נחלת אבות על אבות ו:ו

הברייתא הובאה הנה לשתי סיבות. האחת – לבאר מה שאמר רבי מאיר, שהעוסק בתורה היא נותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. לכן הוכיח שמדרגת החכמים גדולה משאר הכתרים, כי מפני שהיו הכתרים שלושה – כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. לכן אמר שכתר התורה גדולה מכתר הכהונה וכתר המלכות. ולכן נזכרו באותו סדר שנזכרו באותה משנה – התורה הראשונה והכהונה אחריה והמלכות באחרונה. עם היות שאחרי זה זכר המלכות, לפי שיהא בשלושים מעלות קודם הכהונה שהיא בעשרים וארבע.

והסיבה הב' – היא, כי לפי שבברייתא שלמעלה אמר: "אל תתאוה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", לכן הוצרך לבאר מאי זו בחינה תהיה כתר התורה גדולה מכתר המלכות. ואמר שהיה זה, לפי שהמלכות היא בשלושים מעלות והכהונה בכ"ד והתורה נקנית במ"ח.

וידוע שכל עוד שתהיה הצורה המגעת יותר שלימה, תצטרך אל הכנות רבות כמו שיראה מענין הצורה האינושית בהתיחסה אל החיונית או אל הצומחת. הנה אם כן בהיות שהתורה צריכה אל הכנות יותר רבות מן המלכות ומן הכהונה, יתחייב שקנין התורה יותר שלם מאחר שנצטרך אל הכנות רבות מכל שאר הכתרים.

ושלושים מעלות המלכות שאלו בברייתא: מאי נינהו, ואמרו כסף וזהב, נשים ועבדים, שפחות ובתים, כרמים גנות ופרדסים, בני בית, סגולת מלכים מדינות שרים שרות, תענוגות שדה שדות, סוסים רכב חרב שמלות, נשק, חיילות, בשמים, צופים מרגלים משפט חסד וצדקה, שנאמר (משלי טז, יב): "כי בצדקה יכון כסא". וכתיב (שם כ, כח): "וסעד בחסד כסאו", ורובם כתובים בשלמה ומיעוטם בשאר המלכים.

האמנם המפרשים מנו אותם באופן אחר יותר נאות כפי מה שמפורש במשנה במסכת סנהדרין פרק כהן גדול (דף יח, ע"א). האחד – שהמלך [אין] 1 כדאיתא במשנה סנהדרין. דנין אותו . השני – שאינו מעיד משום "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) שתהא אימתו עליך. הג' – לא חולצין לאשתו דזילא ביה מילתא. הד' – שאין מיבמין לה דאסורה להנשא לאחר אפילו במקום מצוה. הה' – אין נושאין אלמנתו ואפילו מלך. הו' – פורץ לו גדר לעשות לו דרך למלחמה. הז' – דרך המלך למלחמה אין לה שיעור רק כפי ריבוי חיילותיו לא שיעברו זה אחר זה, ואע"ג דקימא לן בפרק המוכר את הפירות (בבא בתרא צט, ע"ב) שדרך הרבים שש עשרה אמה. הח' – כל העם בוזזים ובאים לפניו. הט' – נוטל חלק בראש מחצה בכל הבזה. הי' – אוצרות המלכים למלך. הי"א – אין רוכבים על סוסו. י"ב – אין יושבים על כסאו. י"ג – אין משתמשין בשרביטו. הי"ד – אינו דן שלא יצטרך לשמוע צעקת הכתות. אמנם כפי הגירסא הוא שכיון שאין דנין אין ראוי לדון "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א) – קשט את עצמך ואחר כך את אחרים. ט"ו – לא מעידין אותו כיון דלא דיינינן ליה. ט"ז – אינו מיבם דזילא ליה להקים שם אחיו. י"ז – אינו חולץ דזילא ליה ליקרא חלוץ הנעל. י"ח – מת לו מת אינו הולך אחר המטה. י"ט – כשמברין 2 מנחמים. אותו העם יושבין על הארץ והוא יושב על הדרגש, כלומר שאינו כופה מטתו. הכ' – שאין רואין אותו ערום. הכ"א – ולא כשהוא מסתפר. הכ"ב – ולא כשהוא במרחץ, וכל זה למעלתו ולהיות מוראו מוטלת על הבריות. הכ"ג – לא יצא למלחמת הרשות, אלא ברשות סנהדרי גדולה. הכ"ד – לא ירבה לו נשים. הכ"ה – כסף וזהב לא ירבה לו רק כדי ליתן שכר לחיילותיו בצמצום. הכ"ו – לא ירבה לו סוסים, אלא די מרכבתו. הכ"ז – כותב לו שני ספרי תורה, אחד להושיב בבית גנזיו והאחר תמיד עמו. הכ"ח – יוצא למלחמה הוא 3 ספר התורה. עמו. הכ"ט – נכנס ויושב והוא 4 כנ"ל. עמו. הל' – מוסב והוא עמו, שנאמר (דברים יז, יט): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". עד כאן.

ולפי שאמרו בגמרא (סנהדרין יט, ע"א), שלא אמרו לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין, אלא למלכי ישראל לפי שהיו אלמים וכמעשה שהיה אבל מלכי בית דוד – "דן ודנין מעיד ומעידין לו". ויחסרו אם כן ארבע מעלות האלה. כתב הרב מתתיה זכרונו לברכה שיעמדו במקומם ארבע אחרות: האחד – שאין מעמידין מלך אלא מישראל. רוצה לומר, שיהיה אביו ישראל ולא סגי בשתהיה אמו בלבד מישראל. הב' – שהמלך קודם לכהן גדול, כדאיתא בסוף הוריות (דף יג, ע"א). הג' – שאין מעמידין מלך תחלה, אלא על פי נביא. כי יהושע מנהו משה ודוד מנהו שמואל. והד' – שצריך שתהיה בית דין של ע"א במנוייו.

והנה לא נמנו המעלות הכתובות בפרשת המלך בשמואל, לפי שיש אומרין במסכת סנהדרין (דף כ, ע"ב) שלא נאמרו, אלא לאיימם ולבהלם. ואם לא יקובלו שלושה אלה נוכל לשום במקומם שהמלך יכול לדון שלא בעדים, ובלא התראה, ובלילה, וכמו שדרשו בדוד. אלה הם דרכי החכמים בשלושים מעלות המלך.

ולא נחה דעתי באחת מהן. לא כדעת הראשון שמנו הקנינים והטובות המדומות והמעלות, ואין ראוי לקראן כן. כי איך יקראו 'עבדים ושפחות שדה ושדות' במעלות. גם שאם ימנו מיני הקנינים הגשמיים יעלה מספרם יותר מזה פעמים רבות. ואם הדעת השני, לפי שמנו מנין אחד בשני מנינים כמו 'אין דן ואין דנין אותו'. וכן מנו: אין רואים אותו ערום בא', ולא כשהוא במרחץ בא', ומנין כולן אחת. וכן באחרים גם שמנו דברים שאין בהם מעלה, כמו שלא יצא למלחמת הרשות, אלא על פי סנהדרי גדולה. וקצת המעלות פתתו אותם פתים, כדי להעלותם למספר השלושים, ולא זכרו מעלות אחרות שהן יותר עצמיות מהנה.

