נחלת אבות על אבות ו:ט

כבר זכרתי שהובא המאמר הזה לבאר ממנו גדולת התורה ש'נותנת חיים לעושיה' בעולם הבא. האמנם יש למעיין לערער ולשאול בזה המאמר שאלות:

ראשונה – בצורך סיפור זה שסיפר: "פעם הייתי מהלך בדרך ופגע בי" וכו'. כי הנה יראה שהוא מותר ומה לנו שיהיה המאמר הזה בדרך או בעיר? והיה די שיאמר פעם אחת אמר לי אדם רצונך לדור עמנו וכו'.

שנית – מה ענין אומרו: "הייתי מהלך בדרך"? והיה לו לומר 'הולך', כי כן נאמר (בראשית יח, טז): "ואברהם הולך 1 בכתוב: "הלך". עמם לשלחם". ובבלעם "ויחר אף יי' כי הולך הוא" (במדבר כב, כב). ולמה אם כן לקח לו לשון 'מהלך'?

שלישית – מה ענין אומרו: "ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום"? כי אין זה צורך הענין ועיקרו גם כי רבי יוסי היה לו להקדימו בשלום, כי כן נשתבחו החכמים הראשונים שלא הקדימם אדם לשלום.

רביעית – שנראה שהאדם שאל כענין ורבי יוסי לא השיבו כהלכה 2 לפי לעיל פרק ה'. . כי הוא שאלו מאי זה מקום אתה והוא השיבו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים. ומה לו לאיש שתהיה קטנה העיר או גדולה מחכמים או מעמי הארץ, כי הוא לא שאל כי אם המקום והוא לא השיבו כלל?

חמישית – באומרו: "שתדור עמנו במקומינו ואני אתן לך" וכו'. כי למה אמר: "עמנו ובמקומנו" בהיות די שיאמר עמנו בלבד, או במקומנו בלבד? ואם היה מדבר בלשון רבים עמנו במקומנו איך אמר בלשון יחיד ו'אני אתן לך' והיה לו לומר ונתן לך?

ששית – בתשובתו: "אם אתה נותן לי" וכו'. כי מי הגיד לו שלא היה מקומו מקום תורה, והיה ראוי להשיבו אם מקומך מקום תורה אני אעשה כדברך ואם לאו, אף על פי ש"תתן לי כל כסף" וכו'.

שביעית – שאף שנודה שבמקום זה האיש לא היו בעלי תורה, אם היו בוחרים ברבי יוסי להרביץ תורה ביניהם וללמוד ממנו. ולמה לא ידור בתוכם כדי לזכות את הרבים ויהיה – "מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"?

שמינית – אם היה רבי יוסי בועט בדירת מקומו, מפני שאין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו כי תורה ומעשים טובים. למה אם כן לא אמר בגזירתו איני דר במקום, אלא במקום תורה ומעשים טובים? ואתה תמצא שלא זכר כי אם התורה בלבד באומרו: "אלא במקום תורה", ולא התנה דבר במעשים טובים.

תשיעית – שהראיה שהביא אינה מדברת כלל מהכסף והזהב ש"אין מלוין לו לאדם", והוא עיקר הנחתו הראשונה. והיה ראוי שיביא לזה פסוק (תהילים מט, יז-יח): "אל תירא כי יעשיר איש... לא ירד אחריו כבודו".

עשירית – שגם בראיה שהביא מפסוק (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך", לא נזכרו המעשים הטובים אשר זכר בהנחתו. ולפי זה לא הוכיח מראיתו רוב עיקרי הנחתו אשר הניח בדבריו.

האחד עשר – במה שדרש (משלי ו, כב): "בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה", ויתחייב מזה שתכלית התורה ושכרה הוא גם כן בעולם הזה, וזה אינו מסכים לכוונת רבי יוסי ש"אין מלוין לו לאדם" בפטירותו. כי יאמר אומר לעולם הזה איצטריכא.

