נחלת דוד בבא בתרא יז

שאינה סותרת החזקה ואדרבה החזקה היה מסייעתה ש"מ דקושטא קאמרה ומהימנינן לה גם עכשיו שטוענת נגד החזקה כמו בכל מיגו כנגד חזקה והתדע שכ' הש"ך לזה ג"כ אינו מובן והוי כמו תדע מן הקושיא דהא ע"ז אנו דנין דאמאי אינה נאמנת לאחר ל' לומר לא נבעלתי מטעם מיגו ואי כוונתו דגם בלא מיגו הי' לנו להאמינה מטעם חזקה דאינה מעיזה זה ודאי אינו כלום כמו שכ' הש"ך עצמו משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה וממילא אינה נאמנת להפקיע עצמה מת"י בעלה. אבל מה דמות ראיה יש מזה לענין דלא תהא נאמנת במיגו וכמו שהקשו התוס'. תדע דהא לפירש"י דמפרש במס' ב"ק בהא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז ופרש"י דה"פ אמאי כופר הכל פטור כו' עיי"ש וא"כ הא דמהימנינן לי' בפרעתיך בזמני' הוא נמי מטעם חזקה וא"כ לפי דברי הש"ך לא משכחת לה לרש"י מיגו במקום חזקה כלל ואיך יפרנס רש"י סוגיא דשמעתין אלא ע"כ דגם זה הוי מיגו ודו"ק. והעיקר כמש"כ שם הש"ך בריש דבריו דאין לדמות החזקות זל"ז יע' באחרונים דהעלו דג' מיני חזקות יש ע"ש בדבריהם ונלאיתי להאריך

כתב המרדכי והיכי דטעין פרעתיך בתו"ז וחזר וטען פרעתיך אח"ז מספקא לן מי אמרי' הוחזק כפרן כיון דבראשונה טען שקר עתה נמי טוען שקר או דלמא מצי אמר אמרתי בלבי ודאי לא יאמינו לי דפרעתי תו"ז ולכך חזרתי ופרעתי עוד פעם אחר ואפ"ה הכריע במרדכי דהוחזק כפרן וכתב ע"ז ולא דמי לשכיר כו' עיי"ש. ותוכן כוונתו בקצרה דהא ודאי בשביל שטען פרעתי תו"ז לחוד לא הוחזק כפרן דלא נעשה כפרן רק עפ"י עדים רק דעיקר ספיקו של המרדכי הוא משום דאלו אמר אמת שפרעו תו"ז איך חזר ופרעו אח"כ פעם שנית אח"ז וא"כ בטענתו השניה הוא מודה על עצמו דטענתו הראשונה הוא שקר ואח"ז אמר דאין בטענתו השניה שום ראיה שטענתו הראשונה הוא שקר דדלמא משום דנמלך בלבו שלא יאמינו לו לכך חזר ופרע ואין כאן הודאה כלל ואעפ"כ הכריע דהוחזק כפרן דמסתבר לי' להמרדכי דמעצמו לא עביד אינש דפרע פעם שנית עד שיחייבוהו ב"ד ודמיא להא דאמר בשמעתין מי יימר דמחייבו לי רבנן אבל היכא דטען בב"ד פרעתיך תו"ז וחייבוהו הב"ד לשלם וחזר ואמר פרעתיך אח"ז גם להמרדכי מהימן דמעתה ודאי אינו עושה טענתו ראשונה לשקר דמאי ה"ל למעבד כיון דחייבוהו רבנן והכי דייקא לישנא דהמרדכי מדקאמר אמרתי בלבי ודו"ק. ומש"כ המרדכי ולא דמי לשכיר כו' כוונתו בזה היינו משום דאיהו מפרש לסוגיין דב"מ קי"ג דאמרי' לא צריכא שתבעו בזמנו או כל זמנו היינו דאפי' אמר פרעתיך בזמנו מהימן אח"כ לומר פרעתיך אח"ז וא"כ לכאורה הוא סותר להכרעתו דהא גם התם לא מהימן בעה"ב לומר פרעתיך בזמנו. משום דשקלוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר מיהו אפ"ה כ' דלא דמי. והטעם נראה דשאני התם דהא דלא מהימן בעה"ב היינו משום דטריד בפועליו ולא דכיר ולכך איכא למימר דאח"ז דרמי אנפשי' ומדכר דכיר שוב נזכר שהאמת כדברי השכיר שלא שילם לו עדיין ולכך פרע לו. וא"כ אף דמודה שטען ראשונה שקר מ"מ לא הוחזק כפרן בהכי רק משום דלא דכיר זהו תוכן כוונת המרדכי וכן כתב בקצה"ח ודלא כאו"ת שנתקשה בהבנתו. רק מאי דמסיים בקצה"ח דאם טען בב"ד פרעתיך תו"ז תו לא מהימן לומר פרעתיך דהו"כ לא כיון יפה בזה כמש"כ דמלשון המרדכי מבואר בהיפך וכן השיגו בנ"מ מסברא עיי"ש. וכ"ז פשוט וברור. ודברי הש"ך בכאן תמוהים דהא לא חידש כלום דגם במרדכי ידע מסברתו ואפ"ה הכריע דהו"כ וא"כ פשיטא דאין לחוש להכרעתו של הש"ך נגד הכרעת המרדכי כיון דלא חידש כלום ועיין

(דף ו') תוס' ד"ה ואמר לו אך ניחא לי' לשנויי כו' דלא תיקשי גם לאו"ר וזה דחוק דהא סוגיא זו אזלא אליבא דר"ל דלאו"ר אין כאן איבעיא כלל וא"כ למה חשש בכאן דלא תקשה לאו"ר. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דניחא להגמ' לאשמועינן הך רבותא גופי' לר"ל דמשום סברת מי יימר אפי' במקום מיגו לא מהימן ולכך לדידן באמת דקיי"ל דאמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה היכי דאיכא טעמא דמי יימר לא מהימן אפי' במיגו. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בפי' המשנה דכ' טעמא דמי יימר והקשה באו"ת דהא למאי דקיי"ל כר"ל לא צריכינן לטעמא דמי יימר דהאי טעמא לא אמרו בגמרא רק לאו"ר ולפמש"כ דבריו פשוטים ומבוארים. דהא גם לר"ל נמי אמרי' הך סברא בסוגיין לענין מיגו ותימא על האו"ת שלא הרגיש בזה [ובלא"ה דברי האו"ת אינם נכונים לבנות בנינים על קושיא כזו דהרבה