ולכן נראה למנות המעלות האלה באופן אחר והוא זה: האחד – שיהיה המלך מישראל מפאת אביו ומפאת אמו. הב' – שאין מעמידין אשה במלכות, ואינה יורשת מלכות. הג' – שאין ממנים מלך לא בלן, ולא ספר, ולא בורסקי, ומשעשה במלאכה מאלו אפילו יום אחד נפסל למלכות. הד' – אין ממנים מלך כי אם על פי נביא, ועל ידי בית דין של ע"א. הה' – שהמלך נמשח בשמן המשחה ובניו הם בכלל משיחתו. הו' – שהמלך זוכה במלכות לו ולבניו עד עולם אם יהיו ראויים. הז' – אין המלך נמשח אלא בירושלים ועל המעין 5 עיין בפירוש רי"א על מלכים א', הוצאת חורב 2012, עמ' 25 שם הוא מונה שלשה עשר עיקרים בענין המשיחה. בעיקר האחד עשרה מפרש רי"א עפ"י הוריות יא, ע"ב – משיחת המלכים על המעין היא לאות המשך והתמדה במלכותם – מלכות בית דוד. . הח' – המלך קודם לכהן גדול ולנביא ולכל חכם בישראל. הט' – כל המורד במלך או עובר על מצוותו, או מבזהו בדברים יש למלך רשות להרגו. הי' – כל הבא לפני המלך ואפילו נביא עומד על רגליו ושמתחוה לפניו. הי"א – אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישו. השנים עשר – כשהמלך מת כל כליו ותשמישיו נשרפין לפניו. הי"ג – אין נושאין ולא מיבמין אלמנתו. הי"ד – אין חולצין לאשתו. הט"ו – אינו חולץ ליבמתו. הט"ז – אינו מיבם דזילא ליה להקים שם לאחיו. הי"ז – אין רואין אותו כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג, ולא כשהוא מסתפר 6 בדפ"ו ליתא : "ולא כשהוא מסתפר" , אלא ביופיו וכבודו. הי"ח – מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכשמברין אותו כל העם יושבין על הארץ והוא יושב על הדרגש. הי"ט – אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי דוד. הכ' – שחייב המלך לכתוב ספר תורה לעצמו יתר על מה שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של ע"ח, ואם לא הניחו לו אבותיו ספר או שאבד, כותב שני ספרי תורה אחד מניח בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני יהיה עמו תמיד. הכ"א – שלא ירבה לו נשים, לפי שלא יהיה שטוף בזמה ולא יתן לנשים חילו. הכ"ב – שלא ירבה לו סוסים, אלא כדי למרכבתו – לא בגבורת הסוס יחפץ 7 לפי תהילים קמז, י. כי אלהים יי' חילו 8 לפי דברים לג, יא. . הכ"ג – כסף וזהב לא ירבה לו להניח בבית גנזיו ולהתגאות בו, כי בוטח ביי' ישוגב 9 לפי משלי כט, כה. . הכ"ד – כל הרוגי המלך ממונם למלך. הכ"ה – יש רשות למלך להטיל מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמה להוראת שעה. הכ"ו – יש רשות למלך לקצוב מכס תדירי ואסור להבריח המכס שלו. הכ"ז – כשהמלך הולך למלחמה פורץ לו גדר לעשות לו דרך, ואין לדרך ההוא שעור רק כפי רבוי חיילותיו. הכ"ח – כל אוצרות המלכים אשר ינטש הם למלך כולם ואינם ראויים לחלוקה. הכ"ט – שאר הבזה יביאו לפניו ונוטל מחציתה בראש. השלושים – כל הארץ שהמלך כובש היא שלו, ונותן לעבדיו מה שיראה, ומניח לעצמו מה שירצה. ובכל אלו הדברים דיניו דין.

אלו הן שלושים מעלות המלכות. ואתה רואה שהם כוללין כפי עניניהם להרבה פרטים יש בהם. ולכן הוא יותר מחוור ממה שאמרו המפרשים. וכנגד מלכות בית דוד – דברו חכמים כל זה שהם בישראל המלכים האמתיים בשם וגדר, לא על שאר המלכים שלא מנו על פי התורה.

ועשרים וארבע מעלות הכהונה מנו אותם גם כן בברייתא שהם: עשר במקדש, עשר בגבולים וארבע בירושלים. עשר במקדש – חטאת; אשם; זבחי שלמי צבור; חטאת העוף; אשם תלוי; לוג שמן של מצורע; שתי הלחם; לחם הפנים; מותר העומר; שיירי מנחות. ועשרה שבגבולים הם תרומה: חלה; ראשית הגז; הזרוע והלחיים והקבה; פדיון הבן; פדיון פטר רחם; גזל הגר; חרמים; שדה אחוזה. הארבע שבירושלים הבכורות: הבכורים; המורם בתודות שני'; חזה ושוק. וכולם נתנו לאהרן ולבניו, ובנין אב ומכלל ופרט וכו'.

האמנם כבר מנו קצת החכמים כ"ד מעלות הכהונה באופן אחר. האחד – וקדשתו. ופירושו לברך ראשון וליטול מנה יפה בראש. הב' – הדברים האסורים לזרים מותרים להם כתרומה וקדשים. הג' – הקרבת הקרבנות. הרביעי – בהכנסם במקום שאין לוי וישראל יכולין להכנס. הה' – איסור טומאת מת המוטלין עליהם. הו' – שאר טומאות בקרבנות ובאכילת תרומה וקדשים. הז' – איסור זונה. הח' – איסור חללה. הט' – איסור גרושה. הי' – איסור אלמנה לכהן גדול. הי"א – קדוש ידים ורגלים בהקריבם, וחיוב בגדי כהונה שהם ד' – כתונת תשבץ מצנפת ואבנט, והרי הם אם כן ט"ו. ט"ז – איסור הקריבו בהיותו בעל מום מחוסר אבר. י"ז – איסור הקריבו בהיותו בעל מום בהיות לו פגם באבר מאיבריו. י"ח – איסור בהקריבו אם היה לו גרב או ילפת. י"ט – בתרומה שזוכה בה. כ' – בביכרים שזוכה בהם. כ"א – בבכורות שזוכה להם. כ"ב – בזרוע ולחיים ובקבה שזוכה בהם. כ"ג – בגזל הגר חרמים ושדה אחוזה. כ"ד – פדיון הבן ופטר חמור ושאר המתנות כולם. ועליך להסיר מאלה – אלמנה המיוחדת לכהן גדול, והגרב שהוא נכלל בפגם אבר, ותשים במקומו שאר טומאת מצורע וטהרתו, ושאר הדברים שהם כפי חוקי הכהונה. והנה הרמב"ם בספר זרעים הלכות ביכורים פרק א' מנה המתנות באופנים אחרים תראהו משם.

ואמנם המה 10 כבדפוס ראשון. בשאר הדפוסים: "ואמנם הארבעים ושמונה...". מעלות התורה 11 הארבעים ושמונה. , ראיתי אני בהם גרסאות למפרשים. והגירסא היותר מחוורת אשר בהם זאת שאזכור לך, כדי לידע מנינם ואחר כך אפרשם. האחד – בתלמוד. הב' – בשמיעת האזן. הג' – בעריכת שפתים. הד' – בכוונת הלב. הה' – ביראה. הששי – באימה. הז' – בענוה. הח' – בשמחה. הט' – בטהרה. הי' – בשמוש חכמים. הי"א – בדקדוק חברים. הי"ב – בפלפול התלמידים. הי"ג – ביישוב או בישיבה. הי"ד – במקרא ובמשנה. הט"ו – במעט שינה. הט"ז – במיעוט שיחה. הי"ז – במיעוט סחורה. הי"ח – במיעוט תענוג. הי"ט – במיעוט שחוק. הכ' – במיעוט דרך ארץ. הכ"א – בארך אפים. הכ"ב – בלב טוב. הכ"ג – באמונת חכמים. הכ"ד – בקבלת ייסורין. הכ"ה – המכיר את מקומו. הכ"ו – השמח בחלקו. הכ"ז – אינו מחזיק טובה לעצמו. הכ"ח – העושה סייג לדבריו. הכ"ט – אהוב. הל' – אוהב את המקום. הל"א – אוהב את הבריות. הל"ב – אוהב את התוכחות. ל"ג – אוהב את המישרים. ל"ד – מתרחק מן הכבוד. ל"ה – לא מגיס לבו בתלמודו. ל"ו – אינו שמח בהוראה. ל"ז – נושא בעול עם חבירו. ל"ח – מכריעו לכף זכות. ל"ט – מעמידו על האמת. מ' – מעמידו על השלום. מ"א – מתישב בתלמודו. מ"ב – שואל כענין ומשיב כהלכה. מ"ג – שומע ומוסיף. מ"ד – הלומד על מנת ללמד. מ"ה – הלומד על מנת לעשות. מ"ו – המחכים את רבו. מ"ז – המכוין שמועתו. מ"ח – האומר דבר בשם אומרו. זהו מספרם ושאר הדברים שבאו ביניהם הם בדרך ביאור והרדפת הלשון כמו שאבאר, אבל אינם מוסיפים על המספר.