השנים עשר – במה שדרש (משלי ו, כב): "בשכבך תשמור עליך בקבר". כי מה היא השמירה אשר תהיה לגוף בקבר האם שלא תאכלהו עש ורמה, או להצילו מחבוט הקבר, אין ספק שלא יפול זה בשכר התורה כולו?

השלושה עשר – במה שדרש: "והקיצות היא תשיחך לעולם הבא". ופירשו המפרשים: "האי תשיחך" – תשיח עמך. ומהו ענין השכר הזה, שהתורה תשיח עמו בעולם הבא כל שכן שאין שם לא שיחה ולא דבור. ויותר טוב היה לו לומר היא תגדלך או תרוממך.

הארבעה עשר – שזאת הדרשה לא תתישב לדעת הרמב"ם ולא לדעת הרמב"ן זכרונם לברכה. אם לדעת רמב"ם שיבאר עליו השלום על העולם הנשמות, כי איך יאמר עליו "והקיצות". כי הנה המוות תכונה בשינה, שנאמר (איוב ג, יג): "ישנתי אז ינוח לי" – לא ביקיצה. ולדעת הרמב"ן שעולם הבא נאמר על תחיית המתים יקשה מאד, איך זכר רבי יוסי בדרשתו דבר מעולם הנשמות ודלג מן הקבר עד תחיית המתים, ולא זכר דבר ממה שיהיה לנפש באמצעות זה הזמן?

החמישה עשר – בשאר הפסוקים שהביא. ראשונה – בפסוק שהביא (תהילים קיט, עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". כי הנה היחס והפחות והיתר לא יפול כי אם על הדברים שהם תחת מין אחד. והנה התורה היא מושכלת בנפש והזהב והכסף הם מוחשים דוממים, ואיך יפול היחס ביניהם? וגם כן בפסוק (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב", יראה שאין לו צורך בזה המקום כפי ענין הדרשה.

ואומר הפירוש הברייתא והתר השאלות: שהנה רבי יוסי בן קיסמא לעומק חכמתו, היה נוהג מנהג ראשונים לספר ולגלות האמתיות במשלים וחידות. ולכן עשה מאמרו מההליכה בדרך, להעיר, שהאדם בעולם הזה הוא כאורח נטה ללון 3 לפי ירמיה יד, ח. , כי הוא תמיד מתנועע מיום הולדו ועד יום מותו בזה הדרך העולמי אשר הוא הולך עליו. וכמו שבכל תנועה ודרך יובחנו גבול ומקום מה שממנו יתנועע, וגבול מה שאליו ילך, וגבול מה שבו הדבר יתנועע, ככה בדרך העולם יובחנו באדם שלושת הגבולים, גבול מה שממנו יתנועע שהיא מטפה סרוחה 4 לפי לעיל פרק ג'. ובטן אמו, ומהמדור העליון שחוצבה ממנו נפשו. וגבול מה שאליו ילך שהוא לבוא אל בית המלך 5 לפי אסתר ב, ח. יי' צבאות, ולהכנס בהיכלו, ולעמוד לפניו להדבק בצרור החיים 6 לפי שמואל א' כה, כט. .

ואמנם הגבול האמצעי שבין הקצוות האלה הוא כולל לכל האמצעיים והפעולות אשר יעשה אותם האדם בחייו צדה לדרכו, כדי להגיע לאותו תכלית הנכסף. כי הוא הדרך והם המעברות אשר יעבור בהם ללכת אל מחוז חפצו, ושם תהיה מנוחתו. ומזאת הבחינה נקרא העולם הזה בשם דרך, ויקראו חיי האדם ופעולותיו בשם 'הליכה ותנועה והתהלכות'. ונאמר (בראשית ה, כב): "בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים". ובנח (שם ו, ט) "את האלהים התהלך נח". ואברהם (שם יז, א) "התהלך לפני והיה תמים". ואמר (שם יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט". ויעקב אמר (שם מח, טו): "האלהים אשר התהלכו אבותי 7 בכתוב: "אבתי". לפניו". וגם יתרו אמר למשה (שמות יח, כ): "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה". ואדון הנביאים אמר (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו". ולפי שכל חיי האדם ועסקיו הטובים הם אם רעים יקראו דרכים הוצרך הנביא להבדיל ביניהם באומרו (הושע יד, י): "כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם" וגו'. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהילים א, ו): "כי יודע יי' דרך צדיקים" ובהפך – "ודרך רשעים תאבד". לפי שיש מהדרכים שהם ישרים והם המכוונים נכח המקום אשר האדם הולך שמה, ומביאים אותו אליו. ויש דרכים מעוותים אשר לא יוליכוהו שמה, אבל ירחקוהו מאותו גבול והתכלית, כי הם דרכים מכוונים לתכליות אחרים. ולכן אמר דוד (תהילים קיט, א): "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי'". והוא אמר על עצמו (מלכים א' ב, ב): "אנכי הולך בדרך כל הארץ". ושלמה אמר (משלי כ, ז): "מתהלך בתומו צדיק", ועל ההפך אמר (שם יד, יב): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". ועל הכוונה הזאת אמר המליץ 8 רבינו ידעיה הפניני בספרו "בחינת עולם על פי חוק עולם" חלק ב' ריש פרק א'. השלם: "העולם ים זועף רב מצולה ורחב ידים והזמן גשר רעוע בנוי עליו. ראשו אחוז בחבלי ההעדר הקודם להויות ותכליתו לראות בנועם מתמיד לאור באור פני מלך רוחב הגשר אמת איש, וגם אפסו המסגרות, ואתה בן אדם על כרחך אתה חי עובר עליו תמיד מיום היותך לאיש" וכו'. הנה כפי ההמשל וההערה הזאת אמר רבי יוסי בן קיסמא: "פעם אחת הייתי מהלך" – לרמוז אל זה העולם שהוא דרך החיים. ולכן אמר בו "מהלך" ולא הולך להגיד, שהיה מתנועע במה שהוא מתנועע ומהלך בדרכו תמיד. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות .

וזכר שפגע בו אדם שנפרשהו שקרה שפגע בו אדם מתעסק בעניני העולם הזמניים, באשר הוא בעל מדינה יגע להעשיר ולקנות כבוד ומעלה, באשר הוא סוף כל האדם 9 לפי קהלת ז, ב. , נגזר מאדמה, או אמר זה גם מענין ההמשל רומז אל השכר המעשי, שבהיותו בדרכו ולא היה מפנה לבו לבטלה, אבל שונה במשנתו ומתבודד בעיונו העירהו בטענותיו אלה. וזכר שהאדם ההוא או השכל המעשי בו מיהר להקדים לתת לו שלום, כי לפי שהיה רבי יוסי מתבודד בעיונו לא מיהר להקדים בשלום. וענין זה שהאדם ההוא או השכל המעשי, כשראהו מתבודד בעיונו והוא מרוחק ממנו, נתן לו שלום כאילו אמר אל נא תהי מריבה ביני לבינך 10 לפי בראשית יג, ח. בפניות ונטיות שונות נעשה שלום בינינו ונהיה לאחדים. והנה רבי יוסי החזיר לו אותו שלום, כאומר גם אני באלה חפצתי שאני ואתה נהיה לאחדים. והותרה בזה השאלה הג' .

