נחלת דוד בבא בתרא יא

אפ"ה מצי חבירו לכופו שיגדור בינו לבינו שלא יזיקנו בראי' ובבקעה כה"ג אין מחייבו כלל ואפי' קדם וגדר אותו הצד שבינו לבינו מ"מ כיון שהוא פרוץ משאר רוחותיו אינו נותן לו רק היכא שהקיפו לד' רוחותיו צריך לשלם לו עכ"פ עבור מה שנהנה. וכדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דצריך לשלם. והה"מ והרמב"ן תירצו דה"ל למחויי ולא נתבררו לי דבריהם. דנהי דודאי אי הוי מחי לי' לא הוי צריך לשלומי כלל כדקיי"ל בסי' שע"ה גבי יורד לתש"ח כו' מ"מ לחייב אותו בשביל שלא מיחה מאי סברא היא כלל דכיון שחבירו עושה הכל משלו ובשלו א"כ מהכ"ת אסיק אדעתי' דבעי לי' למחויי ואין זה דומה לכל המחאות השנויות בפרקין דלקמן דמיירי שחבירו משתמש בשלו משא"כ כאן ועיין. והתוס' הקשו בשמעתין לחייא ב"ר דס"ל דמי קנים בזול דמ"ש מיורד לתש"ח כו' ולא הבנתי קושייתם דהא גם ביורד לתש"ח מצי אמר טול עצך ואבניך או עקור נטיעתך וזיל וע' בסי' שע"ה ודו"ק. ועכ"פ הא ודאי דלשיטת התוס' שההיקף הוא מבחוץ א"מ אותו רק במחיצה י"ט ותמיהני מהפוסקים שלא הזכירו דין זה כלל לשיטת התוס' והוא מוכרח: גם הטור שכ' ההבדל שבין פירש"י להתוס' לא הזכיר הבדל זה וצ"ע

ודע דהטור כ' דלשיטת התוס' ודאי דאי אפשר לחייבו החצי בכל היקף החיצון רק במה שהוא נגד שדהו כ"כ הטור בשם ר"י והביא עוד דברי הרמ"ה דהיכי עבדינן חזינן לכולי ארעתא דחיצון ופנימי כדקמו השתא בתברתא כמה הוי וריבועא דפנימי לחוד כמה הוי בתברתא עיי"ש במש"כ. ועיין פירושו בפרישה וסמ"ע ובב"ח וממרוצת לשון הטור נראה דלית כאן שום פלוגתא דעל דברי ר"י כ' ופירש הרמ"ה כו' וכן הבין ע"כ הרמ"א בהגהותיו לשו"ע עיי"ש ובסמ"ע. ועל כן לא הביאו שום חולק על הרמ"ה רק הביאו דעתו בסתמא לפסק הלכה כאילו דבריו מוסכמים ולית מאן דפליג ע"ז. ולענ"ד נראה ברור דהרמ"ה דכ' כן הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דמשום שחרוריתא דאשייתא היינו משום הפסד דבר מועט אינו מחוייב לשלם בעד כל מה שנהנה ואינו מחוייב לשלם רק בשביל אותו ההפסד מעט שחסר על ידו וכן הוא להדיא בנ"י במס' ב"ק שהביא כן בשם הרמ"ה ע"ש. וכיון שכן גם כאן הוצרך לכל אלו החשבונות לחשוב על ידן שיעור ההפסד שהפסיד חבירו ע"י בצמצום גמור ועל כן גם בשמעתין הביא הנ"י לדברי הרמ"ה אלו משום דאזיל לשיטתו במס' ב"ק ודו"ק. אבל לדעת התוס' והרא"ש שם דס"ל דמשום חסרון מועט מחוייב לשלם בעד כל מה שנהנה א"כ גם כאן מחוייב לשלם החצי בעד כל מה שכנגד שדהו שהוא הרבה יותר מכפי העולה לחשבון הרמ"ה כיון שנהנה בכך. והכי מטין דברי הר"י שהביא הטור ואינם עולים כלל בסגנון אחד. ומהתימא על הטור ושו"ע שלא הרגישו בזה ועל כן בסי' שס"ג סעיף ז' הביאו בסתם לדברי התוס' והרא"ש לפסק הלכה דאם חסרו אפי' דבר מועט צריך לשלם בעד כל מה שנהנה. וכאן הביאו בסתם לדברי הרמ"ה. והמה שני דברים הסותרים זא"ז. ועכ"פ לדינא נראה לי ברור דלדידן דקיי"ל כהתוס' והרא"ש אין אנו צריכין לחשבונותיו של הרמ"ה רק שמשלם החצי בעד כל מה שכנגד שדהו וע' היטב בזה כי הוא נכון ואמת לדינא. ובספר תו"ח שגה בזה טובא עיין עליו

(דף ה') אתא לקמי' דרבא א"ל זיל פייסי' וא"ל דאיננא לך כר"ה ואליבא דר"י. עיקר פירושא דשמעתין הוא דרוניא לחודא אתא לקמי' דרבא לשאול ממנו הדין אם מחוייב מפאת הדין לשלם לרבינא וא"ל רבא דרך עצה שיתן לו כמה דאיפייס דאם יצטרך להתעצם עמו בדין ודאי לא יוותר לי' רבינא כלום. ועכשיו מאי דמוותר לי' הוא ע"ד מה שאמרו עביד אינש דזבין דיני' ולישנא דאתא לקמי' דרבא משמע להדיא כן דרוניא לחודי' הוא דאתא דאל"כ הל"ל אתו לקמי' דרבא ובהיות כן אזדא לה כל מה שטרחו האחרונים בזה בפלפולים שונים להמציא מזה דין חדש עיי' ברמ"א סי' י"ז בע"ד שתובע חבירו כו' וע' בסמ"ע וש"ך שם ולפמש"כ לא מוכח מידי מסוגיין ועיין

שם כותל חצר שנפל בחזקת שלא נתן. כתבו התוס' דאיירי דידעינן דקדים חד וארצי לחברי' כו' וא"צ להעמיד בשעשה חזית. וכ' ע"ז הרב"י וז"ל. ואפשר שסוברים כהר"י הלוי דלא מהני חזית ולפיכך כתבו שאין צריכין לדחוק ולומר דחזית מהני ואפשר דכהרא"ש סברי וה"ק אפי' בלא חזית משכחת לה עכ"ל. ומאד שגג בזה שגגה גדולה דנהפוך הוא דאם כוונת התוס' כפירושו הראשון שאין לדחק בזה א"כ אדרבה מוכח מזה דכהרא"ש ס"ל דמהני חזית לחצר דהא התוס' העמידו דבריהם על סיפא דמתניתין דמיירי בלמעלה מד"א וא"כ אי סיפא מיירי בחזית א"כ ע"כ דומיא דהכי