נחלת דוד בבא בתרא לא

שנחלקת לפי פתחים. ועיין בזה

(דף י"ב) בית סתום יש לו ד"א פרץ את פצימיו אין לו ד"א. ב' שיטות בזה. גם לפי דעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דגם הא דר"ח ג"כ מיירי בהפקר או מחלק נכסיו א"כ הא דפרץ את פצימיו יש לפרשו דמיירי דהאב פרץ את פצימיו בטרם שחילק להן דבהא הוא דאמרינן דלא זכה מעולם בד"א לפני פתחו כיון דבשעה שהגיע לידו לא היה כאן פתח כלל אבל אם הוא עצמו פרץ את פצימיו לא אבד בזה זכותו וכן כ' הנ"י ורי"ו לפרש כן בהא דפ"פ עיין בנ"י ובב"י סי' קע"ב בשם רי"ו. ואף דהנ"י סבר דד"א שלפני הפתח אינם לו לקנין גמור וכהירושלמי שהביא הרא"ש מ"מ לא מסתבר לי' להנ"י שיאבד זכותו בפ"פ. אמנם הרי"ו הביא דהתוס' חולקין ע"ז [ובתוס' שלפנינו לא נמצא כן] וס"ל דאף אם הוא עצמו פרץ את פצימיו אפ"ה איבד זכותו וכן מבואר בדברי הריב"ש שהביא ב"י דאפילו להרשב"א והרמב"ן דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי וס"ל דד"א שלו הם לקנין גמור אפ"ה אבד זכותו בפ"פ אף שהוא עצמו פרצן אבל מ"מ חלקו בחצר לא מחל בפ"פ. ונדחק הריב"ש לחלק בזה בין הד"א ובין גוף החלק שבחצר עיי"ש במש"כ דדווקא הד"א שאינם קנויים לו רק מדינא בהא הוא דאמרינן דמחל אותן בפ"פ. ויותר יש לחלק בפשיטות דשאני הד"א שלא עשה בהן שום מעשה קנין בגופן ורק ע"י פתיחת הפתח זכה בהן ולכך ע"י סתימת הפתח אמרינן דנסתלק מהן משא"כ בגוף החצר דאין זכייתו בו רק ע"י מעשה קנין בגופו נעל גדר או פרץ ולכך אינו מסתלק ממנו בפ"פ לחוד. מיהו אף דהריב"ש פירש כן בדברי הרשב"א מ"מ אין דברי הרשב"א עצמו מוכרחין לומר כן דנראה דהריב"ש לא ידע כלל משיטת הנ"י דאיכא לפרושי באב דפרץ פצימיו וכמו כן יש לפרש בהפקר דפ"פ קודם שהקיפו החצר או שזכו בבתים של הפקר בנכסי הגר וכדומה. ולכך נדחק לתת טעם להרשב"א ולחלק בין גוף החצר לד"א. אבל לפי שיטת הנ"י שפיר נוכל לומר דגם הרשב"א מפרש כן וא"כ לא קשה כלל מגוף החצר דשאני הנך ד"א דלא זכה בהן מעולם. ונמצא דפי' הנ"י לשיטתו אינו מוכרח כ"כ דכיון דהנ"י סבר דאינם לק"ג שפיר הוי מצי לפרושי דהוא עצמו פ"פ ואפ"ה החילוק ברור בין גוף החצר לאותן ד"א משום דזה הוא לו לק"ג וז"א לק"ג וכמו שמחלק הריב"ש בתחלת דבריו רק דאפ"ה לא מסתבר לי' להנ"י דיאבד זכותו בפ"פ אף שאינם לק"ג. ולהרשב"א הי' מוכרח לפרש כן דבלא"ה מאי חילוק יש בין גוף החצר לד"א כיון דתרווייהו המה לו לק"ג. ואין אני אומר כן בהחלט. דאם היינו מוצאים להרשב"א בפירוש שיסבור כשיטת התוס' דמיירי דהוא עצמו פ"פ שפיר יש לקיים דבריו ע"פ סברת הריב"ש או עפ"י מש"כ רק שאני אומר כ"ז דלא מצינו בפירוש להרשב"א שיסבור כן אין אנו צריכין לדברי הריב"ש. רק דנוכל לפרושי דבריו כשיטת הנ"י ורי"ו וניחא טובא

ודע דהריב"ש שם באותה תשובה כ' דלרש"י והר"י ן' מיגש דפירשו בהפקר או מחלק נכסיו ע"כ דסברי דלא כהירושלמי רק דהד"א המה לק"ג וגם בזה אין דבריו מוכרחין כלל תדע דהא הנ"י ס"ל כרש"י ור"י ן' מיגש ואפ"ה ס"ל בזה כהירושלמי דאינם לק"ג כמבואר להדיא בנ"י שכ' להנך תרי דיני אהדדי עיין בנ"י בשמעתין. וכבר התעורר בזה בלח"מ בפ"ב מה"ש עיי"ש

ודע דהרמ"א בהגהותיו לשו"ע סי' קע"ב כ' אבל יש לו חלק בחצר מאחר שהיה שם פתח בתחלה וע' סמ"ע ס"ק י"ז דפירש דבריו דר"ל דפתח הסתום הוא לראי' שיש לו חלק בחצר ואין צריך לראי' אחרת ובאמת הוא סותר לדברי הריב"ש שהביא הב"י דכפל ושנה הדבר דמיירי דווקא בשידוע שיש לו חלק בחצר אבל אם לא נודע כו' ודאי אין לומר שפתח סתום יהיה ראי' שיש לו חלק בחצר שהרי אפשר כו' עיי"ש היטב ובש"ע נרשם עלה דהך דינא דהוא מהריב"ש. והוא תמוה דהא בריב"ש מבואר ההיפוך. מיהו יש לקיים דבריהם דהרמ"א מיירי דאית לי' סהדי שהיה לו פתח פתוח מתחלה דבזה יש להוכיח שפיר מהריב"ש דמהני דעד כאן לא קאמר הריב"ש דלא הוי פתח סתום ראיה אלא משום דאמרינן דלמא מתחלה מכר החצר ושייר הבית סתום לפניו ואח"כ מכר לשני הבית הסתום או שמכר תחלה הבית הסתום ואח"כ מכר לשני כל החצר. ועכ"פ בין כך ובין כך אותו שבא עכשיו ליטול חלק בחצר אין לו חזקת פתח פתוח מעולם דאמרינן שבהיותו סתום מכבר הגיע לידו שכבר סתמוהו בעלים הראשונים ואח"כ מכרוהו. משא"כ היכא דמייתי סהדי שהיה לו פתח פתוח א"כ ודאי שזה ראי' שיש לו חלק בחצר. אך לישנא דהרמ"א וסמ"ע לא משמע כן דמיירי דאית לי' סהדי דהיה לו פתח פתוח. רק שהפתח סתום עצמו הוא