נחלת אבות על אבות ו:ז

עתה תבאר הברייתא מה שאמר רבי מאיר "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". שרצה לומר כפי מה, שפירשתי שהתורה תגדל ותרומם האדם בכל הדברים שיקראו 'שלמות והצלחה'. ולכן אמר כאן: "שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא". ומלת 'חיים' בעולם הזה יאמר על כללות הטובות הגשמיות שהם החיות והכוח וטוב הפרנסה והכבוד. ולכן הביא ראשונה פסוק (משלי ד, כב) "כי חיים הם למוציאהם 1 בכתוב: "למוצאהם". ולכל בשרו מרפא".

האמנם ראוי לשאול למה הובאו בזה ז' פסוקים בהיות די באחד מהם והם אינם רצופים, אבל תמצא מהראשונים באחרונה ומהאחרונים בראשונה. גם תמצא הרפואה בב' פסוקים, וכן "לוית חן", וכן "החיים", וכן "אורך ימים", שכל זה באו בב' פסוקים. ויש מי שפירש: "כי חיים הם למוצאיהם" – שאוכל פירות מעשיו בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא – והוא רמז לאומרו: "ושקוי לעצמותיך" וגו'. ופירש "עץ חיים היא למחזיקים בה" – בעולם הזה. ופירש: "כי לוית חן הם לראשך" – על העושר. וכן בזה הדרך פירש שאר הפסוקים מבלי הבטה אל פשט הכתובים.

והנראה לי שלהיות כלל הטובות אם הגשמיות בעולם הזה ואם נפשיות בעולם הבא, לכן אמרה הברייתא, שהשלמיות כולם בין גשמיים בין נפשיים כולם ימשכו אחר התורה ויבואו בסיבתה, כמו שאמר רבי מאיר: "ומרוממתו ומגדלתו על כל המעשים". וראשונה ביארה הברייתא כאן שהטובות הגשמיות כולם יבואו אחר התורה ותביא אחר זה מאמרי רבי שמעון בן מנסיא, שהם כולם אצל הדברים הגשמיים. אחרי זה יבאר הטובות הנפשיות מדברי רבי יוסי בן חיסמא, וזה קישור הברייתות וסמיכותם. וזה פירושם, שאחרי שהניח ההקדמה הכוללת "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה" ובבא. ביאר ראשונה חיי העולם הזה שהם הטובות הגשמיות, ועליהם אמר שבעת הפסוקים כולם. כי ראשונה זכר החיים שהם חיי העולם הזה באומרו (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם".

עוד ביאר אחרי זה, שהחיים אשר תתן התורה לא יהיו עם חלאים וחלשה, כי אם בבריאות ורפואה בחוזק ואומץ כוח, ועל זה אמר (משלי ד, כב): "ולכל בשרו מרפא". ולפי שיש בגוף האדם איברים אחרים מלבד הבשר לזה סמך לזה פסוק (שם ג, ח) "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", שכלל בזה שאר איברי הגוף כולם, ואחרי שזכר החיים והכח והבריאות הביא פסוק (שם ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה" הנה "תומכיה יהיו" מאושרים גם כן בשאר הטובות הגשמיות כולם. וביאר "לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" (שם א, ט), שהוא רמז אל היופי. וכן הדבור ובכל מעשיו יהיה לחן לחסד בעיני הרואים.

עוד זכר שיהיה לו עם זה עטרת החכמה שגם בעולם הזה היא עטרה גדולה. ועל זה הביא פסוק (שם ד, ט) "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך". כי הנה החכמה תקרא גם כן "לוית חן", אבל באותו הבדל שזכר שהיא "לוית חן" המביא עמו – "עטרת תפארת" ותגין על האדם.

עוד הביא ברכת הזקנה ועושר הממונות וכבוד הבריות, ועליהם אמר (משלי ג, טז): "ארך ימים בימינה בשמאלה עושר 2 בכתוב: "בשמאולה עשר". וכבוד". וייחס הזקנה שהיא אורך ימים לימין והעושר והכבוד לשמאל, לפי שאריכות הימים היא מתנה תושג עמה ההצלחה האחרונה יותר מהעושר ומהכבוד. ואחרי זה זכר ענין השיבה, ועליו אמר (שם שם, ב): "כי אורך 3 בכתוב: "ארך". ימים ושנות חיים", כי השיבה היא ההפלגה בזקנה. ולכן אמר על הזקנה בלבד: "אורך ימים", ועל השיבה אמר: "אורך ימים ושנות חיים". ולפי שהאדם בזקנתו ושיבתו יהיה במבוכה רבה מי ישב על כסאו 4 לפי מלכים א' א, יג. אחריו, ומי יירש את ביתי ואת נכסיו לזה אמר (שם שם, ב): "ושלום יוסיפו לך". רוצה לומר, שהשם יתברך יתן לו שלום, כייתן לו בנים ממלאים מקומו ויהיה לו שלום מכל צד.

הנה נתבאר לך למה הובאו הנה שבעת הפסוקים האלו, לפי שכולם מורים ומגידים כל אחד ענין בפני עצמו. ולמה באו בזה האופן מהקדימה והאיחור. והתבאר שאין בהם כפל כי אם בסדר יפה ונאות. ויצא מזה כולו שהתורה תתן לאדם 'עצה ותושיה בינה וגבורה' – בדברים הזמניים "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".