וזכר שאז האדם או הכוח המעשי הדובר בו, אמר לו: "רבי מאי זה מקום אתה". ואין ראוי לחשוב ששאל לו על שם מקומו, כי מה לו בזה אם הוא יבנה או חברון, אבל שאל לו על מדרגתו שיאמר עליה שם מקום, כאומרם עדיין הקושיא במקומא עומדת. ממלא מקום אבותיו. וכמו שביארו הרב המורה בשיתוף שם מקום. וכאילו אמר לו הודיעני נא דרכיך 11 לפי שמות לג, יג. ומדרגתך, אם אתה עיוני במוחלט או מדיני משותף לבני אדם או מורכב משניהם. והא השיבו: "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים". רוצה לומר, העיר אשר אני מעיין בהנהגה היא עיר גדולה לאלהים 12 לפי יונה ג, ג. ושם העיר מיום יי' שמה, כי הוא טבע המציאות הכולל ובעיר ההיא אין דבר כי אם חכמים וסופרים. כי יש מהם חכמים בעיוניהם וחקירותיהם על פה, ומהם מפי ספרים. ולאלו השתי מדרגות אמר: "של חכמים וסופרים". ואז האדם ההוא או השכל המעשי אשר בי העירני ויורני ויאמר לי "רצונך שתדור עמנו במקומנו". לא אמר דעתך, אבל רצונך לפי ששאלו על הרצון אשר הוא כפי התאוה, כאילו אמר היש את נפשך ורצונך שתדור עמנו. רוצה לומר, שיהיה עסקך במדיניות במעשינו ועסקינו והדירה היא שכל עיונך, ומחשבותיך תשים עמנו ותסלקהו מן התורה ,אבל בתמידות ודירה תעשה זה כאנשים המניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה 13 לפי שבת י, ע"א. . ולכן הוסיף לומר: "במקומנו", רוצה לומר במדרגתינו שתעשה ככל אשר אנחנו עושים פה. והענין שתהיה מנהיג עניני נכסינו וסחורותינו. וידמה שהיה האדם ההוא בעל חברה ושותפות, ולכן היה משכיר אותו לזה ומודיעו שכר עבודתו שתהיה כמה כסף וכמה זהב. ואמר העבודה להם בלשון רבים ושלום השכר בלשון יחיד, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו. ולכן הכריעו בעבודה שיעבוד לכל השותפין, והוא הדובר בו התחייב לפרוע השכר, כי לא היה שם אחר שידור אותו. ואם היה המאמר הזה מהשכל המעשי נזכר בלשון רבים, לפי שאליו יתחברו הכוחות כולם, ואמר: "ואתן לך" בלשון יחיד, לפי שקנין הריוח ואסיפת התועלת, הנה הוא מפעל השכל המעשי לבד. ומפני שבזה הדבור כבר בא מפורש באר היטב שיתפרד ויסתלק מתלמוד התורה, וישים מאוייו ודירתו בדברים הגשמיים הזמניים. לכן השיבו בני "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה". כי הנה קראו "בני", לפי שהחכם הוא לבנים הלומדים ממנו. ואם היה זה מאמר השכל המעשי קרא הנפש בכללה "בני", כי הוא חלק מחלקיה וכוח מכוחותיה. והסתכל שלא אמר לא אשב כי אם "איני דר". רוצה לומר מאחר שאתה שואל שאדור בישיבה מתמדת עמכם בעסקיכם ובמדרגתכם ואסתלק מן התורה, לא אעשה בית דירה וקבע לי, אלא במקום ומדרגה שימצא בה תלמוד תורה. לפי שהולך האדם אל בית עולמו, ואני כאשר אני הולך לא אצטרך, אלא מה שיצוה אותי לדרכי. ואתה דברת מהדירה וטעות, כי אין דירה לאדם בעולם הזה, כי הולך הוא. וידוע, שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו הדברים הגשמיים ולא כסף ולא זהב, כי לא ירד אחריו כבודו. אבל מלוין אותו בלבד תורה ומעשים טובים. והנה לא יהיו טובים המעשים כי אם בהיותם כפי התורה ,כי אין התנאי בטובתם שיהיו כפי המעלה השכלית כי אם כפי התורה והמצוה האלהית. ולכן בהסתלק התורה אי איפשר שיהיו שמה מעשים טובים. והותרה אם כן השאלה הד' – שרבי יוסי השיבו כהלכה וכפי כוונת שאלתו. והחמשית – למה אמר עמנו במקומנו, וגם אומרו: "ואני אתן לך" בלשון יחיד. והותרו גם כן השאלות ששית ושביעית , לפי שמדברי המדבר הבין רבי יוסי שרצונו היה לסלקו מן התורה ושיעסוק בחיי שעה. ולכן השיבו מה שהשיב. והותרה גם כן השמינית – למה אמר בלבד: "איני דר אלא במקום תורה", לפי שבביטולה יתבטלו המעשים הטובים.

