נחלת דוד בבא בתרא יג

לכ"ע הוי מיגו ודווקא ממעיז לאינו מעיז לא הוי מיגו וא"כ הכא כיון דריע טענתי' נגד חזקה הוי כממעיז למעיז דהוי מיגו ועכ"פ הא ודאי דגריעותא דטענתי' אינו מגרע כח המיגו וכיון דחזינן דאפ"ה ס"ל להתוס' דלא הוי מיגו א"כ כ"ש היכי דמעלי' טענתי' ודאי דלא אמרי' מיגו דהעזה ואפשר שמזה יצא לו להסמ"ע בכל דוכתין דלא אמרי' מיגו דהעזה ואכמ"ל בזה ויבואר אי"ה במק"א

אמנם דעת הרמב"ן ובעה"ת והרבה מרבוותא דאפי' ביומא דמשלם זמני' נאמן לומר פרעתיך בתו"ז במיגו ולא גרסי' בסוגיין ובא בזמנו וכן הוא דעת הטור כמו שכתבו הט"ז והש"ך ודלא כהסמ"ע והב"ח דדקדקו מלשון הטור דג' זמנים יש לדבר תחלת היום וסופו ואמצעיתו דתחלת היום א"נ לומר כלל פרעתי ובאמצעיתו נאמן לומר פרעתי אבל אין לו מיגו וכדעת התוס' משום דהוי מיגו דהעזה ובסופו אית לי' מיגו ג"כ ואפי' לדעת התוס' ואין לדברים אלו שורש ומקור כלל דמנ"ל להמציא דינים מחולקים כאלו. ודעת התוס' ברור דכל היום אין לו מיגו ודקדוקים בלשון הטור אינו כדאי לחדש לנו כ"כ ותו דמנ"ל להטור גופי' זה כיון דאין רמז לזה בדברי הראשונים. וגם מצד הסברא לא מסתברין הדברים כלל והעיקר כמש"כ הט"ז והש"ך בדעת הטור

ודע דהב"ח והפרישה בסי' קנ"ז הקשו על הטור כיון דקיי"ל דאמרי' מיגו במקום חזקה א"כ למה הוצרך שם לטעמא דכל שפא ושפא זמני' הוא ותיפוק לי' דאפי' תו"ז נאמן מטעם מיגו כיון דהטור מיירי שם בתבעו לאח"ז כדמשמע מלשונו שם והפרישה תירץ לפי שיטתו בסמ"ע דמיירי בסוף היום דשפיר אית לי' מיגו והב"ח תירץ כיון דזה יש לו עדים שבנאה לבדו וחבירו בא לסמוך עליו קורות וכדומה הוי כבא להוציא הכותל מחזקתו דאידך ולכך שפיר צריך הטור לטעמא דכל שפא ושפא כו' ודבריו תמוהים מסוגיא דידן דא"כ איך בעי למפשט בשמעתין מסיפא דמתניתין דלא אמרי' מיגו במקום חזקה דלמא שאני הכא דהוי מיגו להוציא והלכה מרווחת דמיגו להוציא לא אמרי' כלל אפי' שלא במקום חזקה אלא ע"כ דזה לא הוי מיגו להוציא. גם בקצה"ח השיג על הב"ח מסברא עיי"ש במש"כ ודבריו נכונים במה שהסביר אמאי לא הוי אידך כמוציא משום דהכותל הוא בנוי על מקום שניהם אבל לא הרגיש שדברי הב"ח נסתרים להדיא מסוגיין וכדכתיבנא. ולא ידענא מי הכריחו להב"ח לזה הא לפי מאי דס"ל בפי' דברי הטור בסי' ע"ח כהסמ"ע שפיר מיתרצא קושייתו כמש"כ הפרישה ואמאי לא ניחא לי' בזה כיון שהוא סובר בזה כהסמ"ע אך לפי דעת הט"ז והש"ך לכאורה קשיא מיהו יש ליישב ע"פ מש"כ הש"ך בסי' ע"ח דמטעם מיגו מהני תפיסה בעדים כיון דהוי בעיא דלא אפשיטא אבל מטעם כל שוש"פ ודאי דלא' מהני תפיסה בעדים ודו"ק

(שם ע"ב) אלא לאו דא"ל פרעתיך בתו"ז. יש להבין מאי תו"ז שייך הכא דאטו נתחייב חבירו לו שהוא יקדים ויוציא הוצאות משלו לכל בנין הכותל ולתבוע אח"כ ממנו הא שניהם מחוייבים לבנות בשוה וא"כ על שניהם מוטל להוציא הוצאות בטרם בנין הכותל וביותר קשה לפי מה שפירש"י במתניתין דלהכי הוי בחזקת שנתן דאל"כ היה צועק עליו בב"ד וא"כ ודאי דהצעקה בב"ד הוא שיבנה עמו בשוה דאי הצעקה היא שישלם לו מה שכבר הוציא א"כ מאי חזקה איכא בזה הא הרי הוא צועק עתה ותובעו בב"ד שישלם לו אלא ע"כ דכוונת רש"י הוא שוודאי לא היה בונה כלל משלו על סמך שיתבע אח"כ מחבירו רק שהיה כופה את חבירו לבנות עמו בשוה וא"כ יש להבין מאי ס"ד דהמקשה דשייך בכאן תו"ז. ועוד דלכאורה גם לדברי המתרץ ליתנהו לדברי רש"י דהא לא משני רק משום דכל שוש"פ זמני' כו' ולא משום שמחוייב לבנות עמו בשוה והיה צועק עליו בב"ד וא"כ דברי רש"י אינם עולים כלל בסוגיין לא לפי המקשה ולא לפי המתרץ. וראיתי בתומי' שכ' דהמקשה הוי ס"ד כיון שהתחיל האחד לבנות משלו [כמש"כ התוס' בריש שמעתין דע"כ איירי בהכי] מסתמא דעתו שלא לתבוע מחבירו עד גמר בנין הכותל ולכך חשיב לי' לתו"ז. והמתרץ באמת השיב לו דזה אין ראי' שדעתו להמתין לזה רק כל שוש"פ זמני' הוא ור"ל אני בניתי שפא ואתה בנה השניה. ובזה נתיישבו לו גם דברי רש"י דמתניתין עיי"ש בדבריו וגם הפרישה פירש כן בכוונת המקשה. ולע"ד לא מסתבר כלל לומר כן אף בדברי המקשה ותו דבדברי המתרץ לא משמע כלל כפירושו ותו דלפמש"כ התוס' לעיל דדוקא בקובע זמן הוא דאמרינן כן אבל לא בסתם הלואה א"כ ודאי דקשה טובא אמאי הוי ס"ד דהמקשה לדמותו לקבע זמן ולא לסתם הלואה. וגם בדברי הנ"י שכתבנו לעיל לא יתיישב זה ודו"ק. ותו