והנה הרב מתתיה שנה בהם מעט, והוא פירש אותם אחד אל אחד באופן נאה ומתישב ואני אתנהלה לאטי לרגל מלאכתו 12 לפי בראשית לג, יד. ואלקט משיבוליו, ואוסיף מדעתי כיד אלהי הטובה עלי 13 לפי נחמיה ב, ח. השכיל בו.

אך ידוע תדע, שהברייתא הזאת כוונה לעשות בתלמוד תורה ארבעה חלוקים, כפי זמני דורש החכמה. האחד – הוא בהיותו נער ותלמיד בתחלת תלמודו. המדרגה הב' – בהיותו חבר שהוא עדיין תלמיד, אבל נתגדל בחכמה והרי הוא כחבר לרב. והמדרגה השלישית – אחרי היותו חכם ומורה ועושה תלמידים לפניו. והמדרגה הרביעית – היותו רב ומובהק ויחיד בדורו.

והנה כנגד המדרגה הראשונה מהזמן הראשון הביא תשע מעלות:

הראשון – "התלמוד". רוצה לומר, שילמוד מזולתו לא מעצמו, כי המעיין מעצמו יטעה בהרבה מהדברים וצריך קבלה מרבו. ולכן אמרו במשנה: "מסורת סייג לתורה". ואמרו גם כן: "עשה לך רב". ובפרק הגולין (מכות י, ע"א) "מי אוהב בהמון לו תבואה", היינו דאמר הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר. הנה על הלמידה הזאת נאמרה בברייתא הזאת בתלמוד, לפי שהמקבל מרב שילמדהו נקרא לימוד ותלמוד, והמעיין מעצמו נקרא שונה.

השני – "בשמיעת האוזן". רוצה לומר, כי בהיותו לומד מרבו יטה אזנו לכל דבריו ולדקדוקי קריאתו. וכמו שאמרו: "אשרי המדבר על אוזן שומעת". הנה אם כן הדבר היותר קרוב אל הלמוד בתלמוד היא שמיעת האוזן.

השלישי – "בעריכת שפתים". רוצה לומר, שאחרי שישמע תלמודו מדברי רבו יחזור בו פעמים רבות, ויוציאהו בפיו ובשפתיו. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נד, ע"א): "כי חיים הם למוצאיהם 14 בכתוב: "למצאיהם". " (משלי ד, כב) – אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש לאחר שלושה שנים שכח תלמודו. עוד שם 15 עירובין נד, ע"א. "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו 16 בכתוב: "לעשתו". " (דברים ל, יד), אימתי קרוב אליך הדבר מאד בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. ואמרו שם גם כן: "ערוכה בכל ושמורה 17 בכתוב: "ושמרה". " (שמואל ב' כג, ה) – אם כרוכה ברמ"ח איבריו של אדם שמורה בלבו ואם לאו אינה שמורה בלב.

הרביעי – "בשכלות הלב" או "בכונת הלב". כי שניהם דבר אחד, וענינו שהתלמיד צריך אוזן שומעת ומענה לשון. וכל זה למה, כדי שהלב ישכיל הדברים ויכוין בהם בשלימות. כי מה יועיל הלמוד ובאזניו ישמע ויהיו הדברים בפיו מצות אנשים מלומדה 18 לפי ישעיה כט, יג. , מבלי שהלב ישכיל ויכוין לאשר ראוי. אמנם בהשכלתו ידע להקשות לרבו ולעשות עמו הוויות ותירוצים ישרים ונכוחים שאי איפשר לעשותם, כי אם בהיות הלב משכיל ומכוין בדבר כראוי, ועל כן אמר דוד (תהילים לב, ח): "אשכילך ואורך בדרך זו תלך". ולהיות ההשכלה ההיא עיקר הלמוד אמר השם יתברך בתלונתו (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע". לפי שהאוזן הוא כלי להשכלת הלב. ולזה אמרו זכרונם לברכה בסוף ברכות הסכת הם, ואחר כתת דאמר רבא לעולם ילמד אדם ואחר כך יהגה. רוצה לומר, שאחר שישמע וילמד – יעיין בה היטב.

החמישי – היא "באימה". רוצה לומר, שצריך לתלמיד שתהיה אימת רבו עליו, כי בזה ישתדל להכשיר תלמודו וליישר דבריו, כדי שלא יגער בו. ולזה ציוה רבי לבניו "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג, ע"ב). ואמרינן בגמרא (פסחים קיז, ע"א): רבי 19 בנוסח אצלנו: "רבה". , כי הוה מתני לתלמידיו מעיקרא אמר להו מילי דבדיחותא דשמעתא בעיא צילותא והדר יתיב באימתא ומתני להו.

הששי – "ביראה". רוצה לומר, שכמו שיהיה לתלמיד מורה רבו, כך ראוי שיהיה לו יראה שמים, כי אז ידקדק ביותר שלא ישתבש בתלמודו, כי גירסא דינקותא היא הנשארת, כי היא ככתיבה על נייר חדש. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא בתרא כא, ע"א): "שבשבתא כיון דעל על". ועוד שאם אינו ירא חטא יהמה לבו בתאוות ולא יבין בשלמות מה שלומד, כי לבו פונה בדברים אחרים. התחשוב שלמוד התורה האלהית, כלמוד חכמות התשבורת 20 מתמטיקה. , או ההנדסא והתכונה, או חכמת הטבע והרפואה שאיפשר שיהיה בהם אדם חכם וחוטא, לומד ומרשיע, אינו כן תלמוד התורה – מדובק בשלמות המעשה. ולכן תצטרך בהכרח אל היראה.

השביעי – "בענוה". כי כמו שצריך שיהיה לו בערך השם יתברך יראה, ובערך רבו אימה, או בערך רבו יראה, ובערך השם יתברך אימה שהכל – אחד. כך צריך שיהיה לו בערך חביריו ענוה, בשיחשוב עצמו נכנע וחסר מהם. ואז ישתדל בכל עוז להוסיף לקח, כי המתיהר לא ירדוף אחר השלמות כמו שיעשה מי שיחשוב עצמו חסר. וכבר אמרו שהענו הוא אמצעי בין השפל וגאה, והוא מגזרת "לענות 21 בכתוב: "לענת". מפני" (שמות י, ג).

השמיני – היא אומרו "בשמחה". והרב מתתיה זכרונו לברכה גריס בחכמה, אבל המפרשים האחרים לא גרסי בחכמה. וגם בענין התלמיד לא שייך לשון חכמה, אבל ענין שמחה ענינו שיקח עיונו ולמודו בשמחה לא למשא וטורח, כאמרם: "והוי שותה בצמא את דבריהם". ואמר דוד (תהילים ק, ב): "עבדו את יי' בשמחה". ונכלל בזה, שהתלמיד צריך שיסיר מעליו היגונות ומחשבת חסרון כיס ושאר הדאגות הזמניות, שאם לא כן יתבלבל עיונו. וכבר זכר הפילוסוף שהחיים הנצחיים נקנים בשמחה אבל לא בשחוק, והיה זה לפי שהשמחה היא מיוחסת לנפש בהשגתה. ולכן התייחס לשם יתברך "ישמח יי' במעשיו" (שם קד, לא). ואמרו (כתובות ח, ע"א): "השמחה במעונו". עד שמפני זה אמרו פרק אין עומדין (ברכות לא, ע"א): שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות כי אם מתוך שמחה.

