נחלת דוד בבא בתרא ח

ה"ל להשמיענו בחצר ואנא ידענא דכ"ש גינה וכמו שהקשו התוס' ד"ה גינה אלא ע"כ דללישנא דפלוגתא עדיף טפי הז"ר דחצר מדגינה. ואתיא לישנא דמתניתין כפשוטו ומתורצת קו' התוס' וכן נ' עיקר. ועכ"פ מדברי שניהם נלמד דמקום שנהגו בגינה מחייבים אותו לגדור כדינו לסלק מעליו הז"ר והיינו מחיצה של ד' אמות דבבציר מהכי לא מסתלק הז"ר כדאמרינן לקמן בשמעתין (ו' ע"ב) עושה לו מעקה ד"א עי"ש

והרמב"ם כתב דבגינה אף במקום שנהגו אין מחוייב לגדור רק עשרה טפחים וכבר הקשו עליו חכמי דורו גם הה"מ לא העלה ארוכה לדבריו ולענ"ד נראה בפשיטות כיון דר' אבא אמר אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו משמע מזה דעיקר הזיקא דגינה אינו אלא כשהוא עומד בתוך השדה אבל בראיתו מרחוק לית לן בה דהכי משמע לישנא דלעמוד מדלא קאמר אסור לאדם שיראה וכו' וכיון שכן אינו מחוייב רק במחיצה עשרה שיהא נתפס כגנב אם יכנס לעמוד בשדהו. ונהי דהמקשה הוי סבר דאיכא הז"ר בגינה ומחוייב לגדור ד"א מ"מ התרצן דמשני גינה שאני כדר"א כו' ממילא אינו מחוייב רק בי' טפחים שלא יוכל לעמוד בשדה חבירו ויהיה נתפס כגנב אם יכנס לשם ומה שרואה מתוך שדהו לשדה חבירו לית לן בה דאינו מזיק רק כשעומד בתוכה. ובזה מדוייק לישנא דגינה שאני דר"ל דטעמא אחרינא אית בה ולא משום הז"ר דאילו לשאר המפרשים הל"ל הזיקא דגינה שאני כדאמר לקמן גבי בית כנ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם ועיין בנ"י דכתב קרוב למש"כ רק דלא דייק בלישנא דהש"ס כמו שדקדקנו ע"כ לא נתחוורו דבריו ומש"כ הוא נכון ופשוט

שם ת"ש דאר"נ א"ש גג הסמוך כו'. מה שהקשו התוס' אמאי לא מייתי מברייתא דב' חצירות עיין בקצה"ח שהביא בשם הרמב"ן דהוי מצי למדחי דמיירי במחיצה י' וכדשמואל דאמר דבין גג לגג אינו זקוק כלל אפי' למחיצה ו' אך התוס' לא ניחא להו בזה כיון דחזינן בשמעתין דבעי למפשט ממימרא דאמוראי א"כ אדרבה מדר"נ דידיה מוכח מהך ברייתא דבעי ד"א כיון דלר"נ דידיה גם בין גג לחצר בעינן י' א"כ ע"כ דבין חצר לחצר בעינן ד"א. ומש"כ בקצה"ח עצמו ליישב קושייתם ע"פ שיטת הרמב"ם דבין גג לחצר אינו זקוק בעה"ג כלל זה אינו רק לפי הבנת הרב"י לקמן בכוונת הרמב"ם דהרמב"ם דחי לה לשנויא דהש"ס מסברא בעלמא. אכן לפי מש"כ לקמן ישוב מרווח בכוונת הרמב"ם אזדא לה תירוצו של קצה"ח ודו"ק. ובזה מיושב גם מה שהקשה במהרמ"ל דאימא דאיירי במסיפס ודו"ק. מיהו בלא"ה משני המהרמ"ל עצמו שפיר דמאי מסיפס שייך בזו למעלה מזו כיון דבלא"ה הם חלוקים זה מזה בגבהן ומסיפס אינו רק היכר בעלמא שיהא כ"א מכיר חלקו כדאמרינן בשמעתין דלקמן ובספר תו"ח רצה ליישב קושיית התוס' משום דמצינן למדחי דברייתא דלקמן איירי בקנו אהדדי לעשות גודא וקמ"ל דלא יאמר העליון כו' וגם זה נסתר מחמת סיפא דברייתא דאי בקנו א"כ בין חצר לגג נמי מחוייב לעשות ודו"ק. ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' דהא יש להבין למאי דבעי למיפשט ממימרא דאמוראי א"כ אמאי לא פשיט ממימרא דאביי דאמר לקמן ב' בתים בשני צידי ר"ה כו' וגם קושיא זו הביא בקצה"ח בשם הרמב"ן ותירץ דלשיטת הרמב"ם דלקמן דאביי מיירי בגגים העשוים לדירה א"כ דמי הזיקא דידהו להזיקא דבית עכ"ד הרמב"ן. וגם לשיטת התוס' לקמן דמחלקי בין סמוכים לאינם סמוכים נמי לק"מ דשאני אינם סמוכים דאינו מרגיש בחבירו ולא ידע איך לאצטנועי מיניה וכדמשני הכא בשמעתין לענין גג וחצר. ומעתה נוכל ליישב קושיית התוס' ולומר דב' חצירות זו למעלה מזו דמיא לגגים שאינם סמוכים לשיטת התוס' והסברא נותנת כן כיון דזה למעלה מזה לא יוכל להרגיש כ"כ בחבירו דהא כשהתחתון עומד סמוך אצל הגובה לא יוכל העליון לראותו וא"כ פתאום מצי ללכת לאמצע החצר ולראות בחבירו וכה"ג העליון כשהוא עומד למעלה ברחוק ממקום הגובה לא יוכל התחתון לראותו ודוקא בחצירות שוים במישור הוא דמצי לאזדהורי מחבריה משא"כ בזה למעלה מזה ודאי דמן הסברא דמיא לב' גגים שאינם סמוכים ולכך ליכא למפשט מהך ברייתא מידי. מיהו התוס' ע"כ לא הוי מצי לשנויי הכי דאס"ד דב' חצירות ולמ"ז דמיא לגגים שאינם סמוכים. א"כ מאי אריא ב' חצירות אפי' גג וחצר נמי דהא לדידהו גם בגג אית ביה משום הז"ר באינם סמוכים וא"כ תיקשי סיפא דבין גג לחצר אינו זקוק לו ולכך הניחו התוס' בתימא. אבל לשיטת הרמב"ם נוכל שפיר לשנויי כדשנינן ושאני גג כיון דלא קביע תשמישתיה לית ביה משום הז"ר כלל אפי' היכא דלא מצי לאזדהורי רק בב' חצירות זלמ"ז נוכל לקיים להרמב"ם סברת התוס' שכתב בגגים שאינם סמוכים ללשנא דגודא ולכך לא פריך מינה ועיין היטב בזה: