נחלת דוד בבא בתרא יב

ברישא עד ד"א לא מהני חזית וכהנ"י הלוי והא דמהני בלמעלה מד"א בע"כ צ"ל כמש"כ הנ"י דלמעלה מד"א גם הר"י הלוי מודה דמהני חזית וא"כ אם כוונת התוס' דלא ניחא להו הך אוקימתא דחזית וא"צ לדחק בזה היינו ע"כ דלא ס"ל כהר"י הלוי. ואם נאמר דרוצים לקיים הך אוקימתא רק דכ' דגם בלא"ה משכחת לה א"כ ע"כ דכהר"י הלוי סברי וא"כ הדבר מבואר להיפך מדברי הב"י מהקצה אל הקצה וזה ברור. ובעיקר ספיקו של הרב"י בפי' דברי התוס' נ"ל למפשט ספיקו מדברי הג"א דשמעתין דידוע דדברי הג"א מיוסדין על דברי התוס' וכן נרשם שם ר"י ובהג"א כ' להדיא גם הך אוקימתא דחזית והיינו כפי' הב' של הב"י אשר לפמש"כ הוא כהר"י הלוי. ומש"כ הש"ך דמדברי התוס' בריש שמעתין ד"ה לפיכך מוכח דכהרא"ש ס"ל כבר ביארנו שם דלא מוכח מידי מדברי התוס' דשם ואדרבה מוכח בהיפך מדברי הג"א דסברי כהר"י הלוי ועיין. ובפרישה כתב דמהתוס' ד"ה לפיכך מוכח דסברי כהר"י הלוי. וע"כ ההכרח לפרש כפי' הב' ולא הרגיש ג"כ בשגגה זו ומש"כ להוכיח מהתוס' ד"ה לפיכך כבר כתבנו דלא מוכח מידי

שם הקובע זמן לחבירו כתבו התוס' דבסתם הלואה לא אמרינן כן. ובסמ"ע נתן טעם לזה דדוקא בקובע זמן דגילה דעתו דצריך למעות עד אותו הזמן בהא הוא דאמרינן אין אדם פורע תו"ז כו' עיי"ש ודבריו נובעים מתשובת הרא"ש כלל ע"ו עיי"ש. וצ"ע דא"כ מאי מקשה עלה ממתניתין הא התם לא קבע לו זמן ולא גילה דעתו כלל דצריך עד איזה זמן למעות ובקצה"ח ונ"מ תירצו דבמתניתין כיון דעדיין לא נתחייב ושמא לא יבנה כולו ולא יהי' חייב כלל וכמ"ש התוס' לקמן דהוי מצי למימר ולטעמיך ולכך ודאי דדמי לתוך זמנו כיון דזה גרע טפי דאפי' אביי ורבא מודו בזה ולא העלו שום ארוכה בזה חדא דמה בכך דודאי דמי לתו"ז כיון דתו"ז גופי' לא מהימן רק משום דגילה דעתו ובכאן ליכא גילוי דעת א"כ אפשר דמהימן אף דזה גרע טפי מתו"ז ותו כיון דהמקשה אסיק אדעתי' ע"כ הך סברא דשמא לא יתחייב כלל א"כ מאי מקשה לר"ל כיון דגם לאביי ורבא לא ניחא ובלא"ה להתוס' דלקמן לחוד לא קשה דהמקשה לא אסיק אדעתי' דשייך בכאן הך סברא דשמא לא יתחייב והתרצן אה"נ דהוי מצי למימר ולטעמיך וזה אינו דוחק כ"כ אבל לפי תי' האחרונים דע"כ צ"ל דגם המקשה אסיק אדעתי' הך סברא דשמא לא יתחייב א"כ ודאי דקשה טובא דא"כ מאי מקשה לר"ל ולאביי ורבא מי ניחא. וא"כ אפי' לפמש"כ התוס' לקמן עדיין לא נתיישב כלל ומכ"ש לפי מה שיתבאר לקמן אי"ה דלא כהתוס' דלקמן רק דכאן לא שייך כלל הך סברא דשמא לא יתחייב א"כ ודאי דליתא להך סברא דגילה דעתו ומדברי הנ"י למדתי דסברתו בזה הוא משום דלאו כ"ע דיני גמירי ואפשר דלא ידע הך דינא דסתם הלואה שלשים יום כיון דהוא עצמו לא קבע זמן ולכך שפיר עביד דפרע משא"כ בקובע בעצמו זמן דודאי ידע דחברי' לא יוכל למתבעי' תו"ז לכך חזקה דלא פרע תו"ז וזה נכון טפי דמעתה מיושב מה שהקשינו דבהא דמתניתין ודאי ידע דלא יוכל חברי' למתבעי' כיון דעדיין לא נתחייב ולכך דמי לקובע זמן ולא דידע דשמא לא יתחייב דזה לא אסיק אדעתי' דהמקשה כלל ואפי' לדברי התוס' וגם לפ"מ שיתבאר לקמן דלא שייך בכאן הך סברא דשמא לא יתחייב כלל רק דמ"מ זה ידע דעדיין לא נתחייב והבן זה

והר"ן בפ"ב דכתובות הביא בשם מקצת גאונים דלית להו הך חילוקא שחילקו התוס' בין קובע זמן ובין סתם הלואה ולעולם אמרינן חזקה אא"פ תו"ז אפי' בסתם הלואה. ודבריהם היו נראים טפי בסוגיין דמעתה לא נצטרך לכל מה שכתבנו אבל מה נעשה ששיטת התוס' היא שיטת גדולי הראשונים ומכללם הרי"ף בתשובה ואין לחלוק עליהם בלי ראי' גמורה וכיון דאפשר ליישב דבריהם עפ"י סברת הנ"י הכי נקטינן ועכ"פ דברי הרא"ש והסמ"ע הנמשך אחריו צ"ע

שם ובא בזמנו כו' דעת התוס' דאף דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זמני' מ"מ אי טעין ביומא דמשלם זמני' פרעתיך בתו"ז לא מהימן אף דקיי"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ ביומא דמשלם זמני' לא הוי מיגו משום דהוי מיגו דהעזה. ואפי' למאי דמסיק הש"ך בכללי מיגו אות ו' דמיגו דהעזה לענין ממון אמרי' מ"מ כתב באו"ת והסכימו ע"י בנ"מ וקצה"ח דשאני הכא דמצטרף לזה מיגו במקום חזקה והמיגו עצמו הוי מיגו דהעזה לכ"ע לא אמרי' מיגו בכה"ג מיהו מצד הסברא היה נראה לומר בהיפוך דאדרבה כיון דריע טענתי' הוי מיגו טפי אפי' אי בכל דוכתי לא אמרינן מיגו דהעזה מ"מ כיון דגם טענתיה ריע שפיר אמרי' מיגו: תדע דהא מעיז למעיז