נחלת דוד בבא בתרא ל

טובא הא דקאמר ת"כ דר"ח וגם עיקר ראייתו מהא דרמב"ח כבר ישבנו לכך העיקר בזה כהרמב"ם ונ"י ועיין. ודע דהנך ד"א שלפני הפתח אפי' אין הפתח רחב רק ב"א אפי' הכי נותנים לו ד' על ד' כמו שהוכיח הרא"ש בראי' ברורה מהא דסבר רמב"ח דלקמן וגם דברי הה"מ ע"כ צריך לפרושי כן וכמש"כ הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם וכמו כן צריך לפרש גם דברי הה"מ ועכ"פ איך שיהיה כוונת הה"מ לדינא ודאי נראים דברי הרא"ש מכח הך ראיה שהביא. וראיתי בב"ח שכתב לדחות ראיית הרא"ש ע"פ מש"כ ה"ר יונה הביאו הרא"ש דמפרש להא דרמב"ח דחיישינן שמא יבוא בטענה חזקה ולא ידענא מה הוא סח דאיך יהיה לו חזקה על רוחב ד"א כיון דמדינא אין מגיע לו רק כפי רוחב הפתח אפי' בזוכה מן ההפקר וא"כ במה יהיה חזקתו על יותר מכדי רוחב הפתח. ואף שכתבנו לעיל דבלא"ה דברי הר"י אינם מובנים מ"מ יש ליישבם קצת דמ"מ כיון שהם צורך הפתח כדחזינן בזוכה מן ההפקר דזכה בהן ש"מ דהם צורך הפתח א"כ שפיר יוכל לטעון ע"י הפתח טענת חזקה על הד"א. אבל לפי דברי הב"ח אין שום צד סברא לומר שיזכה יותר מכפי רוחב הפתח בטענת חזקה כיון דאין צורך להפתח רק כפי רחבו עד שגם מההפקר אינו זוכה יותר

(שם ע"ב) אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו רש"י פירש שביקש לסתום כנגד הד"א שלו שלפני פתחו במבוי ובתוס' הקשו על פירושו דלא מצינו ד"א לפני הפתח במבוי אלא בחצר. והנה קושייתם נראה נכונה דאיך ס"ד דיהיה לו ד"א במבוי כנגד פתחו לחצר. דהא גם בבית שאינו מקורה לית לי' ד"א דאפשר דעייל לגוואי ומפסיק וא"כ חצר דאינו מקורה למאי צריכין ליתן לו ד"א. אך פירושם שפירשו דמיירי ביושב בסוף המבוי כו' אינו נראה כלל חדא דלישנא דאחד מבני מבוי משמע דקאי על כל אחד מבני מבוי ולהתוס' לא קאי רק על היושב בסופו דוקא ועוד הקשה ע"ז בהג"א דא"כ בני ר"ה יש להם למחויי כדאמרינן לקמן מבואות המפולשים לר"ה ובקשו בני מבוי כו' בני ר"ה מעכבין עליהם. ואם נאמר דמיירי בפתוח למקום שאין הרבים מצויים שם כמש"כ הרא"ש א"כ גם בני מבוי לא מצו לעכב כיון דאזדא לה טעמא דמרבה עליהם את הדרך. ועוד קשה דא"כ מאי פריך עלה מהא דחמש חצירות כו' דלמא אע"ג שאין להחיצון שום תשמיש למטה הימנו מ"מ מצי לעכב מלסתום משום שמרבה עליהן את הדרך תדע דהא מבואות המפולשים לר"ה דלקמן אף דודאי אין לבני ר"ה שום חלק במבוי אפ"ה מצו לעכובי מלהעמיד דלתות משום שמרבה עליהן את הדרך ועוד דע"כ דגם מימרא דר"ה הכי מתפרשא דאס"ד דלר"ה יש לו להחיצון תשמיש בחצר למטה מביתו א"כ למה נקיט ר"ה הך טעמא דריבוי הדרך ולא קאמר טעמא דעדיפא מיניה מפני שיש להחיצונים רשות להשתמש שמה אלא ע"כ דגם לר"ה אין לו רשות להשתמש שמה ורק מפני שמרבה את הדרך הוא דמצי לעכובי. וא"כ קשיא טובא דא"כ מאי פריך עלה מהא דחמש חצירות ועוד קשה מאי קאמר כתנאי כו' ומוקי לה לר"ה כתנאי כרשב"א דכולן משתמשות במבוי דא"כ אמאי לא נקיט ר"ה הך טעמא דעדיפא טובא ונקיט טעמא דמרבה עליהן הדרך דלא עדיף כ"כ. וכל אלה הן קושיות חזקות. ובהג"א הכריע כפירש"י ומיירי בבית הפתוח למבוי וכן הרמב"ם מפרש כפירש"י רק דמלשונו נראה שאינו בונה ד"א שכנגד הפתח רק איזה אצטבא או בנין מועט ע"ש בדבריו ועיין בתו"ח ויש לדקדק ע"ז דהא אפי' בית שער היו רגילים לבנות מבראי כדאמרי' לעיל ולפירש"י דכאן רוצה לבנות ד"א ניחא דבית שער אפשר דהיה פחות מזה. אבל להרמב"ם וכפי מה שפירש בו התו"ח קשה. אם לא שנאמר דבנין בית שער שהיו רגילים לעשות לא הי' בפתוח למבוי רק בפתוח לכרמלית וכה"ג וצ"ע. ועיין בנ"י דפירש כפי' התוס' ומפרש דטעמא דר"ה הוא מפני שמונע מהם תשמישו של אותו חלק מבוי ואין זה במשמע כלל בלישנא דמרבה עליהן את הדרך. גם בקושיית מיתיבי נדחק לומר דזב"ז תליא ולא ידעתי כוונתו דלפי פירושו דגם ר"ה כוונתו לפי שמונע מהן תשמישם באותו חלק שסותם א"כ יתפרש קושיית מיתיבי כפשוטו ואם כוונתו דאפי' אם נפרש בדר"ה כמש"כ התוס' אפ"ה ניחא קושית מיתיבי משום דזה תליא אם לא תיקן כלום וכמש"כ לעיל וצ"ע. ולענין הלכה פסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כר"ה ובהג"א תמה עליהם עיי"ש

שם אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו כו' העיקר בזה כפי' הנ"י והרא"ש דאבני מבוי שמחזיר מהן פתחו קאי עיי"ש בדבריהם. ובהא דאכסניא לפי ב"א מתחלקת עיין ברמב"ם דלפירושו הנך תרי איבעיא תליין אהדדי דלפי שמחזיר מהן פתחו מתרבה עליהן האכסניא