נחלת דוד בבא בתרא ג

אמרינן דנתרצה לבנות כפי המנהג. ועוד כיון דלהרא"ש אלימא ליה סברת יש שופטים בארץ עד שאין מזה שום הפסד לחבירו. א"כ מהכ"ת נאמין לו שמחמת שחבירו רצה לעשות משלו בהו"ד הוכרח לבנות בעצמו בגויל וגזית דמה הוא ההכרח שהכריחו לזה כיון דלסברת הרא"ש אין לו שום הפסד בזה ולכך דברי הט"ז תמוהים

אמנם בעיקר סברת הרא"ש שכתב דטענת שאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות חשיבא טפי מטענת שלא יצטרך להתעצם עמו בדין יש לדון בה דמצד הסברא נראה להיפך דטענת שלא, יצטרך להתעצם עמו בדין נוגע לחשש היזק ראיה דבין כך וכך יהיה ניזוק בראייתו וחששא דהיזק ראיה אלים טובא דלא אזלינן ביה בתר מנהגא דאף היכא שנהגו שלא לגדור מ"מ יוכל לכפותו לגדור משום היזק ראיה. וא"כ נהי דהיכא דנהגו בהו"ד לא יוכל לכפותו על יותר מזה ולא חיישי' להא דיצטרך וכו' והיינו משום דלע"ע מסלק ממנו הז"ר והחששא אינו רק לאחר זמן כשיפול ולכך לא אלימא הך טענה נגד המנהג. אבל היכא דהמנהג הוא בגו"ג מאן יימר לן דיוכל לשנות ממנהגא דבזה שפיר נוכל לומר דטענה שלא יצטרך להתעצם הוי טענה מעליותא ואף דהחשש אינו רק לאחר זמן מ"מ כיון דמנהגא מסייע ליה שפיר הוי טענתיה טענה. כיון דעכ"פ אית ביה משום חששא דהז"ר. אבל טענת שאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות אין בזה רק חששא דהפסד ממון ובהפסד ממון ודאי דאזלינן בתר מנהגא. וא"כ איך נחשיב לטענת שא"ר לעשות מעותיו אנפרות טפי מטענת שלא יצטרך להתעצם דאית ביה חששא דהז"ר. וצריך לומר דסברת הרא"ש הוא דטענת שלא יצטרך אינו רק חששא בעלמא דשמא לא יצטרך להתעצם עמו כלל דיבנה תומ"י לכשיפול משא"כ טענת דא"ר לעשות מעותיו אנפרות היא טענה ודאית דודאי יהיה לו הפסד ממון דהא כותל דהו"ד ודאי לא יעמוד כ"כ כמו גויל וגזית

אולם הנ"י דעתו באמת דאינו יכול לבנות בהו"ד ולכנוס בשלו והיינו משום דאלימא ליה טענת שלא יצטרך להתעצם כו' היכא שהמנהג מסייעו וכמש"כ לעיל. אך מה שהוסיף עוד הנ"י בשם הרא"ה דאפי' אם רוצה לכנוס בתוך שלו ולבנות בגוג"ז נמי אינו רשאי שהרי חבירו אומר לו אני רוצה כותל שאוכל לסמוך עליו עי"ש. יפה השיב ע"ז הט"ז דהיכן מצינו שנתחייב ליתן לחבירו כותל לסמוך עליו הלא לא נתחייב רק להסיר מעליו היזק ראייתו עי"ש בדבריו כי נכונים המה. ומה שרצה בנ"י ליישב זה אינו נראה ונלאיתי להאריך ועיין

שם לפיכך אם נפל הכותל כו'. הקשו בתוס' מאי איצטריך לטעמא דלפיכך תיפוק לי' כיון שאין שום חזית לא' מהן כו' עיי"ש. ותירוצם דחוק מאד דעיקר התירוץ דשהו הרבה לא נזכר כלל בש"ס. וגם מה שדימו זה למיגו במקום עדים נמי אינו מוכרח. ומצד הסברא נראה דלא עדיף ממיגו במקום חזקה ובזה מסקינן לקמן דשפיר אמרינן. ובפשיטות יש ליישב קושייתם דשפיר צריכינן לטעמא דלפיכך. היכי שזה טוען כולה שלי וזה טוען חצי' שלי דקיי"ל בסוגיא קמייתא דב"מ דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע. ולא מבעי' לשיטת רש"י שם דאוחזין לאו דוקא אלא כל היכי שאין לזה יותר חזקה מבזה הוי דינא הכי. א"כ ודאי ה"נ דכוותה דכיון שאין הא' יותר מוחזק מחבירו הוי דינא דזה נוטל ג' חלקים כו'. אלא אפילו לשיטת התוס' דאוחזין דוקא מ"מ נידון דידן יש לדמותו לאוחזין וכמש"כ שם הרמב"ם או שהיו יושבים בצד ערימה של חיטי' עיי"ש במש"כ הה"מ דמיירי דמונח בסימטא שיש לכ"א מהן שם ד"א והוי כמונח ברשות שניהם וא"כ ה"נ כיון דמונח בשוה לתרוייהו הוי כאוחזין ולכך שפיר צריכינן לטעמא דלפיכך דיחלוקו בשוה ולא נימא דזה יטול ג' חלקים. ולפ"ז לקמן בגמרא דפריך פשיטא אין הכוונה כמו שפירש"י דלמה צריכינן לטעמא דלפיכך דלפמש"כ שפיר צריכינן. רק דהכי פירושו דאחר דהשמיענו שכופי' זא"ז לעשות מחיצה או דאיכא סהדי ללישנא דגודא א"כ הך דינא דלפיכך הוי מילתא דפשיטא ולא אצטריך למתני' דממילא ידעינן זה מבבא קמייתא. וכן הבינו ע"כ התוס' בקושייתם בפירושא דקושיית פשיטא דהא מה שפירש"י דלמה צריכינן כלל לטעמא דלפיכך זהו מה שחידשו התוס' בתירוצם. וא"כ בקושייתם ע"כ דפירשו כמש"כ

ובאמת שזה הפירוש מיושב טפי מפירש"י דלפירש"י הל"ל ותיפוק לי' ולישנא דפשיטא משמע טפי כמו שפירשנו דמאותו טעם עצמו דתני במתניתין הוא מילתא דפשיטא ולא איצטריך למתניא. ובזה מיושב קושיית התוס' בפשיטות

מיהו יש לומר דסברת רש"י הוא דנידון דידן דמי לתופס חציה בידו דאז אפי' טוען חצי' שלי מ"מ יהבינן לי' החצי. וה"נ כיון דבנפילת הכותל ודאי לא נפל על מקומו