התשיעי – "ובטהרה". רוצה לומר, שצריך לתלמיד בעת למודו שיהא טהור לב 22 לפי משלי כב, יא. , ולא ירדוף אחר הנשים ושאר המותרות, כי טבע התאוה לבלבל השכל. ולכן אמרו חכמינו זכונם לברכה בפרק בא לו 23 פרק בא לו כהן גדול. (יומא ע"ב, ע"ב): "יראת יי' טהורה עומדת לעד" (תהילים יט, י). אמר רבי יוחנן 24 בנוסח אצלנו: "רבי חנינא". זה הלומד תורה בטהרה מאי היא? נושא אשה ואחר כך לומד. ובפרקא קמא דקדושין (דף כט, ע"ב): תנו רבנן ללמוד תורה וליקח אשה? ילמוד תורה ואחר כך יקח אשה, שרחים בצוארו ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי. ואם אי אפשר לו בלא אשה נושא אשה ואחר כך לומד תורה, כי אז פת בסלו ולא יבא להרהר.

הלא אלה הט' תנאים או הכנות ומעלות שנזכרו בם מיוחדות לתלמיד בתחלת תלמודו קודם שישתלם.

ומעתה יזכור התנאים הצריכים לתלמיד חבר שהם י"ג'.

העשירי – "בשימוש תלמידי חכמים". רוצה לומר, שהתלמיד החבר שאיפשר היותו ריש דוכנא שפירש רש"י זכרונו לברכה בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, ע"א), שהוא השומע מהרב התלמידים קטנים וחוזר להם השמועה, והוא משתדל להיות רב צריך שיהיה זהיר בשמוש החכמים בשבתם וקימתם בשכבם וקומם. כי ילמד מהם הרבה ענינים והרבה מוסרים, כרב כהנא שנחבא בבית רב לדעת איך היה מתנהג עם אשתו בעת זווגו, וכשהרגיש בו רב וציוהו לצאת חוצה, אמר לו: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. ובן עזאי בבית הכסא לדעת איך יתנהג שם רבי עקיבא (ברכות סב, ע"א). וכן בענינים אחרים אמרו בפרקא קמא דברכות (דף ז, ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן מנסיא 25 בנוסח אצלנו: "משום רבי שמעון בן יוחי". גדולה שימושה יותר מלימודה, שנאמר (מלכים ב' ג, יא): 'ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו' אשר למד לא נאמר אשר יצק מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה" – להגיד כי שלמות המתחכם הוא שימצא תמיד אצל רבו, כדי שידע סודותיו ומדותיו ומוסריו.

האחד עשר – "בדקדוק חברים". כי אחרי שזכר מה שיעשה התלמיד החבר אצל הרב, זכר התנהגו עם החברים. והוא שידקדק עמהם במה ששמעו בשמועתם. כי לפעמים יבוש האדם מלדקדק עם רבו ולשאת ולתת עמו בפרטים דקים ויבחר לדקדק עם חביריו. ולזה נאמר (משלי כז, יז): "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו".

השנים עשר – "בפלפול התלמידים". כי בהיות אל החבר שלוש בחינות, אם עם רבו, ואם עם חביריו, ואם עם תלמידיו, לכן זכרם כולם: שמוש חכמים; ודקדוק חברים; ופלפול תלמידים. וידוע שהתלמידים אף על פי שאין להם בקיאות, ואינם נשלמים בדרגי הבנתם, מכל מקום הם מתפלפלים ושואלים שאלות חדות וזרות. אמרו בפרקא קמא דתעניות (דף ז, ע"א): אמר רב נחמן למה נמשלו דברי תורה לעץ, שנאמר (משלי ג, יח): "עץ חיים היא" וגו'. מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמיד קטן מדליק את הגדול. ועל שלושת המדרגות האלה, מהגדול ממנו, מהשווה לו, ומהקטן ממנו בחכמה. אמר רבי (מכות י, ע"א): הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם.

השלושה עשר – "ביישוב". והגירסא האמתית היא בישיבה. רוצה לומר, שירבה בשקידה ולא יחשוב שבמעט מהזמן ילמד התורה כולה על רגל אחד, אבל ישקיד בישיבה. אמר הכתוב (שמות לג, יא): ו"יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". ונאמר לו בנבואה (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ולזה אמרו זכרונם לברכה במסכת ברכות (דף סג, ע"ב) '"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) אינה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באהל. וכמאמר התנא "מרבה ישיבה מרבה חכמה".

הארבעה עשר – "במקרא במשנה". רצו לומר, ששלמות התורה נקנית בכללותה, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, לא שיעשה כל עיונו באחת ולא באחרת. ומה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לג, ע"א): העוסקים במקרא מדה ואינה מדה. היינו כמשמשים כל זמנו במקרא בדקדק המלות וידיעתה על פה, ומניח פירוש המצוות והמדרשים. אבל כל תלמיד חכם צריך שיהיה בקי במקרא בכ"ד ספרי הקודש, כי הם היסוד אשר בית האלהים נכון עליהם 26 לפי שופטים טז, כו. . אמרו במדרש שיר השירים (פרשה ד') על הפסוק "נפת תטופנה 27 בכתוב: "תטפנה". שפתותיך כלה" (שיר השירים ד, יא), אמר רב הונא אמר ריש לקיש מה כלה זו מתקשטת בכ"ד תכשיטין, ואם חסרה אחד מהם אינו כלום? כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. וכן הוא אומר (שמות לא, יח): "ויתן אל משה ככלותו 28 בכתוב: "ככלתו". ". ואמנם המשנה כבר אמרו (בבא מציעא לג, ע"א): העוסק במשנה מדה שנוטלין עליה שכר בתלמוד אין לך שכר גדול ממנה. רוצה לומר, שהמשנה הוא חבור עמוק והתלמוד מבאר עמוקות ומתרץ הקושיות הנופלות עליו, ולכן היה שכרו הרבה מאד.

החמישה עשר – "במעט שינה". רוצה לומר, שהחבר המשתדל בשלמותו לא יאהב שינה ולא יתעסק בה מאד. אמרו בפרק הישן (סוכה כו, ע"ב): "אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". ובפרק עושין פסים (עירובין יח, ע"ב): אמר רבי אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י): "ולא אמר איה אלוה עושי", כלומר והרני חרב לא יצטרך לומר מי שנותן זמירות. וכתיב (משלי כ, יג): "אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך ושבע 29 בכתוב: "שבע". לחם", רוצה לומר – לחמה של תורה, שנאמר (שם ט, ה): "לכו לחמו בלחמי".

הששה עשר – "במיעוט סחורה". רוצה לומר, שהבעלי סחורה לבותם טרודים בסחורותיהם לדעת מה יעשה הזמן, והשנה אם תהיה שחונה או גשומה, ובזה יתבלבל עיונו. כי לכן לא אמרו במעט אומנות ואמרו: "במיעוט סחורה". ובפרק כיצד מעברין (עירובין נה, ע"א): "אמר רבי יוחנן 'לא בשמים היא 30 בכתוב: "הוא". ' (דברים ל, יב) – לא תמצא בגסי הרוח. ו'לא מעבר לים' (שם שם, יג) – לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים".

