נחלת דוד בבא בתרא כט

חולקין ואפי' לית בה דין חלוקה משום דחזי לאצטרופי לכ"א לשדהו המיוחדת ולהרמב"ם ע"כ דליתא להאי דינא דהא חזינן הכא דבחצר שקנו או ירשו שפיר איכא דין חלוקה בד"א גרידא. ואפ"ה בשל הפקר בעי ד' אמות מלבד אותן ד"א שלפני הפתח ש"מ דליתא להך סברא דחזי לאצטרופי. דהא גם כאן חזי לאצטרופי לד"א שלפני הפתח דבהו לחודייהו איכא שיעור חצר. תדע דהא בירשו או קנו לא בעינן יותר מד"א ש"מ דאיכא שיעור חצר בד"א גרידא. אלא ע"כ דליתא להך סברא דחזי לאצטרופי רק דבעינן שיעור באותו דבר עצמו שחולקין ביניהם משום דכל חד מצי למימר לחבריה מה זכות יש לך באותה שדה המיוחדת לו לבדו עד שתכופני עי"ז לחלוק דדלמא רצוני למכור אותה השדה או ליתן במתנה וכל זמן שאין שיעור חלוקה בדבר המשותף בינינו לא תוכל לכופני לחלוק. וזהו עיקר הרבותא דקמ"ל ר"י לאפוקי מסברת הרמ"ה. וכיון דדינא הכי הוא דבמאי דחולקין בעינן שיהיה דוקא שיעור חלוקה ממילא מתניתיי הכי מתפרשא ועיקר חידושא דר"י הוא לאשמועינן הך דינא והשתא אתי שפיר הא דאמר תנ"ה ודו"ק ובב"י נדחק לפרש סוגיין לדעת הרמב"ם עד שהרגיש בעצמו בדוחק הסוגיא לפירושו ועל כן רצה לדחוק בבד"ה בדברי הרמב"ם להשוות לדעת הרא"ש וטור ולע"ד אין כאן דוחק כלל ואדרבה סוגיין משמע טפי כפירוש הרמב"ם

שם אמר רב הונא חצר לפי פתחי' מתחלקת ור"ח אמר נותנין לכל פתח ד"א והשאר חולקין בשוה רש"י פירש דמיירי דוקא במחלק נכסיו על פיו וכן פירשה הר"י הלוי דמיירי בזכו מן ההפקר אבל בשנים שירשו או קנו בשותפות אין סברא שיהיה לאחד שום יתרון על חבירו. ומפשטות דבריהם נראה דגם רב חסדא נמי מיירי בכה"ג אבל בירשו או קנו אין נותנין אף ד"א דמסתמא רב חסדא ורב הונא בחדא גוונא מיירי. ועוד דאי ס"ד דר"ח מיירי אף בירשו או קנו ורש"י ור"י הלוי לא פירשו כן רק בדר"ה א"כ אפשר דבהא לא פליג גם רב הונא. וא"כ קשה מאי דקאמר תניא כוותי' דר"ח דאימא דהברייתא איירי בירשו או קנו ובזה גם רב הונא מודה אלא ע"כ דר"ח נמי איירי בירשו או קנו דוקא. וכן כתב הרמב"ם להך חידושא דחידש ר"י הלוי גם בהא דר"ח לענין ד"א עיי"ש בפ"ב מה"ש ה"א חצירות הכפרים כו' וכן הוא בנ"י ובמ"מ. ולענין מה שהקשה הרא"ש ע"ז דא"כ מאי קאמר לקמן סבר רמב"ח למימר כו' דלא לשקול תמניא בחצר ש"מ דאף דפתח איהו נמי שקיל ד"א. יש ליישב בפשיטות דרמב"ח הוי סבר דמתניתין מיירי בכה"ג דזכו מן ההפקר או במחלק נכסיו וחיישינן דלמא ישתכח הדבר דפתח לה איהו אחר שהוקף החצר רק דיטעון דפתח לה בטרם זה. דזכה בד"א או דמיירי במחלק נכסיו וישתכח הדבר ויטעון דאביהם כבר פתחו. וכבר כתבנו לעיל דהך סברא דשמא ישתכח הדבר מוכרחין אנו לומר בהרא"ש עצמו במה שהקשה על הראב"ד דס"ל באחין שחלקו אינו יכול לכופו לסתום רק שיכול לבנות כנגדו וטען עליו הרא"ש דשמא יחזיק עליו וע"כ דצ"ל בדעתו הך סברא דשמא ישתכח וכמש"כ לעיל דאל"כ דבריו סתרי אהדדי וא"כ לק"מ מהא דסבר רמב"ח ומה שתירץ ע"ז ה"ר יונה הובא ברא"ש לא הבנתי דמלבד דאזיל בזה לשיטתו בריש פ' לא יחפור ולפי מאי דהשיג עליו הרא"ש שם גם תירוצו אינו כלום. ומחמת זה לא ניחא ליה להרא"ש בתירוצו. הנה מלבד זה גם לשיטתו אינו מובן דמאי טענת חזקה שייך בזה כיון דבירשו או קנו לית ליה ד"א א"כ במה יהיה פתיחת הדלת לראיה על שזכה בד"א ונהי דנאמין ליה דברשות פתח אבל מאין לנו להחזיקו עבור זה גם בד"א כיון דבירשו או קנו ליתא כלל להך דינא דד"א שלפני הפתח. והרא"ש הכריע מחמת הך קושיא דלעיל דסבר רמב"ח כו' דאף רש"י ור"י הלוי לא כוונו לפרש כן רק בדרב הונא אבל רב חסדא מיירי שפיר גם בירשו או קנו בשותפות ואפ"ה זוכה בד"א יתרים לפני פתחו משום דמסתמא עלו להדדי וכיון דעלו להדדי שפיר זכה בד"א כמו בד"א שלפני הכרם ואח"ז פקפק ע"ז מהירושלמי דכ' דאינם לו לקנין גמור ונמצא כי מפסיד בעל פתח א' בחלוקה דעד הנה גם הוא יכול להשתמש בהן ואפ"ה העלה דלא משגחינן בזה ואה"נ שיפסיד כיון דעלו להדדי. וכל דבריו ופלפוליו אינו רק לפי שיטת ר"י דלעיל בהא דעלו להדדי דהנ"מ הוא בין היכא שהוא צורך גדול או אינו צורך גדול. אבל לשיטת רש"י והג"א דלעיל דלא מיפלגי בזה רק בין שהיכא שהם לו לקנין גמור או דאינו רק שעבודא בעלמא על של חבירו א"כ לפי הירושלמי דאינם לו לקנין גמור לא מהני בזה עלו להדדי כלל. ומ"מ בזכו מן ההפקר זכה גם בד"א אף שאינם לו לקנין גמור דהא גם בחלונות זכה אם בנה בשל הפקר עד שאין חבירו יכול להאפיל עליו כמש"כ הטור סי' קנ"ד סעיף ח' וסעיף י"א בשם תשובת הרא"ש ע"ש. ולענין הלכה כבר כתבנו דלשיטת הרא"ש קשה