נחלת דוד בבא בתרא כו

קבוע הוי כחלק מביתו וכמש"כ ואלו ממש"כ יש לו להסיר מעליו אמת המים משמע בהיפוך דאפי' אמת המים הקבוע יוכל להסירה. דמסתמא כיון שמפרש הא דסולם דמיירי בקבוע א"כ דומיא דהכי אמת המים נמי מיירי כמו כן בקבועה ואפ"ה כתב דיוכל להסירה וא"כ לכאורה דבריו סתרן אהדדי. מיהו י"ל דאמת המים ע"כ מיירי באינו קבוע דבקבוע ודאי דלא מצי להפסיד לחבירו בשום דבר והוי כמו חמש גנות המסתפקות ממעין אחד דעד כאן לא נחלקו רב ושמואל במס' גיטין ס' ע"ב אלא אי עילאי שתו ברישא אי תתאי אבל הא ודאי דלא מצי עילאי להסירה לגמרי מעל תתאי משום דהוי כולהו שותפין בו וה"נ דכוותה באמת המים קבועה הוי כשותפין בו ואינו יכול להפסיד לחבירו כלל בשום אופן ולכך הוכרח לפרש הא דאמת המים באי"ק וכרש"י ושפיר כתב ולהסיר אמת המים אבל בהא דסולם פירשה דמיירי אף בקבוע ומשום שיכול לבנות בצדו. ועדיין צ"ע בזה. ויתר מש"כ לעיל בביאורי השיטות הוא ברור ונכון

שם והוא דקרי לי' בית כור עיין תוס' דכתבו דדוקא שידע זה שיש לו שדה כזו דמקריא בי"כ דבלא"ה הוי מקח טעות ואף דבהא דאספלידא לא מקריא כך עד עכשיו מ"מ לא קשה מידי דשאני התם דאלו לא ידע הוי טעות וחוזר ואף דקרקע אין לו אונאה מ"מ זה דמי לטעות במדה דאף בקרקע חוזר משא"כ כאן דלא שייך בזה אונאה ומק"ט כלל חדא דזה הוי כעין חליפין ואין בו משום אונאה ועוד דעלו להדדי וגם קרקע אין לו אונאה ולא הוי הכי כטעות במדה רק דמייתי ראיה מהתם לסברת שמא בעלמא אבל בגוף הדין לא שוו להדדי וזה פשוט. ומה שהקשו התוס' ונימא דהדמים מודיעים לא הבנתי דעתם בזה דהא רבנן פליגי עליה דר' יהודא לקמן גבי צמד ובקר וס"ל דאין הדמים ראיה ואף שהתוס' לקמן בר"פ המוכר פירות ובב"ק ר"פ המניח כתבו דאיכא גווני דגם רבנן מודו דהדמים ראיה מ"מ כולהו גווני דכתבו התוס' שם לא שייכים כאן כמבואר למעיין בדבריהם לכך דברי התוספות אלו צ"ע

ודע דבסמ"ע ובדרישה כתב לפרש הא דאחין שחלקו אין להם דרך זע"ז כו' דמיירי בלא עלו להדדי כלל. והך דזה נטל אספלידא מיירי בעלו. וקמ"ל הכא רבותא והכא רבותא עי"ש בדבריו והש"ך שם כתב דנ"ל דאין כוונת הסמ"ע לפרש כן בגמ' רק שהוא מפרש כן בטור ושו"ע עי"ש ולא עיין בדרישה שכתב להדיא לפרש כן בדברי הגמ'. אך באמת צדקו דברי הש"ך שלא רצה להאמין שיפרש כן בגמרא כי דבריו דחוקים מאד בפירושו וכל דקדוקיו וראיותיו מלשונות הפוסקים אינם כדאי לדחוק פירושא דשמעתין והעיקר דתרווייהו מיירי בעלו להדדי ונלאיתי להאריך ועיין

שם שמא בעלמא כו' עיין בנ"י והביאו הרב"י בסי' קע"ג לחלק בין אי אמר כן הך דמטיא אספלידא לאם אמר כן הך דמטיא תרביצא ויליף לה מהא דמחלק במס' ב"מ בין אי אמר ליה חוכר למחכיר או מחכיר לחוכר והתוספות והרא"ש שם במס' ב"מ נחלקו עליו גם בדין חוכר ומחכיר ומחלקותם תלוי בפירוש סוגיא דב"מ ע"ש ואין להאריך בזה כאן ויבואר אי"ה שם

שם ע"ב איבעי לי' לאפוקי בחיי אבוהון כו'. ב' שיטות בזה. הרא"ש כתב בשם הר"י הלוי דאפילו לא מטי זימניה בחיי אבוהון ולא קתבעו לאבוהון כלל אפ"ה אמרינן דאיבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוני לב"ד ולכפויי ליקרע לשטרא. ועיין פ"ח שפירש בשם הסמ"ע דה"ק דהו"ל לפרסם הדבר לפני ב"ד או עדים שיש לו שובר ושכבר נפרע השטר שביד פלוני אם ימצא. ואינו מובן דלמה לו לפרסם הדבר בפני כל הלא חבירו טען מסתמא דאבד השטר ולכך פרע לו ע"י שובר. ואי דחושש שמא ימצא ויתבענו בשטר הלא אז יוכל להראות השובר ולאורעי לשטרא ולאיזה צורך הוא מוכרח לפרסם הדבר מקודם כל זמן שאינו תובעו. ואפשר דמשום דשטרא קלא אית ליה ועי"ז זיילי ניכסי כדאמרי' בכמה דוכתי וכשפורע ע"י שמחזיר לו השטר ג"כ מדרכו להראות השטר קרוע בפני רבים לומר חזו דגברא דפרענא אנא כדאמרינו במסכת שבת (ע"ט א') משום דחזי ליה להראותו לב"ח שני חזו דגברא דפרענא אנא. ואפשר דכמו כן מראהו גם בלא ב"ח שני כי היכי דלא לתזיל נכסי והגמ' חדא מנייהו נקיט. וכמו כן בשובר דרכו להראותו מה"ט גופיה. ועוד י"ל דבשובר דרכו להראותו כי פן יאבד ממנו השובר או יאכלוהו עכברים ועי"ז שמראהו יוכל לאורועי לשטרא אף אם יאבד השובר. אך אף שיש להסביר כן בסברא מ"מ לשון הרא"ש שכתב ולכפויי למקרע לשטרא ודאי דלא משמע כן והסמ"ע לא עיין רק בטור ובטור לא כתב רק שאם היה אמת היה מוציאו בחיי אביהן ותו לו ולכך פירש בו הסמ"ע מה שפירש. אבל ברא"ש אי אפשר לפרושי כן והפ"ח שהעתיק דברי הסמ"ע על לשון הרא"ש לא דק בזה. ובתומים כתב דהיה מחרים עליו בב"ד פן יש לו השטר ואינו רוצה להראותו וגם זה אף שיותר משמע כן דברי הרא"ש מ"מ אינו נכון בסברא דדלמא האמין לו שנאבד ואינו