השבעה עשר – במיעוט השיחה". אמרו הפרק הישן (סוכה כח, ע"א) על רבי יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין. וכן העיד רבי אליעזר תלמידו על עצמו (שם). לפי שימי האדם מועטים הם ואם יטרידם האדם בשיחה בטלה יפסק למוד התורה ושלימותה. ולכן אמר התנא: "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

השמונה עשר – "במיעוט שחוק". בפרק אין עומדין (ברכות לא, ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק בפיו בעולם הזה, שנאמר (תהילים קכו, ב): 'אז ימלא שחוק פינו'". רוצה לומר אימתי ימלא שחוק בפיו בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה". וכבר זכרתי שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק. לפי שהשמחה היא פעל הנפש והשחוק הוא מהתענוג הגוף וקלותו, ועל זה אמר שלמה (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה 31 בכתוב: "זה עשה". ". רוצה לומר, שבעבור השחוק יאמר על האדם המופלג בו שהוא מהולל ומשוגע בו, אבל לשמחה אינו כן, כי השמחה מהו הרעה וההזק שנמשך ממנה. והוא אומרו (קהלת ב, ב): " 32 ולשמחה. מה זו עושה".

התשעה עשר – "במיעוט תענוג". רוצה לומר, שהאדם המעיין אין ראוי שימשך אחר התענוגים הגשמיים מהמאכל והמשתה והניאוף ושאר הדברים החומריים, כי הם מעכבים ומונעים למוד התורה כמו שנזכר. אמרו בסוף ברכות (דף סג, ע"ב): הסכת ושמע ישראל כתתו עצמיכם על ענין דברי תורה. רבי שמעון בר נחמני 33 בנוסח אצלנו: "אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב...". "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל, לב). ובפרק כיצד מעברין (עירובין נד, ע"א): אמר רב הונא מאי דכתיב (תהילים סח, יא): "חיתך ישבו בה" – אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, כלומר ששונה וחוזר תמיד. איכא דאמרי דמסרחת ואוכלת, כלומר שאינה חוששת אם מלוכלכת בטיט, כך התלמיד חכם אינו חושש בתענוגיו – תלמודו מתקיים בידו. ואם עושה כן הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר (שם): "תכין בטובתך לעני אלהים", שהוא רמז אל השכר הרוחני.

העשרים – "במיעוט דרך ארץ". כמו שפירש שלא יהיה מצוי הרבה עם בני אדם בשוק, ולא יתעסק בהנהגות המדיניות, כדי שלא יטריד זמנו בהם. אמרו בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, ע"ב): אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום יהודה בר' אלעאי: בוא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים. ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי – זה וזה נתקיימו בידם. אחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע – זה וזה לא נתקיים בידים.

האחד ועשרים – "בארך אפים". רוצה לומר, שצריך אל המתחכם בחברת החברים והתלמידים שיאריך אפו ולא יהיה כעסן עמהם, כמו שאמרו במשנה: "ולא הקפדן מלמד". ולכן הזהירו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ושלא יהיה "נח לכעוס". אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת נדרים 34 נמצא בפסחים סו, ע"ב. : כל הכועס אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, מנין ממשה, שנאמר (במדבר לא, יד): "ויקצוף משה על פקודי החיל". והוצרך אלעזר לבאר דיני הגעלה. אם נביא – נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע שכעס על יהורם והוצרך לקחת כלי ניגון, שנאמר (מלכים ב' ג, יד-טו): "לולי פני יהושפט וגו' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן" וגו'.

השנים ועשרים – "בלב טוב". רוצה לומר, שלא יהיה קנאי בדברי חבירו או תלמידו, יהיה שמח וטוב לב 35 לפי אסתר ה, ט. כשישמע לחביריו או לתלמידים האומרים, אי זה דבר פלפול מתיישב על הלב ולא יקנא במעלתם.

עד הנה תכסיסי החבר והמעלות שהם הכרחיות לו להשלים חשקו. ועתה ידבר במי שכבר הגיע למדרגת הרב או לכל דבר שבקדושה ולעשות תקנות וגדרים. וזכר ש לרב מורה צדק ומלמד להועיל יצטרכו גם כן מדות מעולות ותנאים הכרחיים שהם י"ב.

השלושה ועשרים – "באמונת החכמים". רוצה לומר, כשישמעו אי זו הוראה שיעשו שאר חכמי הדור שאינה ראויה לפניו, לא יקפוץ לחלוק עליהם. כי יש לו לחשוב שלצורך שעה או לאי זו סיבה ראויה נטו משורת הדין מה שנטו ויאמין, כי דעתם רחבה מזו. אמרו זכרונם לברכה בפרק כיצד מעברין (עירובין נג, ע"א): לבם של הראשונים כפתחו של אולם וכו'. ולזה בדיני נפשות מתחילין מן הצד שאם הגדול ידבר לא יוכל לדבר עליו משום "לא תענה על ריב" (שמות כג, ב) – על רב כתיב. גם לא יוכל לשאול לו שם טעמו של דבר, כי אולי צריך להיות דבר סותר וצורך היישוב. ולזה כתבו המפרשים דחף על גב דקיימא לן – "הלכה כבתראי" 36 הלכה כאחרונים. , זהו בדברים שהראשונים לא שמעו הסברא שנפלו עליה האחרונים, אבל אם שמעוה ולא הודו בה אע"ג דמסתבר טעמא דבתראי הלכה כקמאי. ולפי זה ראוי אל החכם שיאמין בחכמים הראשונים.

הארבעה ועשרים – "בקבלת הייסורין". רוצה לומר, שהחכם האמתי אף על פי שיחולו עליו יסורין יקבלם בסבר פנים יפות. אמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרקא קמא דתעניות (דף ח, ע"א): אמר רבי יהושע בן לוי כל השמח בייסורין שבאין עליו בעולם הזה מביא ישועה, שנאמר (ישעיה סד, ד): "בהם עולם ונושעה 37 בכתוב: "ונושע". ", כלומר שבא הפסוק הזה אחר שאמר: "פגעת את שש ועושה 38 בכתוב: "ועשה". צדק". וכן אמרו ברבינו הקדוש שהיה נשיא וחסיד כמו שבא בפרק הנושא 39 נמצא בבבא מציעא פה, ע"א. ברם, בפרק הנושא (כתובות קד, ע"א) מסופר על רבי שחלה, ועמדו כל חכמי ישראל להתפלל לרפאותו. תפילתם הועילה ולא יכלו ליטול את נשמתו ובכך המשיך להתייסר עד שהתפללה עליו שפחתו. ועיין שם. וקבל שיבואו ייסורין עליו תריסר שנין ולא עבר בהנהגתו מקו הישר, וכן בהוראותיו. ולזה אמרו בפרק הפועלים (בבא מציעא פה, ע"א): דבשני יסורי אלעזר עמדו בשלוה והשקט ובשני יסורי דרבי לא מצטרך עלמא למטרא והיה שובע גדול. ובפרק עושין פסים (תענית כא, ע"א): אמרו על רבי עקיבא שהיה זקן וחבוש בבית האסורין ואף על פי כן היה מצטער לדקדק אפילו בייסורין כדבריהם.

החמשה ועשרים – "המכיר את מקומו". ופירשו בזה שהחכם יהיה לו מקום קבוע בבית המדרש לישב בו בענין שלא ישב פעם כאן ופעמים כאן, כי זהו דרך הדיוטות. אבל מפני מעלתו יקבע מקום למושבו. ונראה שיוכלל בזה שיכיר מדרגתו, כי המקום יאמר על המדרגה, כמו שביאר הרב המורה בפרק ח' חלק א' מספרו יאמר שהחכם יכיר מדרגתו ולא ידבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ולא ישב במקום הגדול ממנו, אבל יכיר את מקומו ומדרגתו. וכבר אמרו בבתרא (דף קכ, ע"א) במסבה הלך אחר הזקנה בישיבה הלך אחר חכמה, והוא דמופלג בזקנה הוא דמופלג בחכמה. אם כן יהיה חכם מכולם אם יש שם גדול ממנו לימים, והוא חכם יתן לו כבוד אם במקום הישיבה ואם בדבור. אמרו בהוריות (דף יג, ע"א): כהן קודם ללוי, לוי לישראל, חכם למלך, מלך לכהן גדול, כהן גדול לנביא וכו' ישראל לממזר, ממזר לגר, גר לעבד משוחרר – אימתי בשניהם שוין אבל חכם קודם לכולן.

