נחלת דוד בבא בתרא לב

הראיה ואין לו ראיה אחרת והא ודאי ליתא. ואין ליישב דבריהם דאינהו מיירי בגוונא דליכא למתלי במכירה היינו דהוא בא בטענת שהיה של אבותיו מעולם דמ"מ יש לומר דאחד מאבותיו סתמוהו ואח"כ חילק נכסיו ונתן הבית הסתום לאחד ושאר החצר כולו לאחר סוף דבר אינני רואה שום צד שיהיה הבית סתום לראיה שיש לו חלק בחצר. אם לא היכי דמייתי סהדי שהיה לו לעצמו פתח פתוח וזה אין במשמעות דבריהם. וצ"ע

(שם ע"ב) כגון זה כופין אותו על מדת סדום. הקשו בתוס' דלרבה דאית לי' כופין על מדת סדום אמאי אצטריך קרא בבכור דיהבינן לי' אחד מצרא. ונדחקו בישוב זה ע"ש בדבריהם. ובפשיטות יש ליישב קושייתם דאצטריך קרא להיכא דאיכא תרתי ארעתא בחד דוכתא וחדא ארעא בדוכתא אחריתא והפשוט מצרן להנך תרתי ארעתא. דהשתא אי לאו קרא לא היינו כופין את הפשוט למיתן לי' אחד מצרא משום דכופין אותו על מדת סדום כיון דאית לי' פסידא בהכי דעי"ז לא יטול הוא אצל המצר שלו. אבל השתא דכתיב קרא ע"כ צריכין למיתב לי' אחד מצרא. ולא משגחינן בפסידא דפשוט. ונראה דהתוס' דהקשו זה אזלי בזה לשיטתם לקמן בהא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון שהוא בלא שום סברא ע"ש בדבריהם ולשיטתם זאת הוכרחו לפרש הא דתרתי ארעתא אתרי ניגרי דמיירי דהאחד רוצה שיחלקו כל שדה לשנים ודקדק מזה ה"ר יונה הביאו הרא"ש דש"מ דעיקר דין חלוקה מדאורייתא לחלוק כל שדה ושדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה. ולפ"ז הא דדרשי' נמי בבכור מקרא דיהבינן לי' אחד מצרא נמי הוא דווקא בשדה אחת אבל אם האחד מצרן לאחת מן השדות כו' או שיש שם שתי שדות והאחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יוכל הפשוט לומר אחלוק בה אעפ"י שלא יטול הבכור כאחת כ"כ הרא"ש ע"ש וכן פסק הטור והיינו הכל לפיר"ת דלקמן משא"כ לפירש"י שם בהא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון ליתנהו להנך דינים דחידש הרא"ש בשם ה"ר יונה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה רק דלעולם יהבינן לבכור אחד מצרא אף אם הפשוט מצרן לגדולה משום דעיקר דין חלוקה הוא שדה כנגד שדה וקרא דבכור קאי גם בכה"ג. ולפ"ז שפיר נוכל לשנויי לקושיית התוס' כדשנינן. אבל לשיטת התוס' דלקמן דבשתי שדות והפשוט מצרן לגדולה באמת לא יהבינן ליה לבכור הגדולה ולחד שדה והפשוט מצרן לצד א' נוכל למיתב לבכור אחד מיצרא. מצד השני שאין הפשוט מצרן ולהפשוט מצד מצרנתו. וזה ידעינן בלא שום קרא רק מצד דכופין אותו על מדת סדום. ולזה שפיר הקשו התוס' דלמאי אצטריך קרא כו'. אבל לפי מה שיתבאר לקמן אי"ה דלא כהתוס' דהתם א"כ לק"מ קו' התוס' ודו"ק. מיהו גם לשיטתם יש ליישב קושייתם עד"ז. ונאמר דמיירי דהפשוט מצרן. באמצעיית השדה מכאן ומכאן או דחד גיסא נהרא וחד גיסא הפשוט מצרן באמצעייתה דהשתא אי לאו קרא לא $$ציור בספר$$ הוי כפינן לפשוט למיתב לבכור אחד מצרא וכמש"כ לעיל ושפיר צריכינן לזה קרא דלא נשגיח במצרנתו דפשוט ועיין היטב בכ"ז כי הוא ברור. שוב ראיתי שבכתובות (ס"ט ע"א) מבואר להדיא כהתוס' דקאמר התם אי בעי לסלוקה בחדא ארעא ה"נ דלא מצי מסלק לה עיי"ש מכלל דעיקר דין חלוקה הוא בכל שדה ושדה

שם מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. רש"י פי' דדוקא בשדה הבעל דאיכא צד סברא לומר שלפעמים שזו מתברכת יותר מזו. בהא הוא דאמרינן ליה מעלינן כנכסי דבר מריון אבל בבית השלחין דליכא למימר שזו מתברכת יותר מזו כיון דברכתן תלוי' ע"י מעשה ההשקאה דדווקא בבית הבעל שברכתה תלוי' ע"י גשמים דבהן אמרינן שפיר פעמים שזו מתברכת כו' כדכתיב והמטרתי כו' חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר א"כ חזינן מקרא דלפעמים משכחת כה"ג משא"כ בבה"ש דברכתן תלוי' ע"י מעשה ההשקאה לא שייך זה. ולכך לא אמרינן בהו הך סברא דמעלינן כנכסי דבר מריון. ולפירושו הא דלקמן בתרתי ארעתא אתרי נגרי ואחד נגרא מיירי ג"כ באית לי' ארעא אמצרא כמו הא דלעיל. ולפ"ז ליתא להך דינא דחידש ה"ר יונה הביאו הרא"ש דעיקר דין חלוקה מדאורייתא הוא בכל שדה ושדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה דהך דינא לא מוכח רק משיטת התוס' ודו"ק. ובאמת ששיטה זו מיושבת טפי בשמעתין משיטת התוס' כמש"כ הרא"ש בתשובה והביאו הב"י סי' קע"ד עיי"ש. דהשתא כולה סוגיא בחדא גוונא מיירי באית ליה ארעא אמצרא ועוד דהך דינא דנפיק לפירוש התוס' דעיקר חלוקה דאורייתא הוא בכל שדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה הוא דוחק גדול דמה סברא הוא זה דנימא דיחלוקו כל