והביא רבי יוסי ראיה בשההשארות והלוייה לעולם הבא הוא בתורה ומעשים טובים. ושהתורה היא המנהגת ומישרת המעשים, מדברי שלמה עליו השלום בספר משלי. ותחלת הפסוקים כך הוא "נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך בהתהלכך תנחה אותך וגו' כי נר מצוה ותורה אור" וגו'. שהנה ציוה על מצוות שהם מעשים הטובים. ועל התורה בפסוק הראשון – "קשרם על לבך תמיד ענדם" וכו' (משלי ו, כ-כג).

האמנם ביאר, איך נדע מהם המעשים הטובים. האם הם כפי השכל המעשי, או כפי הסכמת אנשי המדינה, או איך הם. ועליו אמר (משלי ו, כב-כד): "בהתהלכך תנחה אותך". רוצה לומר, שהתורה היא תנהיגהו ותישרהו באותם המעשים, ועל פי התורה יהיו טובים לא באופן אחר. ולכן אמר עוד: "כי נר מצוה ותורה אור", רוצה לומר שהמצוה היא כאור הנר, האם יועיל הנר כבה מבלי אור, כן לא יועילו המעשים האינושיים מבלי תורה, אם מקובלת או נלמדת. והוא אומרו: "ודרך חיים תוכחות מוסר", שהדרך לקנין החיים הנצחיים היא התורה, שבה תוכחות מוסר לא בלעדה. והזהיר שיתרחק מהחקירה השכלית כשלא תסכים אל התורה, לפי שאין לה אור באמת והוא אומרו עוד: "לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה אל תחמוד יופיה 14 בכתוב: "יפיה". בלבבך" וגו'. וחכמינו זכרונם לברכה פירשו "כי נר מצוה ותורה אור" בדרך אחר ואני אזכרהו אחרי כן. הנה התבארו הכתובים כפי פשוטם מסכימים לדברי השלם. והותרו השאלות הט' והי' .

האמנם ראה הוא לדרוש הפסוק הזה מאשר מצא בו לשון הליכה המתיחסת לענינו, שאמר: "המהלך בדרך". והבין מזה הענין "בהתהלכך תנחה אותך" (משלי ו, כב), ולמה שבאו בכתוב שלושה חלקים עשה בו שלוש דרשות. כי הנה החלק הראשון – "בהתהלכך תנחה אותך" – דרש אותו בעולם הזה, ולא כוון לומר שהתורה תנחה את האדם בעולם הזה לקנין הצלחותיו הגשמיות, אלא שבהתהלך האדם בעולם הזה הולך אל בית עולמו, הנה התורה האלהית תנחה אותו, כדי שלא יטעה מן הדרך ותניחהו בדרך ישר ללכת אל מחוז חפצו. עוד דרש 15 החלק השני. : "בשכבך תשמר עליך בקבר". ורצה לומר בזה שהתורה תשמור ותציל את האדם מרדת נפשו שחת 16 לפי איוב לג, כד. . כי הנה הרשעים תמות נפשם כגופם יחד על עפר ישכבון 17 לפי איוב כ, יא. , והעוסק בתורה בעת המוות שגופו לקברות יובל, הנה תורתו תשמור עליו שנפשו לא תרד שאול כמו הגוף ולא יפסד בהפסדו על דרך – "פדעהו מרדת שחת" (איוב לג, כד). והחלק השלישי – מהכתוב שהוא: "והקיצות היא תשיחך" – דרש על העולם הבא. הנה אם כן, דרש החלק הראשון – מן הכתוב בעולם הזה. והחלק השני – ביום המות. והחלק השלישי – במה שאחר המוות.