הששה ועשרים – "השמח בחלקו". רוצה לומר, שהחכם ישים מאוויו וכל חפצו בקנין חכמת התורה. ולכן לא יהיה נבהל לכבודות ולשררות, אבל יהיה "שמח בחלקו". ואם קרה מקרה שבהיותו ראוי להיות נסמך ולהיותו ראש, לא ניתנה לו השררה ההיא וניתנה לקטון ממנו לא יעצב מפני זה כמו שבא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פה, ע"ב), בשמואל שהיה חכם גדול ורבי היה משתדל לסומכו ולא אסתייעתא מילתא. והיה רבי מצטער בזה, והיה אומר לו שמואל לא ליצטער מר לדידי חזי לי ספרו של אדם הראשון, וכתיב ביה שמואל יראינה חכימא להוי רבי איתקרי. וכן בקידושין (דף ע, ע"א) בפרק אחרון שהיה רב נחמן דיין ורב יהודה שהיה גדול ממנו הוזמן לבא לפניו.

השבעה ועשרים – "אינו מחזיק טובה לעצמו". כלומר שלא יתפאר כשעלה למדרגה בחכמתו לומר כחי ועוצם השתדלותי 40 לפי דברים ח, יז בשינוי קל. הביאני אל חדרי החכמה, ובחכמתי כי נבונתי. אבל יחשוב, כי הוא חסד מהשם יתברך ויפחד שמא להענישו הוקם במעלה, כדי שירד ויפול ממנה. וכמאמר דוד (תהילים קב, יא): "מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני". ולכן אמר אדוננו משה (דברים ט, ה): "לא בצדקתך וביושר 41 בכתוב: "בישר". לבבך אתה בא לרשת את ארצם" וגו'. ומפני זה צריך אל החכם שידקדק בעצותיו ובהנהגותיו והוראותיו ותוכחותיו, שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ובסיבתו ולזה סמל לזה.

השמונה ועשרים – שהוא "העושה סייג לדבריו". וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (פרק א, ה): בן עזאי אומר עשה סייג לתורתך ולדבריך, כדרך שעשה הקב"ה שהקדים להודיע מה שיארע להם בעוברם על התורה. ואדם הראשון עשה לו סייג באכילת עץ הדעת שנאסר לו, והוא אמר (בראשית ג, ג): "ולא תגעו בו". והתורה אמרה (ויקרא יח, יט): "ואל אשה בנדת טומאתה 42 בכתוב: "טמאתה". לא תקרב". ועשו סייג אפילו חבוק ודברים בטלים, וכמשה שאמר לו הקב"ה (שמות יט, י): "וקדשתם היום ומחר", והוא הוסיף יום שנאמר (שם שם, טו): "היו נכונים 43 בכתוב: "נכנים". לשלשת ימים".

התשעה ועשרים – "אהוב". וזו היא מעלה עליונה. וענינה כמו שפירשתי בדברי רבי מאיר שכל העוסק בתורה לשמה והגיע לגדר חכמת התורה, הנה הוא אהוב לשם יתברך, מושגח ממנו בהשגחה פרטית, ואינו מסור להנהגת הגרמים השמימיים, והדברים הטבעיים לא יפעלו בהיזקו. ולכן נקרא "אברהם אוהבי 44 בכתוב: "אהבי". " (ישעיה מא, ח). ולאומה בכלל נאמר (מלאכי א, ב): "אהבתי אתכם אמר יי'"; "כי נער ישראל ואוהבהו 45 בכתוב: "ואהבהו". " (הושע יא, א), לפי שייחדו להנהגתו ולהיות לו סגולה מכל העמים. ובכלל זה שיהיה אהוב לבני אדם ו"רוח הבריות נוחה הימנו".

השלושים – "אוהב את המקום". רוצה לומר, שהחכם תכלית שלמותו הוא שידבק בבוראו. כי אותו הדבקות והחשק אשר עליו עמו יתברך יתואר באהבה, כמו שציותה תורה על זה (דברים ו, ה): "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".

השלושים ואחד – "אוהב את הבריות". כי הנה התורה תשים החכם השלם בה אוהב את הבריות, כי בהיות התורה אלהית משתפת ומאחדת אותם, תחייב ביניהם האהבה. ולכן אמרה תורה (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך אני יי'". רוצה לומר, שבעבורו יתברך ובסיבת תורתו תהיה האהבה העצומה ההיא. ולכן היה מתרעם הנביא באומרו (מלאכי י): "הלא 46 בכתוב: "הלוא". אב אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אלהינו" – שהיא תורה. והנה לא זכר בכלל המעלות האלה – "משמח את המקום"; "משמח את הבריות", לפי שהמדות האלו יוחדו אל החכם כמו שזכרתי ועליו יצדק – "אוהב את המקום", לפי שהוא דבק בו – "אוהב את הבריות" על דרך מה שאמרו באהרן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אבל שאר התנאים והמעלות הם מדרכי החסידות אשר תעמידנו התורה עליהם, ואינם מיוחדים בחכמים בלבד. ולכן לא הוזכרו הנה.

השלושים ושנים – "אוהב את התוכחות". וענין זה, שהאיש אין "בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). ולכן אי איפשר שהחכם עם כל שלימותו, לא יחטא בדבר מה. אם בעניני העולם בהנהגת הבריות, או בסדר ישיבתו ותלמידיו. ולכן אם יוכיחוהו עליו אוהביו יקבל התוכחות ויחפוץ בה. וזה ממה שיורה עוד על שלימות חכמתו ושכל מעשיו הם לשום שמים. כי בזה היה מהחטא שאול שלא קבל התוכחת משמואל, עד שאמר לו (שמואל א' טו, כג): "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר". והנביא אמר (ירמיה ב, לה): "הנני נשפט אותך על אומרך 47 בכתוב: "אמרך". לא חטאתי". ולכן באה מצות התורה "ושבת עד יי' אלהיך" וגו' (דברים ד, ל).

השלושים ושלושה – "אוהב את המישרים". רוצה לומר, שמפני חכמתו יבחר באמת מצד שהוא אמת, ולא יחפוץ לניצוח וקנטור ולא לעשות חדודין בדברים, כי לפי חריפותא שבשתא. אמר דוד (תהילים קיט, כט): "דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני". ואמר "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך 48 בכתוב: "למשפטך". יחלתי" (שם שם, מב). גם בענינים המעשיים ובעניני בני אדם יש אנשים שלא יחושו, כי אם על הנוגע אליהם, ותמיד יאמרו שלום עליך נפשי לא אתעסק בדברי זולתי. וכבר ספרה תורה משלימות משה אדוננו, כי בהיותו במצרים נער לא משל ברוחו לסבול העול שראה "איש מצרי מכה איש עברי" ויכהו "ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא-יב). גם כשראה שני אנשים עבריים נצים אמר: "לרשע למה תכה רעך" (שם שם, יג). גם כשברח מחרב פרעה על זה 49 על הריגת המצרי. והלך למדין בראותו עושק הרועים לבנות יתרו כהן מדין לא עצר את רוחו, אבל קם להושיען (שם שם, יז), לפי שהיה "אוהב את המישרים". וכן ראוי אל החכם ש"הבט אל העמל לא יוכל" 50 בכתוב: "הביט אל העמל לא תוכל". (חבקוק א, יג).

