי הרי"ף דשם דכ' דקיי"ל כר"א משום דקם לי' כרבנן כו' ולפי דבריו לפי האמת שפיר דחי לה הגמ' דגם ר' ירמי' מצי סבר כרבנן ולא העלה לזה שום ארוכה במלחמותיו שם אלא שהפליג לצד אחר וקיים דברי הרי"ף מטעם כן שאיתא