וכבר ידעת שיש חילוק בין חכמינו על מה יאמר שם עולם הבא. וכפי דעת הרמב"ם שהוא עולם הנשמות, ראוי לפרש הדרש כן, שהתורה האלהית בעולם הזה תורה הדרך הישר להגיע להצלחת הנפש, וביום המיתה תציל ותשמור אותה מהקבר, שהוא רמז אל ההפסד והכליון. ומלבד זה עוד תועיל בקנין השכר הנפשיי הגדול, לפי שנפש הבער והכסל בבית עולמה תשב כרחל נאלמה 18 לפי ישעיה נג, ז. . אמנם העוסקת בתורה, התורה היא אשר תעשה לנפש ההיא, שתשיח לפני קונה ותתן זמירותיה לפניו. הנה אם כן התורה היא סיבת שיחתה, ועל זה אמר: "היא תשיחך". וכבר ידעת ששיחת הנשמות ודבורם הוא כולו משל לעונג השגתם והתענגם במושכלותיהם. והנה אמר על הנפש בעולם הנשמות "והקיצות", לפי שכמו שיושאל לשון 'שינה' על הגוף בקבר, ככה תאמר יקיצה על הנשמה בגן עדנה להגיד שהיא משגת ומרגשת בשכרה ואינה כפגר מת. ואין להפלא משתאמר 'יקיצה' במה שלא תפול עליו שינה, כי הוא דבור המשליי. וכן נאמר בו יתברך "העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי" (תהילים לה, כג). ולפי זה הדעת מהרב לא באו בדרשא הזאת כי אם העולם הזה הגשמי והעולם הבא הנפשיי ויום המוות, שהוא המבדיל ביניהם.

אמנם רוב הרבנים 19 ביניהם הרמב"ן. קיימו וקבלו שלא יאמר 'עולם' בלשונם זכרונם לברכה כי אם על תחיית המתים. וכפי דעתם יפורש: "והקיצות" – על התחייה "שישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל יב, ב). כי דרש "בהתהלך תנחה אותך" – על העולם הזה. "ובשכבך תשמור עליך בקבר", רוצה לומר בהיות הגוף בקבר תשמור התורה על נשמתך, והשמירה היא בגן עדן העליון, כי תהיה הנשמה שמה ערוכה בכל ושמורה בעוד שהגוף בקבר עד שיקום בתחייה. ודרש: "והקיצות היא תשיחך" – בתחיית המתים, שאז יבואו לדין והתורה תשיח בעד האדם ותליץ בעדו. ובשער הגמול כתב הרמב"ן הדרשה הזו באופן אחר: "בהתהלכך תנחה אותך" – בעולם הזה. "בשכבך" – תשמור עליך בקבר. "והקיצות" – לימות המשיח היא תשיחך לעולם הבא.