השלושים וארבעה – "מתרחק מהכבוד". רוצה לומר, שלא בלבד ראוי אל החכם שלא ירדוף אחר השררה, אבל גם אם בתורת יי' חפצו 51 לפי תהילים א, ב. הוא בעצמו יהיה מתרחק מהכבוד. אמרו בפרקא קמא דקידושין (דף לג, ע"א): תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר "ויראת מאלהיך" (ויקרא יט, יד). אמר אביי נקיטינן דאי מקיף חיי, רוצה לומר מקיף מבואות אנשים כדי שלא יטריח לקום מפניו. ובכלל זה כשירצו למנותו מנהיג או פרנס יברח מזה. ובפרקא דחסידי (תענית כג, ע"ב) חנן הנחבא כד הוה צריך עלמא מיטרא משדרי ליה רבנן ינוקי, ואמר ליה אבא אבא הב לן מיה והוא מצלי עשה בשביל אלו שאין מכירין בין חנן לאבא האמתי. ובפרקא קמא דעירובין (דף יג, ע"ב) אמרו מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין הם ועלובים. רוצה לומר, שלא היו רודפין אחרי הנצוח והקנטור כבית שמאי. ובכלל זה שעם כל חכמתו ילמד מכל אדם ולא יתבייש. ובכאן השלים לרשום מעלות החכם.

ומכאן ואילך המעלות המיוחדות ליחיד הדור – נשיא או ראש ישיבה והם י"ד:

השלושים וחמשה – "לא מגיס לבו בתלמודו". רוצה לומר, שאף על פי שיראה את עצמו ראש לישיבה או גדול ליהודים 52 לפי אסתר ד, ג. ויחלו כמטר לו 53 לפי איוב כט, כג. , עם כל זה לא יתגאה ולא יגבה לבו עם תלמודו לומר: אני ואפסי עוד 54 לפי ישעיה מז, ח. , וכמו שאמרו במשנה: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק לעצמך כי לכך נוצרת". רוצה לומר, שאי איפשר לאדם שיגיע לתכלית החכמה, וכמו שאמר שלמה (קהלת ח, יז): "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא". ולכן כל עוד שיחכם האדם יותר, ירגיש יותר במה שתחסר לו מן הדעת, שנאמר (שם א, יח): "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". לפי שהמוסיף דעת – יכיר יותר במעלת החכמה וגדולתה ויגדל חשקו ותשוקתו אליה, ובזה יוסיף מכאוב. ולכן אמר הפילוסוף 55 רבי שלמה אבן גבירול בספרו "מבחר הפנינים", הוצ' קרימונא – 1558 עמ' ה. החכם חכם "בעודו דורש החכמה", וכשיחשוב שהגיע לתכליתה הרי הוא סכל. ועל זה אמר המשורר (תהילים קיט, צו): "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", ופירוש 'תכלה' אצלי מלשון – חשק כמו "נכספה וגם כלתה" (שם פד, ג) יאמר שכל דבר שיכסוף ויכלה האדם לקנותו יש לו קץ וגבול, אמנם התורה אינה כן כי "רחבה מצותך מאד". הנה מפני זה אמר שהחכם היחיד בדורו הוא אשר אינו "מגיס לבו בתלמודו".

השלושים וששה – "אינו שמח בהוראה". רוצה לומר, שהאיש המופלג בחכמה ויחיד בדורו הוא ירגיש בחולשת השכל האינושי. ולכן לא יהיה שמח בעשותו הוראות ופסקי דינין, לפי שידע שהטעות יפול בנקל, אם בסברא ושיקול הדעת, ואם בדבר משנה. וכמו שאמרו במשנה (לעיל פרק ד): "והגס לבו בהוראה" – זה "שוטה רשע וגס רוח". ובירושלמי (סנהדרין א, ע"א) אמרו שבאו אנשים לפני רבי חלפתא לדון, ואמרו על מנת שתדיננו דין תורה והוא השיבם איני יודע לדון דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותם אנשים וכו'. וכזה זכרו ברבי עקיבא, לפי שתמיד היו בורחים מההוראה.

השלושים ושבעה – "נושא בעול עם חבירו". וענינו שראש הישיבה ויחיד הדור, עם היות שהוא למעלתו ראוי שיהיה בן חורין מעולות הצבור. וגם כפי הדין כל תלמיד חכם אין ראוי שיוטל עליו דבר מחוקי הגוים מן הגרנות, ואכסניות החיל, וכסף גולגולתא 56 תשלומי מיסים . , ובנין החומות וכיוצא בהם והקהל יפרע בעדו, וכמו שזכר הרמב"ם. הנה עם כל זה האדם העולה במעלת החכמה, ראוי שלא יפרוש מן הצבור ושיהיה – "נושא בעול עם חבירו", כי בזה ממנו ילמדו הכל ויהיה מזכה את הרבים. וכבר זכרו בפרקא קמא דראש השנה (דף יז, ע"א), שהפורש מן הצבור הוא אותם שאין להם חלק לעולם הבא. ובפרקא קמא דתעניות (דף יא, ע"א) אמר שאינו רואה בנחמת הצבור. ובכלל זה בהיות הצבור בתענית ובצרה, הנשיא וראש ישיבה לא יהיה אוכל ושותה בחדרי חדרים, ולא יחשוב שבהיות תורתו אומנותו פטור מזה. ועליו נאמר (ישעיה כב, יד): "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר 57 בכתוב: "יכפר". העון הזה לכם תמותון 58 בכתוב: "תמתון". ". ועליו אמרו במשנה "המחלל שם שמים בסתר" (לעיל פרק ד'). הנה על זה אמר: "נושא בעול עם חבירו".

השלושים ושמונה – "מכריעו לכף זכות". רוצה לומר, שעם כל גודל חכמתו ונשיאותו אם יראה אחד מחביריו יעשה דבר נוטה מקו היושר ראוי שידינהו לכף זכות ולא לכף חובה. וכבר למדנו זה אדון הנביאים שכאשר ציוה השם (במדבר יא, טז-יז) "אספה לי שבעים איש וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", שרצה שיתאחדו עמו בהנהגה ולא יהיה בפשע ארץ רבים ושריה 59 לפי משלי כח, ב. , ולא יבואו להפסד חלוף דעות. אבל עשאם כולם כענפים יונקים משורש אחד, והוא משה רבינו עליו השלום, כדי שישתוו בדיעותיהם. הנה יהושע אמר אל משה רבינו עליו השלום כיון שאלעד ומידד מתנבאים במחנה בפני עצמם מבלעדיך (שם שם, כח-כט): "אדוני משה כלאם". אבל אדוננו משה מלבד מה שהשיבו "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יי' נביאים". הנה עוד הכריע ענין אלדד ומידד לכף זכות באומרו: "כי יתן יי' את רוחו עליהם". רוצה לומר, שלא היה זה מאתם לכונה רעה כי אם לפי שנתן השם את רוחו עליהם, ואם יי' אלהים דבר 60 לפי תהילים ס, ח. מי לא ינבא 61 1924 לפי רש"י עמוס ג, ח. . וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ע"א): שמהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא הם: השכמת בית מדרש; והמגדל בניו לתלמוד תורה; והדן את חבירו לזכות. הנה ייחדו הכרעת החבר לכף זכות לענין תלמוד התורה, לפי שכפי האמת לא תפול המחלוקת והספק בזה כי אם בין החכמים הגדולים ואליהם יצטרך בעצם השלמות הזה.

השלושים ותשעה – "מעמידו על האמת". הארבעים – "מעמידו על השלום". הנה המעלות האלה המיוחדות בנשיא וראש ישיבה, שכאשר יחלוק עם שום אדם לא יהיה תכליתו לנצח ולקנטר, כי מי יעמוד לפניו ומי יאמר לו מה תעשה 62 לפי קהלת ח, ד. . אבל ראוי שיעמיד את חבירו החולק עמו על האמת בבארו לו אמתת הדין, ולא יהיה זה בנזיפה וגערה, ולא באף ובחמה כי אם שיעמידהו עם זה על השלום. כי על זה אמר המשורר (תהילים כט, יא): "יי' עוז לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום". וביארו חכמינו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה פ' א): "אין עוז אלא תורה" – לאחר שהתורה תביא אל השלום. וכבר נמצא שמשני השלמיות האלה חסר מהם רבן גמליאל בחלקו עם רבי יהושע, שחרפו וגדפו פעמים שלוש עד שהגישו חכמים והעבירוהו מנשיא ומנו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה ,כמו שבא בפרק ד' דברכות (דף כח, ע"א). הנה להזהיר על זה נאמר כאן: "ומעמידו על האמת"; "ומעמידו על השלום".

