נחלת דוד בבא בתרא ד

ממש רק שנתפשט לחצירו של זה ושל זה וא"כ הוי כ"א כתופס חציו בידו ורצוני לומר דאף שנחזיק כסברת התוס' דנפל חשבינן לי' כאלו הכותל עומד מ"מ זהו דוקא במאי דלא הי' יכול לזכות ע"י שום טענה בעמידת הכותל משא"כ לענין חצי האבנים דאם הי' טוען כ"ש הי' נוטל החצי לזה מהני מאי דנפל לרשותו דהוי כתופס חצי' בידו כיון שהי' יכול לזכות בחצי' ע"י שום טענה ודו"ק. מיהו הא תינח על האבנים שייך שפיר לומר כן כמו שמונחים בחצירו של זה ושל זה בודאי אבל על המקום ודאי לא הוי כתופס חציו בידו כיון דע"ז הן דנין ולכך על המקום לא קאי קושיית הגמ' כלל. ובזה ניחא הא דלא משני רק מאבנים משום דעל המקום לא הוי קשה כלל לפי פירש"י בקושיית פשיטא וזהו דלא כהתוס' שכ' בסוף דבריהם דאמקום לא משני מידי רק איידי דהוצרך למתני אבנים נקט נמי מקום ולפמש"כ אמקום לא הוי קשיא לי' כלל והוא עצמו ההכרח שהכריחו לרש"י לפרש בקושיית פשיטא כפירושו ולא ניחא לי' כמו שפירשנו דא"כ הוי הקושיא גם אמקום וממקום הא לא משני מידי. ומיושב בזה קושיית מהרמ"ל שהקשה דמי הכריחו לרש"י לפרש כן כיון דלא מפרש כהתוס' בסוגיא דלא צריכא כו' ודוק והבן. ולפ"ז שפיר נוכל לפרש בשינויא דהש"ס לא צריכא דנפל כו' דמיירי בלא שהו הרבה ואפ"ה כיון דנפל לרשותו דחד מינייהו ודאי דתו לא הוי כתפס חציו בידו. דגם אי נימא כסברת התוס' דאין שום מעלה מה שנפל לרשותא דחד מינייהו רק דמחזקינן להו עתה כאלו הי' הכותל עומד מ"מ גם בשעה שהי' הכותל עומד אלו הי' האחד טוען כ"ש וא' חציו שלי הי' הדין דזה נוטל ג' חלקים כו' דהא לא עדיף הכותל ממקום עצמו. ולזה שפיר צריכינן לטעמא דלפיכך דיחלוקו בשוה ומתורצת קושיית התוס'. אך לישנא דנהוי אידך המע"ה דקאמר תלמודא לא משמע כן דבעי לאפוקי שלא יטול ג' חלקים רק שלא יטול כולו. ותו דא"כ הדק"ל מאי פריך לקמן לא יעשו לא זה כו' הא נ"מ לענין אם א' טוען כ"ש וא' ח"ש. ובשלמא לפי תי' התוס' ניחא כמש"כ המהרש"א דמשום חששא דשמא ישהו הרבה לא הוו מתקני רבנן דודאי לא יניחנו לשהות הרבה דשמא יטעון לקוחה היא בידי ומתניתין דינא אשמועינן דאם אירע דשהה אפ"ה אינו נאמן במיגו. אבל לפמש"כ קשה וא"כ אכתי לא מיתרצא קושיית התוס' מידי. לכך נראה דבעיקר מה שהבינו התוס' דהא דמקשה בגמ' לא יעשה לא זה ול"ז היינו משום כיון שאין לאחד שום זכות יותר מחבירו לא מהני לי' חזקתו אם נפל לרשותו רק דמחזקינן השתא כאלו הי' הכותל עומד ומה שנפל אי פנינהו לרשותו ליכא שום מעלה בזה. אינו נראה כן מדברי רש"י לקמן בסוגיין שפי' אהא דלא יעשו כו' וז"ל והרי סימן שלא עשאה הא' בשלו שאילו עשאה בשלו הי' עושה חזית מבחוץ עכ"ל. הרי דלרש"י לאו משום שאין לזה יותר מעלה ע"ז לא מהני חזקתו רק משום דאותו שטוען כ"ש ריע טענתיה דאי כדבריו למה לא עשה חזית. והך כותל שלא נעשה בו שום חזית הוי כאלו היה בו סימן רשום לשניהם דזהו גופיה הסימן שהוא של שניהם מדאין בו חזית כיון דלפום מאי דמקשה עתה קבעי שיהיה עיקר התקנה היכי ששניהם עושים שלא יעשו חזית כלל ובזה הוא דלא מהני חזקתו אם נפל או פנינהו לרשותו כיון דחשבינן כאלו יש בו סימן לשניהם ולכך לא תהני לי' חזקתו לטעון נגד הסימן אבל היכי שאין לזה שום מעלה ע"ז שפיר מהני חזקתו דכיון דטענות שניהם שוות ודאי דמועלת חזקתו דכלל גדול בדין המע"ה [ועיין בחידושינו למס' ב"מ בסוגיא דמסותא דזהו שיטת הרמב"ם דחזקה מועלת בכ"מ לא לבד מטעם דאנו אומרים אלו לא היתה שלו למה הוא בידו דאפי' היכי דליכא להך טעמא כגון בתקפה או בנ"ד דנפל לרשותא דחד מינייהו מ"מ כיון שהוא מוחזק אין להוציא מידו בלא ראיה. וכן משמע פשטא דלישנא דסוגיין לא צריכא דנפל כו' ועיין היטב בזה]. וכן יש להוכיח מדברי רש"י שפי' גבי הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא דאם עשו שניהם יעשו שניהם שטר. ולכאורה הוא תמוה דלמה צריכים לעשות שניהם שטר דהא ע"ז ישאר קושיית הגמ' לא יעשו לא זה ול"ז וכאן לא שייך הך חששא דדלמא קדים חד ועביד דידיה דמשני בש"ס לקמן דאיך יעשה לו שטר על שקר. אלא ע"כ דס"ל לרש"י כמש"כ דדוקא גבי חזית הוא דשייך קושיית הש"ס משום דזהו גופיה יהיה סימן שהוא של שניהם מדלא עשה האחד חזית. משא"כ בשטר ליכא למימר דזה גופיה הוא הסימן משום דיכול לטעון שטרא הוי לי ואירכס. ואפי' למ"ד דס"ל דטענת שטרא הוי לי ואירכס הוי טענה גרועה ולא מהני אפי' במקום מיגו מדה"ל לאזדהורי בשטרא כדאמרינן במס' ב"מ (דף ק"י) עיי"ש. מ"מ זהו דווקא לענין מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה או סהדי אבל במוחזק גמור אה"נ דמהני. ועוד