והנה בכל הספרים אשר לנו לא מצאתי הגירסא ההיא בדברי רבי יוסי בן קיסמא כי אם כפי מה שזכרתי. וכן הביאו המפרשים. והראיה על שהיא האמתית, שכן הובאה בתנחומא פרשת "כי תצא למלחמה" (דברים כ, א) – "כי לוית חן הם לראשך" – זו היא התורה. "בהתהלכך תנחה אותך" – בעולם הזה. "בשכבך" – תשמור עליך בקבר. "והקיצות היא תשיחך" – בעולם הבא. אמנם ברבה נמצאת הדרשה הזו באופן אחר אמרו שם: "בהתהלכך תנחה אותך" – בשעה שאדם יגיע בתורה בחייו. "בשכבך תשמור עליך" – שהיא משמרתו מרמה ותולעה. "והקיצות היא תשיחך" – כשיעמדו הכל לדין תהא סניגוריא שלו ומלמדת עליו זכות. הנה ביארו שני חלקי הפסוק כפי מה שפירשתי אני. ופירשו "והקיצות היא תשיחך" – על יום הדין. ויאמר הרמב"ן שהוא בתחית המתים. ויאמר הרמב"ם שהוא הדין אשר תבא הנפש בו ביציאתה מהגוף. אך אמנם בפרק היה נוטל (סוטה כא, ע"א) עוד תמצא הדרשא הזאת, אמרו "כי נר מצוה ותורה אור" – את זו דרש רבי מנחם ברבי יוסי תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם. ומה נר אינו מאיר אלא לשעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לשעה. ואומר "בהתהלכך תנחה אותך" – בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך" – זה יום המיתה. "והקיצות היא תשיחך" – זה לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתירא מן הקוצים, ומן הברקנים, ומן הפחתים, ומן חיה רעה, ומן הלסטים ואינו יודע באי זה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים. ועדיין הוא מתירא מן החיה הרעה ומן הלסטים ועדיין אינו יודע באי זו דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם. מאי פרשת דרכים תלמיד חכם ויום המיתה. עד כאן. ואתה רואה כמה מהזרות יש במשל הזה, וכמה מהקושי יש בהסכימו לנמשל.

ונראה לי בו שזה החכם פירש ראשונה: "כי נר מצוה ותורה אור" – הנר, רוצה לומר המאיר על המצוה והתורה היא במדרגת אור השמש לא אור הנר. ולפי שאמר שהתורה מגינה לעולם כמו שהאור מאיר לעולם, הביא דרשת: "בהתהלכך תנחה אותך" – שהוא העולם הזה; "בשכבך תשמור עליך" – שהוא יום המיתה. ומזה יתבאר אמתת מה שפירשתי על מה שפירש רבי יוסי בקבר, שהכונה בו שביום המיתה התורה תשמור על נפשו שלא תמות כמו שמת הגוף. ודרש: "והקיצות היא תשיחך" – לעתיד לבא. וכפי מה שביאר במשל ראוי לפרשו על עולם הנשמות, שהוא העולם העתיד לבא אחר המוות כדברי הרמב"ם. ולכן הביא המשל מאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה, והוא רמז לעולם הזה שהוא צלמות ולא סדרים, והאדם בו תמיד מתנועע במה שהוא מתנועע. ולפי שרבים פגעיו ומקריו האדם בעולם הזה מתירא, אם מן הקוצים, מן הברקנים והפחתים שיעשו בגופו פצע וחבורה ומכה טריה, והוא כולו רמז אל הרעות הגשמיות המתיחסות לגוף. ומה טוב אומרו 'קוצים' שיקוץ בהם ו'ברקנים' שהוא רמז לחסרון כיס ואבידת הממונות וישוב רק מהם, וגם הפחתים שהיא מיתת הבנים וקבורתם שכל זה מיוחס לגוף.