הארבעים ואחד – "ומתיישב בתלמודו". וענין זה שאף על פי שיהיה ראש ישיבה ונשיא וגדול הדור, לא יבטח בעצמו למהר לפסוק את הדין, אבל יהיה מתיישב בתלמודו. ועל זה אמרו במשנה: "הווי מתונין בדין" (לעיל פרק א'), ואמר הלל: "מרבה ישיבה מרבה חכמה" (שם פרק ב'). ורמז בדבר נאמר למשה עליו השלום (שמות כד, יב): "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות 63 בכתוב: "לחת". האבן", כי אומרו: "והיה שם" מורה על ההתיישבות. ובהפך אמור לפי חריפותא שבשתא.

הארבעים ושנים – "שואל כענין ומשיב כהלכה". רוצה לומר, שכבר יקרה אל האדם המופלג בחכמה שלהיותו בור סיד שאינו מאבד טיפה 64 לפי לעיל פרק ב'. , ובחדרי מחשבתו ידיעות רבות מדברים שונים. הנה כאשר ילמד האדם לתלמידיו יעשה משא ומתן ויכניס דברים מחוץ. ועל זה אמרו בתלמוד שבא 'אגב גררא'. ולפי שזה יביא לבלבול התלמידים ולבלתי התיישבם בלמודם, לכן התנה והזהיר לרב שיהיה – "שואל כענין ומשיב כהלכה", כדי שהתלמידים יקיפו בתלמודם וישתלמו בו.

הארבעים ושלושה – "שומע ומוסיף". רוצה לומר, שגדול הישיבה וראשה צריך לו שמלבד מה ששמע מפי רבותיו עוד יוסיף מדעתו טעמים. כי במה יודע איפה 65 לפי שמות לג, טז. שלימות חכמתו אם לא יוסיף מדעתו כלל. וכבר אמר הפילוסוף שיש לכל בעל מלאכה להוסיף במלאכתו. ושלמה אמר (משלי א, ה): "שמע חכם ויוסיף 66 בכתוב: "ויוסף". לקח". ועליו אמר הלל: "ודלא מוסיף יסיף" (לעיל פרק א').

הארבעים וארבעה – "הלומד על מנת ללמד". הארבעים וחמשה – "הלומד על מנת לעשות". וענין שתי המעלות האלה, שגדול הדור הוא אשר מנעוריו גדלהו כאב חשק השלמיות כולם העיוני והמעשי. כי הוא מתחלת תלמודו התחיל ללמוד בחשק ותאוה להיות חכם ולעשות תלמידים הרבה, כי זהו "על מנת ללמד". וגם כן היה למודו לתכלית עשיית המצוות וקיומם, והוא אומרו: "על מנת לעשות". וכבר פירשתי במשנת רבי ישמעאל – "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד"; "והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות". כי שניהם נקראו תלמוד תורה לשמה בין שיעשה התלמיד עיקר לימודו, כדי ללמד, או כדי לעשות, כי יש בזה דעות חלוקות באנשים. ולפי שרבי ישמעאל אמר שם שמספיקין בידו "ללמוד וללמד ולעשות", לכן נאמר כאן בברייתא שבלי ספק האיש אשר המלך חפץ ביקרו 67 עפ"י אסתר ו, ט ושמהו יחיד בעולמו, והספיק בידו ללמוד וללמד ולעשות, בודאי מתחלת למודו היה למד על מנת ללמד ועל מנת לעשות.

הארבעים וששה – "המחכים את רבו". הארבעים ושבעה – "המכוין את שמועתו". הארבעים ושמנה – "האומר דבר בשם אומרו". ובפירוש "המחכים את רבו" כבר חכמינו זכרונם לברכה אמרו על שהיה רבי שמעון בן לקיש מחכים את רבי יוחנן, שהיה מקשה לו כ"ד קושיות בהלכה אחת, ורבי יוחנן היה צריך לתרצם וההלכה רווחת. והיה רבי יוחנן משבח לרבן שמעון בדבר הזה כדמפורש בפרק השוכר את הפועלים 68 סוף עמ' 409 (בבא מציעא פד, ע"ב).

ונראה לי שיכוין עוד בזה, כי שלושת המעלות האלה מקושרות זו בזו וענינים שהחכמים המזוייפים כל מאוויים וחפצם הוא, להראות את עצמם שנשתלמו בחכמה מכל בני קדם. ולכן יהיו מגנבי דברים 69 עפ"י ירמיה כ"ג, ל ששמעו מפי רבותם ומאנשים אחרים וייחסום לעצמם, ויקטינו מעלת זולתם, ואף את רבותם בתחבולות האלה יקטינו אחרי מותם, כדי להתגדל ולהתגדר בעצמם. אמנם השלם בחכמתו ומדות תורתו לא יעשה כן, אבל יקטין מעלת עצמו בהגדילו מעלת רבו. אמרו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סח, ע"א), שרבי אלעזר 70 אצ"ל צריך להיות 'אליעזר' הגדול אמר ששתי זרועותיו כשני ספרי תורה ושלא לקח מרבותיו "ככלב המלקק מן הים". הנה עשה לרבותיו כים הגדול בחכמה ושבערכם היה למודו ככלב הלוקק מים מן הים. הנה בעבור זה אמר: "המחכים את רבו".

וכדי שיעשה זה כהוגן התנה תנאי שני והוא – ש"יכוין שמועתו". רוצה לומר, שיזכור מה שקבל ולמד מרבותיו לומר כך שמעתי. וכבר אמרו במשנה "מסורת סייג לתורה". ועוד יצטרך לזה תנאי אחר והוא שיהיה: "אומר דבר בשם אומרו". רוצה לומר, שייחס כל דבר למי למדו בין שיהיה רבו או חכם אחר, כי בזה יהיה "עדות יי' נאמנה" (תהילים יט, ח), ותתקיים הקבלה בפי לומדיה ויזכרו שמות החכמים בבית המדרש. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות צו, ע"ב) 71 ראה גם: בכורות לא, ע"ב; ירושלמי – שקלים ז, ע"ב : "על אגורה באהלך עולמים" (תהילים סא, ה). ואמרו במסכת שקלים (דף ז, ע"ב): שכל תלמיד חכם שאומר דבר שמועה מפי רבו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר (שיר השירים ז, י): "דובב שפתי ישנים". ואם נטל אדם עטרה לעצמו ממה שאמרו אחר עונשו גדול משמעכב את הגאולה. ואמנם אומרו בברייתא "הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", רצה בו אצלי, שהאומר דבר בשם אומרו גואל אותו דבר מיד עושקו, וכאילו נותן לדבר ההוא גאולה בשישוב אל אחוזתו ואל בעליו הראשונים, וכמו שהוכיחו מ"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב), שבמאמרה זה סבבה ונתגלגלה הגאולה לישראל.

והסתכל שהמעלות שזכרה הברייתא במלך רובם שעבודים וחיובים הוטלו על בני אדם לעשות להם ולכבודם. וממעלות הכהונה רובם מתנות הכהונה אשר הגבילה התורה לפרנסתם. אמנם המעלות אשר זכרה בתורה הם כולם שלמיות נקנים בהשתדלות ובעסק התורה. ואתה תראה שכל המעלות שנזכרו במילי דאבות, ובדברי שלמה עליו השלום, וגם בדברי תורתנו הקדושה כולם נכללו במעלות האלה, ולא תמצא אחת מהם שלא תהיה נכללת באחת מאלה כשיעויין בהסתכלות טוב.