נחלת אבות על אבות ו:ד

(ד-ה) בברייתא הזאת יבאר מה שאמר רבי מאיר שהעוסק בתורה לשמה "מלבישתו ענוה ויראה", ומכשרתו להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". ולכן אמר שכך היא דרכה של תורה בטבעה, שתשים האדם מסתפק עם ההכרחי בדברים הגשמיים – ענו ושפל רוח בלתי הומה אחרי התאוות והכבודות. ובזה האופן העוסק בתורה הוא ענו והוא ירא חטא. והנה זכר ראשונה המאכל והמשתה – "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". רוצה לומר, שמאחר שיהיה לו פת לאכול אפילו שלא יהיה לו תבשיל ולא דבר אחד לאכול כי אם מלח יסתפק בזה. וכן אפילו שלא יהיה לו יין לשתות כי אם מים קרים. וגם אותם המים ישתה במדה ובמשורה לא ימנע מפני זה מלעסוק בתורה, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה 1 לפי ברכות סג, ע"ב. ועוד. . ובאוכלו פת במלח רמז, כי היה מאכלו קרבן לפני האלהים, שנאמר (ויקרא ב, יג): "ולא תשבית מלח ברית אלהיך". והפת אמר דוד עליו (תהילים קד, טו): "ולחם לבב אנוש יסעד". אם כן הלחם הוא מזון הגוף, והתורה שהיא לחם אבירים 2 לפי תהילים עח, כה. – היא מזון הנפש. גם התורה נקראת מים כמו שאמר (ישעיה נה, א): " הוי כל צמא לכו למים". ומה טוב אומרו שישתה אותם ב"משורה" להגיד שיעשה לימודו מדרגה במדה במשקל ובמשורה וכמה 3 נראה שצ"ל: "וכמו". שנאמר במתן תורה והכהנים (שמות יט, כד): "והעם אל יהרסו לעלות 4 בכתוב: "לעלת". אל יי' יפרוץ 5 בכתוב: "יפרץ". בם".

הנה כל זה אמר בענין המאכל והמשתה, ועליו אמר דוד מלך ישראל (תהילים קיט, עא): "טוב לי כי עונתי 6 בכתוב: "עניתי". למען אלמד חוקיך 7 בכתוב: "חקיך". ", שהיה מתענה לא מפני חסרון, כי אלא מפני שילמד חוקי השם, כי התענוגים הגשמיים מונעים ומעכבים שלימות השכל והשגתו.

ובפרקי רבי אליעזר 8 פרק א'. כתוב הצער והרעב שסבל רבי אליעזר בשעת למודו עם היותו בן לאחד מעשירי עשירי ירושלים. ובמסכת יומא פרק הממונה (דף לה, ע"ב) אמרו: עני בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר עני הייתי וטרוד במזונותי. אומרים לו כלום 9 כי. עני היית יותר מהלל שבכל יום היה משתכר בטרפקיע וכו', ומפני זה זכה להיות נשיא ישראל ועשה שמונים תלמידים שהקטן מהם היה רבן יוחנן בן זכאי. ובפרק עושין פסים (עירובין כא, ע"ב): "שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשחיר עליה כעורב.

עוד אמר בענין הכבוד: "ועל הארץ תישן". רצה לומר השינה היא מחוייבת. וכמו שאמרו בפרק ג' דשבועות שאי איפשר לאדם לעמוד בלי שינה שלושה ימים, אבל אמר שלא יבקש מטה ושולחן וכסא ומנורה, אבל על הארץ יישן. וכל זה מכלל הענוה והכנעת החומר 10 הגשמיות. . ועל ה'יראה' אמר: "וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", להגיד שעם הענוה והיראה יעמול בתורה מבלי מונע. והוא אומרו: "אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה", לפי שלא יבלה ימיו בבהלת המותרות ובקשת הכבודות מדומות. אמרו הפילוסופים במוסריהם מי שלא ידאג על מה שלא הגיע לידו נחה נפשו וזך שכלו וארכו ימיו. ואמרו אי זהו היקר מבני אדם מי שאינו משגיח על העולם ביד מי שיהיה, ואשריו בעולם הבא. לפי שאין אדם זוכה לשתי שולחנות ומה שלא יקבל מן העולם הזה מן השכר, יהיה שמור לו לעת קץ ויזכה בו בעולם הבא.

ולפי שכלל בזה המאמר הכבודות והתאוות הגשמיות, לכן אמר: "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך". וזהו לענין הכבוד יאמר אל תשים תכלית לימודך מפני כבוד ולקנות גדולה ושררה, שמתוף כך נראה שאתה עושה שלא לשמה. לא שיהיה זה סותר למה שאמר רבי מאיר ונותנת לו מלכות וממשלה, כי שם יכוין שהמעלות ההם ימשכו אחר התורה, וכאן יפרש ויאמר שהוא לא יבקש אותם ולא יעשם תכלית לתורתו. כי בקשת השררה טורח גדול ויגיעה עצומה.

ואמנם כנגד המאכלות והתאוות אמר: "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים", שמתרבים בם התענוגים, לפי "ששולחנך גדול משולחנם" יען שולחנך אשר לפני יי' בעונג רוחני, לא ימצאו עמו תחלואים, ולא המוות, לא הקיא, ולא הצואה כמו שימשך משולחנם של מלכים. ושולחנך היא הנאה מזיו השכינה בתענוג נמרץ נצחיי, וכמאמר המשורר (תהילים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך 11 בכתוב: "ליראיך". פעלת לחוסים 12 בכתוב: "לחסים". בך נגד בני אדם". ובמסכת סוטה (דף לא, ע"א) פירשו: "צפנת ליריאיך" – על העובד מיראה. "פעלת לחוסים בך" – על העובד מאהבה. והם אשר הזהיר עליהם בברייתא הזאת. ואומרו "נגד בני אדם" פירש מה גדול ורב הטוב ההוא ביחס וערך אל הטוב, שהוא בפני האנשים בעולם הזה כולו שאין ביניהם ערך. ואחרי שאמר: "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים" – על התענוגים אמר בענין הכבוד. "וכתרך גדול מכתרם", רוצה לומר שכתר המעלה והתורה גדול מכתר המלכות כמו שיבאר, אם בערך האנשים כמו שאמר הפילוסוף המלכים שופטי ארץ 13 לפי ישעיה מ, כג ועוד. והחכמים הם שופטי המלכים. וכן אמר על יהושע (במדבר כז, כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמוד 14 בכתוב: "יעמד". ושאל לו". ואם לפי שכתר המלכים הוא בפני בני אדם וכתר העוסק בתורה היא לפני השם. והכבוד היותר גדול הוא כפי המקום וכפי המכבדים. ואומרו: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך" – הוא להחזיק האמונה הרוחנית בלב העוסק בתורה, שיתן אל לבו ששכר העולם הזה הוא מדומה וכוזב. לפי שבעל מלאכת העולם הזה שהוא הגוף הוא כלה ונפסד בטבעו. ושכר העולם הבא, לפי שבעל המלאכה ההיא אשר אליו תהיה העבודה הוא השם יתברך חי וקיים לנצח, לכן יתחייב שיהיה השכר גם כן נצחיי, והוא אומרו: "ונאמן הוא בעל מלאכתך". רוצה לומר, קיים ונצחי הוא, ולכן ישלם שכר פעולותך כלומר לפי טרחך וסגיפך. ואין לנו מלמד להועיל, שהשלמות הנפשיי יושג בחוסר המאכל והמשתה ובקשת השררה והכבוד, כי אם משה אדוננו בשבתו בהר ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח); "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג). ובזה הגיע אל מדרגתו העליונה.