נחלת אבות על אבות ה:ט

קשור המשנה מבואר. כי לפי שבמשנה הקודמת זכר שרעב בא לעולם על ביטול מעשר, ביאר בזאת שגם כן הדבר מתרבה על ביטול המעשר, וכמו שיבאר.

וכבר ישאל שואל, אם היה שבמשנה למעלה נאמר שעל ביטל מעשרות רעב בא לעולם, אם של בצורת או של מהומה, ואם של כלייה שעל כל פנים הפורענות הבא על עבירת ביטול המעשרות הוא הרעב. ולא זכר שבא הדבר כי אם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. איך אם כן נאמר במשנתנו שהדבר מתרבה מפני מעשר שני. ויש גם כן מקום לשאול למה לא זכר מעשר ראשון הניתן ללויים ומעשר שני שהוא בשתי השני הסמוכות אחר השמיטה ונאכל לבעלים בירושלים וזכר בלבד מעשר עני.

ומה שנראה לי בזה הוא, שעם היות עונשים מיוחדים לעבירות מיוחדות, הנה אין ספק שפעמים שלא יקרה העונש ההוא המיוחד, אם מפני זכות הדור או סיבה אחרת מחוץ, אין מעצור ביד השם לשלח חרון אפו במיני עונשים אחרים. כי הרבה פתחים יש למקום ומשלחת מלאכי רעים 1 לפי תהילים עח, מט. מחבלים שלוחי ההשגחה רבו למעלה, פעם יעניש הקב"ה בעונש המיוחד ופעם בעונש אחר נכרי, כי כולם שלוחי ההשגחה ולתכלית משפטו יכוונו.

והנה במשנה שלמעלה ביאר מיני פורעניות ומיני העבירות המסבבים 2 בסיבתם. אותם. ואין ספק שהרעב הוא מסובב מיוחד לביטול המעשרות. האמנם פעמים שלא יבא רעב על הארץ, לפי שרובם מעשרין והעולם נדון אחר רובו. לכן יביא הקב"ה את הדבר להעניש בו גם כן את אשר לא נתנו המעשרות כיון שהיו מעוטין. ולכן לא הספיקו להביא את הרעב. גם נוכל לומר שלמעלה במשנה נאמר סיבת ביאת הדבר. אמנם במשנתנו זאת יבאר סיבת התרבותו כאילו אמר שאחרי שיבא הדבר בסיבת מיתות שלא נמסרו לבית דין, כבר תרבה כאשר תצטרף לזה עבירת ביטול המעשרות, כי כאשר לא יהיו החוטאים בזה רבים תספיק רשעתם להרבות בדבר שכבר נמצא לא להביא רעב מחדש על הדבר.

וגם לי נראה לי בזה טעם שלישי. והוא שנוכל לומר זולת מה שפירשתי, שלמעלה דברה המשנה מהמעשר ראשון וגם מהמעשר שני, אבל לא נכלל שמה מעשר עני. ולכן נסמכה המשנה הזאת אחריה להגיד, שכמו שהרעב בא על ביטול מעשר ראשון ומעשר שני, ככה הדבר מתרבה על ביטול מעשר עני.

גם נוכל לתת בזה טעם רביעי, כפי דרך ההגיון והוא שיש הקדמות שהם מתהפכות. משל המתהפכות באומרנו כל אדם שוחק שתתהפך כל שוחק אדם. ומשל הבלתי מתהפכות באומרנו כל אדם חי שלא תתהפך, שכל חי אדם כי אם שקצת החי אדם. וכן הענין בזה שכל רעב יבא מפני ביטול מעשרות, אבל לא תתהפך ההקדמה שכל ביטול מעשרות יביא אל הרעב, כי יש ממנו שהוא ביטול מעשר עני שמביא גם כן אל הדבר. והיה אם כן ביטול המעשרות סיבה אל מסובבים מתחלפים.

