נחלת דוד בבא בתרא כז

חושדו בזה שיעכב שטרו פרוע ולעבור על אל תשכן באהלך עולה. ובב"ח משמע דמיירי שעכ"פ נתפרסם בחיי אביהן שיש לו שטר עליו ובזה הוא דכתב הר"י הלוי דהי' לו לכפותו שיקרע השטר דאף דלא תבעו עדיין בב"ד בשטר זה מ"מ היה לו להקדים עצמו לאזמוני' לב"ד ולכפויי כו' וזה נכון טפי [ולפ"ז קרובי' דברי הר"י הלוי לדברי הרמ"ה. ואין נ"מ ביניהם רק דלהר"י סגי בפרסום ולהרמ"ה בעינן תביעה]. והש"ך כתב דאף הר"י הלוי לא מיירי רק בתו"ז דמצטרף לזה עוד ריעותא דחזקה אין אדם פורע תו"ז אבל לאח"ז גם להר"י הלוי בעינן תבעו דוקא והוציא כן מדיוק לשון הר"י הלוי שכתב הרא"ש עיי"ש והא ודאי ליתא דאנה נזכר בדבריו הך סברא דצירוף ריעותא דאינו פורע תו"ז. ודיוקו בלשון הרא"ש אינו כלום דעיקר כוונתו לאפוקי מאידך סברא דבעינן תבעו דוקא וכדעת החולקים וסתם תבעו מי מיירי שכבר הגיע זמנו דאיך יתבענו תו"ז ולזה כתב דלא תימא דמיירי לאח"ז וקתבעו כו' אלא אפי' תו"ז ולא תבעו וכלפי מה דנקיט ברישא אח"ז נקיט גם בסיפא תו"ז לרבותא יותר דאף דהוא תו"ז דלא הוי ליה למיחש שיתבענו מיד ואולי בטרם הגיע זמנו היה מפרסם הדבר או היה מזמינו לב"ד כיון דיש לו עדיין שהות וא"כ ה"א דלית כאן ריעותא קמ"ל דאפ"ה הוי ריעותא ומכ"ש לאח"ז וכן מוכחין דברי הר"י הלוי שהביא הה"מ עיי"ש ודו"ק. וא"כ למה לנו לעשות מחלוקת בדברי הר"י הלוי גופיה בין הה"מ ובין הרא"ש הא ודאי בורכא ואף שבתומים הסכים בזה ג"כ להש"ך אני הנלע"ד כתבתי וזה פשוט והרמ"ה הביאו הטור וכן הוא דעת הנ"י והרשב"א הביאו הה"מ והבעה"ת הביאו הב"י דמיירי בתבעו אביהן וזמן השובר מוקדם לתביעת אביהן. והכריע הש"ך כהך שיטתא. ובאמת כי שיטה זו נכונה בסברא אך לשנא דגמ' דחוק דא"כ הוי למימר ההוא שטרא כו' דתבעו אבוהון דיתמי ולא אפיק תברא ובתר הכי אפיק תברא כיון דעיקר הדין תלוי בזה. מיהו לפי מאי דמפרש הב"ח בדברי הר"י הלוי דמיירי בנתפרסם דווקא א"כ גם לדברי הר"י הלוי ג"כ תקשה כן דאמאי לא נזכר הפרסום בגמ' ולפי פירוש הב"ח נוכל לומר דלא פליגי אהדדי כלל רק דלהרמ"ה לא סליק אדעתי' שיוכל להיות פרסום בלא תביעה ואה"נ דאי איכא פרסום מודה בזה הר"י הלוי ולא כן משמען דברי הה"מ. ועדיין צ"ע בכל אלה

שם הא מגואי הא מבראי. רש"י וכן התוס' פירשו דמגואי גריעותא ומבראי מעליותא דנכנס לתוכו ולפ"ז צריך לומר דמיירי בלא דלת שיוכל העני לכנס לתוכו. דאלו בדלת ודאי דמבראי גרע טפי כאשר יעיד החוש ע"ז. ולא רצו לפרש דמיירי בדלת ולהפך הדבר דמגואי יהיה מעליותא ומבראי גריעותא. דמעתה לא תקשה לן מה שהקשו בתוס' דשינויא דהא והא מבראי לא הוי דומיא דאינך שינויי דנקיט צד דלא מעלי ובכאן נקיט צד דמעלי. דזה אינו דסוף סוף לא הוי דומיא דבכולהו שינויי נקיט תחלה צד דלא מעלי הא דאית לי' דלת כו' הא דאית לי' פותחת כו' ובשינויא דהא מגואי נקיט צד דמעלי תחלה אי נימא דמיירי בדלת ומגואי הוי מעליותא. כן נראה בכוונת רש"י ותוס' דלא רצו לפרש בהיפך מיהו אלולי דבריה' הי' יותר נרא' לפרש בהיפך דמגואי הוי מעליותא ולתרץ קושיית התוס' והא דלא הוי דומיא בזה דנקיט בשינויא קמא תחלה הצד דמעלי ובשארי שינויי הצד דלא מעלי לא קשיא כ"כ דבתחלה בעי לתרוצי מתניתין דהא עלה קמקשי למימרא כו' ולכך נקיט בתחלה הצד דמעלי לומר דמתניתין בהכי מתוקמא. ואח"ז בשארי שינויי דקאמר ואב"א הא והא כו' ונקיט בכולהון הצד דלא מעלי לומר דנוכל לתרוצי מתניתין דמיירן תרווייהו אפי' באותו צד דלא מעלי ואפ"ה ניחא. ולכך גם בהא דאית ליה כו' והא דלית ליה כו' נקיט ג"כ הצד דלא מעלי תחלה כלומר אימתי יש גריעותא באותו צד. דווקא בכה"ג דאית ליה דלת או פותחת כו' אבל בלית ליה כו' אפי' באותו צד דלא מעלי ג"כ לית לן בה כנ"ל פשוט ועיין

ודע דלכאורה משמע מסוגיין דלא מצי לכפויי למעבד בית שער רק בהנך גווני דמעלי בלית ליה דלת או פותחת כו' דהא עלה דמתניתין קפריך למימרא דמעליותא היא כו' משמע דאי הוי גריעותא לא הוו מצי למכפיי ולפ"ז קיימי הנך שינויי דמתניתין בשמעתין גם לפי האמת לדינא דלא מצי למכפיי רק בכה"ג דמשנינן. וא"כ מהתימא על הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים דהשמיטו להנך שינויי דשמעתין ולא כתבו בהלכותיהם כלל. וצריך לומר דדעתם הוא דדוקא המקשה דלא ידע כלל דאיכא צד דמעלי שפיר פריך דאיך מצו למכפיי ולהוציא ממנו ממון כי יוכל לומר אנא בעינא למהוי חסידא. אבל לפי מאי דמשני דאיכא גווני דלית בהו אף משום מדת חסידות. וא"כ לענין אפוקי ממונא מיניה אין כאן עוד שום טענה כיון דאפשר למעבד בגוונא שלא יהיה סותר גם למדת חסידות וא"כ לית ליה שום טענה מלהפטר מליתן לזה דהא אין נ"מ בהוצאה בין שיהיה מגואי או מבראי כו' ולכך אפי' היכא דרוצין לעשות בגוונא דסותר למדת חסידות נמי דלא יוכל להפטר מזה. דכיון דכולהו מסכימים כן אפשר דלא יוכל היחיד למחות בהן כיון שאינו רק מדת חסידות ודוקא לענין להוציא ממנו ממון הוא דהוי טענה אף שאינו רק מדת חסידות דבטענה כל דהו סגי