עוד אמר שהיה לו יראה אחרת מחיה רעה ולסטים, שיבואו לצוד את נפשו ולקחתה. והם רמז לעונשי גיהנם וצער הנפש והפסדו. וגם מלבד זה לא היה יודע באי זה דרך מהלך, רוצה לומר אם הוא דרך ישר להנצל מאלו הפגעים גופיים ונפשיים או בהפך. נזדמנה לו אבוקה של אור – שהוא רמז למצוה, הצילהו מן הקוצים והברקנים והפחתות שהם הרעות הגשמיות, אבל עדיין היה מתירא משאר הרעות שהם נפשיות, ולא היה יודע אם דרכו יצילהו מהם. ותמיד ישב בספק הזה וביראה הזאת כל ימי חייו עד שיגיע לפרשת דרכים, כי אז ידע אם הלך דרך ישר אם לא, ולא יירא עוד מאותם הרעות שהיה יראה. ענין פרשת הדרכים הוא משל נכבד, שהאדם כשיפרש דרכיו וישים תמים דרכו 20 לפי שמואל ב' כב, לא. בתורת יי' ויתפרש מדרך רע 21 לפי משלי ב, יב. – אשר אין בה תורה, הנה הפרישה ההיא תסלק יראתו מהעונשים הנפשיים ותודיעהו שזך וישר דרכו. והוא אומרו: "מאי פרשת דרכים" – תלמיד חכם, רוצה לומר, שהוא בחכמתו ותורתו ילמדהו להפריד הדרכים. ואם לא תישרהו בזה התורה עם התלמיד חכם, הנה יום המיתה שהיא פרשת דרכים מדרך החי אל דרך המת, בהגיעו אליה ידע באי זה דרך היה מהלך הטובה היא אם רעה 22 לפי במדבר יג, יט. ותסיר ממנו יראת העונשים, לפי שבפעל יהיה ניצל מהם אם היה בעל תורה, או יהיה נלכד בשחיתותם אם לא יהיה כן. הנה אם כן, התלמיד חכם בלמוד תורתו הוא – פרשת דרכים בעולם הזה, כמו שאמר: "בהתהלכך תנחה אותך". ואם אין שם תורה ותלמידי חכמים, אין לו מי שילמדהו ויגינהו ויגלה לו האמת כי אם יום המיתה. הנה יראה מזאת הדרשה שלא כיון דבר אל תחיית המתים כי אם אל העולם הנשמות. וזה כולו מסכים לדברי רבי יוסי בן קיסמא. והותרו השאלות י"א וי"ב י"ג וי"ד .

ואמנם הביא רבי יוסי עוד פסוק (תהילים קיט, עא-עב) "טוב לי תורת פיך", להגיד שכבר קדמו אחר מבעטו בכסף ובזהב בהיותו מעכב לתלמוד תורה אמר: "טוב לי כי עונתי 23 בכתוב: "ענתי". למען אלמד חוקיך 24 בכתוב: "חקיך". טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". שהנה עשה בזה קצוות העושר והעוני באומרו טוב שאשב בתענית ולא יהיה לי לחם לאכול בתנאי שאלמד חוקיך, לפי שהטוב והשלימות הוא דבק בתורה. ו'מ"ם' מאלפי זהב וכסף אינה אצלי מ"ם היתרון, כי אם מ"מ התמורה והחלוף. וכבר זכר האפוד בפרק שלוש עשרה מספרו השמוש הזה והביא ממנה (שופטים ה, יא) – "מקול מחצצים בין משאבים", כי תמורת וחלף קול מחצצים עתה – "יתנו שם 25 בכתוב בהיפוך: "שם יתנו". צדקות יי'". וכן (תהילים קז, יז) "אוילים 26 בכתוב: "אולים" מדרך פשעם ומעונותיהם 27 בכתוב: "ומעונתיהם" יתענו" תמורה וחלף "דרך פשעם ועונותיהם" – שהיו עושים יתענו עתה. ויאמר הכתוב הזה: "טוב לי תורת פיך" – תמורת הזהב והכסף שמבקשים בני אדם, כי היא תמורה נכבדת אצלי. ולפי שאמרו חכמים זכרונם לברכה שאין ראוי לאדם ללמוד תורה, אלא לשמה ולא לתכלית העושר והכבוד, ואמנם העושר והכבוד יבוא מעצמו מהשם יתברך, כי לא יעזוב את חסידיו, עם היות שהוא לא יכוין אליו בלימודו. וכמו שאמרו בתנחומא "לאהבה את יי' אלהיכם" (דברים יא, יג) – למוד תורה מכל מקום וסוף הכבוד לבא. לכן אמר רבי יוסי ואומר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב אמר יי' צבאות". רוצה לומר ראוי לאדם שיעשה כמאמר דוד, וכדברי רבי יוסי בן קיסמא בלמוד התורה לשמה וישלך 28 יהבו על יי', כי לו הכסף ולו הזהב לתת לו. והותרה השאלה האחרונה , והתבארה בשלימותה הברייתא הזאת.