האמנם לפי שהיה ענין הדבר ועונשו מיוחד את ביטול מעשר עני, לכן נזכר זה במשנתינו ולא מעשר אחר. כי היו הדברים כולם מקובלים אצל החכמים וידיעתם היתה ברורה מקובלת וידיעתנו על פי הסברא והאומד. וכבר נזכר בתורה שאחרי שנת השמטה בשנה הראשונה והשנית, היו הבעלים מפרישין מעשר עני לאוכלו בירושלים והיה שלו. ובשנה השלישית במקום אותו מעשר היו נותנין אותו מעשר עני לעניים. ועליו נאמר בפרשת ראה אנכי (דברים יד, כח-כט): "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" וגו'. וכאשר היו מעכבין מלתת המעשר השני ההוא לעניים בשנה השלישית היה הדבר בא בריבוי גדול בשנה הרביעית. וכן בשנה ההיא הרביעית ובחמישית היו מפרשין המעשר השני הבעלים לעצמם לאוכלו בירושלים. ובשנה הששית היו נותנין המעשר השני ההוא לעניים. ואם יחדלו מזה היה הדבר מתרבה בשביעית, שהיא שנת השמיטה בעוון מניעת המעשר עני בשנה הששית הקודמת. וגם במוצאי שביעית שהיא השנה הראשונה אחרי השמיטה, היה מתרבה הדבר מפני פירות שביעית, שהם תבואות שנת השמיטה שאמרה תורה (שמות כג, יא): "ואכלו אביוני 3 בכתוב: "אביני". עמך", אם עכבוהו הבעלים בידם ולא נתנו אותם לעניים. וכן במוצאי חג הסוכות שבכל שנה ושנה היה מתרבה הדבר מפני גזל מתנות עניים, והם לקט שכחה ופאה פרט ועוללות, שהיו מחוייבים להניחם לעניים. ובחג הסוכות שהיה עושה חשבונו עם בעלי הקרקעות, ואם מצא שגזלו את העניים במונעם מהם מתנותיהם – היה משלח בם את הדבר. כמו שאמר שלמה עליו השלום (משלי כב, כב-כג): "אל תגזול 4 בכתוב: "תגזל". דל כי דל הוא", וסמיך ליה "כי יי' יריב ריבם וקבע את קובעיהם 5 בכתוב: קבעיהם". נפש".

ולמדנו מהמשנה הזאת מחסדי תמים דעים 6 לפי איוב לז, טז. : ראשונה – שלא היה הדבר ההוא כולל זמן הרבה כי אם שנים או שלושה חדשים מהשנה הסמוכים לזמן התבואה, שנמנעה ממנה המעשר שני ההוא. התבאר זה ממה שאמר בד' פרקים, ובפרקי השנה כבר ביארו שהם ארבעה. הנה אם כן אומרו: "ברביעית ובשביעית" – הרצון בו הפרק הראשון מפרקי אותה שנה. וכן אומרו: "במוצאי שביעית ובמוצאי החג" – שהרצון בפרק הראשון הסמוך לשביעי או חג.

ולמדנו גם כן, שהדבר הוא שם החולאים מהקדחות, לפי שהוא משבר האדם מלשון: "ידבר עמים תחתנו 7 בכתוב: "תחתינו". " (תהילים מז, ד). וכן אמר חזקיהו על חוליו (ישעיה לח, יג): "שויתי עד בקר כארי כן ישבר כל עצמותי". וידוע שהחולאים תמיד ימצאו בין בני אדם ביציאת מזגם מהשווי. ולכן אמרה המשנה: "הדבר מתרבה", כי יתרבו אותם החולאים בזמנים ההם בהשגחת השם.

ולמדנו עוד, שעם היות החולאים ההם טבעיים באדם נולדים מחלוף התקופות והזמנים, והמזונות ושאר המקרים שבארץ ישראל, היו כל כך מושגחים שלא היו באים עליהם כי אם באותם הזמנים אשר פירש כפי אותם העוונות. והוא מהזרות שבשאר השנים והפרקים לא יבואם כן. מסכים למה שאמר הקב"ה (שמות טו, כו): "אם שמוע תשמע לקול יי' אליהך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו 8 בכתוב: "חקיו". כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי' רפאיך". וכמו שאמר מסכים לזה במשנה תורה (דברים ז, טו): "והסיר יי' ממך כל חולי 9 בכתוב: "חלי". וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך 10 בכתוב: "שנאיך". ".