נחלת אבות על אבות ה:ח

יש לעיין בקישור המשנה הזאת עם מה שלפניה. ולמה לא זכר מכל השבעיות אשר באו במצוות התורה ובדברים הטבעיים והאלהיים כי אם אלו. ונראה לי שגם במשנה הזאת רמז לעניני אדם הראשון. כי הנה מצאנו עונשו ראשונה במה שנמנע ממנו מזון האלהי אשר היה לו בגן, כמו שאמר (בראשית ג, יז-יט): "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך" וגו'. ובמה שאמר: "ארורה האדמה בעבורך" – רמז לשנת הבצורת. ובאומרו: "בעצבון תאכלנה" – רמז על שנת המהומה עם הבצורת. ובאומרו: "עד שובך אל האדמה" – רמז לבצורת הכליה. ומצאנו עונשו גם כן שנתחייב מיתה, כמו שאמר: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת 1 בכתוב: "לקחת". כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לפי שקודם החטא היה שווה המזג ומתנהג בהזנתו כפי השכל, באופן שהיה עומד על שווי מזגי "ואכל וחי לעולם". עוד נמשך לו מחטאו המריבות והמלחמות. כי כאשר נטה אל הדברים הגשמיים נתחדשו בו 'הקנאה והתאוה והכבוד' עד שמפני זה היה חרב קין על הבל אחיו ויהרגהו. ונענש גם כן שבמקום שבתחלת הבריאה אמר לו ה' (בראשית א, כח): "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", הנה אחר החטא נהפוך אשר משלו בהם חית השדה עד שמפני זה אמר קין "והיה כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד, יד). ונענש עוד בגלות וגרוש מגן עדן, וגם לקין בנו נאמר: "נע ונד תהיה בארץ" (שם שם, יב).

והודיעתנו המשנה הזאת שאותם הז' עונשים שהם: רעב בכל ג' מיניו, ודבר, וחרב, וחיה רעה, וגלות שקבל אדם, היו העונשים המוטלים על יוצאי חלציו בעד עונותיהם, לא שיתחברו כולם בכל חוטא כי אם שכמו שנסתעף המין האינושי מאדם, ככה נסתעפו הרעות כולם ממנו איש על מקומו. ולכן אמרה המשנה: "ז' מיני פורעניות באין לעולם", כי פורעניות באין מלשון 'פרעון' בעבור שהייסורין הם פרעון חובות החטאים.

והנה מאלו הז', ג' מהמה הם מיני רעב. כי הנה הראשונה – היא שכאשר בני אדם מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, אז בעבור אותו חטא מגזילת המעשר אשר נתן השם למשרתיו – רעב של בצורת באה. רוצה לומר, שיבצר מהם המטר או יתמעט, על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה לא ימטיר באופן שיהיו קצתם שבעים, כי כיון שהם בטלו מתנות הכהונה ליראי יי' ומשרתיו לכהניו וחושבי שמו 2 לפי מלאכי ג, טז. , היה מדה כנגד מדה שיחסרו מזונותיהם. אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב, ע"ב): "הביאו את 3 בכתוב: "את כל". המעשר לבית האוצר... ובחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים" (מלאכי ג, י) מכלל הן אתה שומע לאו. ואמר (יחזקאל מד, ל): "ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה את ביתך".

והפורעניות האחר – שכאשר "גמרו שלא לעשר". רוצה לומר, כאשר ישראל נמנו וגמרו שלא לתת מעשרות כלל, אז יבואו עליהם כ"כ מהמלחמות והקטטות והחדושים הרעים שיתחדשו להם, עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לטרדת העולם והיא רעב של מהומה.

והפורענות הג' – שכאשר גמרו גם כן "שלא ליטול את החלה" שהיא הניתנת לכהן מהעיסה, אז רעב של כלייה באה. רוצה לומר, שלא ימטר כלל ויבשו הנהרות והאגמים כאומרו (דברים כח, כג): "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת". כך פירש הרמב"ם והרב מתתיה זכרונו לברכה. ודרשו בפרק במה מדליקין (שבת לב, ע"ב): "והפקדתי עליכם בהלה... וזרעתם לריק" (ויקרא כו, טז). אל תיקרי בהלה אלא בחלה. כוונתם שאותיות אחה"ע מתחלפות, והיתה קבלה בידם שזאת הה"א תשמש במקום חי"ת. ויש כאן מקום עיון רב אם לדעת למה זכר ז' מיני פורעניות האלה על ז' מיני עבירות ולא זכר פורעניות אחרות ולא עבירות אחרות מכל מצוות לא תעשה. ועוד איך קרא הרעבניות האלה ג' מיני פורעניות, והם אינם כי אם פורענות אחד שהוא הרעב ויתחלפו בפחות ויתר, כי בין שתהיה סבתו הבצורת, או המהומה, או יהיה רעב כללי, או בלתי כללי ידוע שמין אחד מהרעב הוא. ואם באומרו שהם גופי עבירות, כי הנה "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין" ו"גמרו שלא לעשר", כולו ביטול מעשר אם לכל ישראל ואם לקצתן, והעבירה אחת היא ואיך קראם מיני עבירות מתחלפות.

והד' – יש לשאול בזה למה עשה הדבר מין פורענות אחד, ועשה כל מיתות האמורות בתורה וגם פירות שביעית שהוא דבר אחר מתחלף, עשה מכולם עבירה אחת. וכן שבועת שוא וחלול השם כלל בעבירה אחת בהיותן לאוין מחולפין. ויותר קשה מזה שזכר הגלות פורענות בפני עצמו וכלל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ושמיטת הארץ בעבירה אחת בהיותם – ד' עבירות, לפי האמת והגדולים שבדת. ויותר היה ראוי לעשות כן במעשרות ובחלה שיהיה הרעב אחד והעבירה מהמעשרות והחלה אחת, ויעלו אחר כך למספר חמשה לא למספר שבעה, כל שכן שבענין אדם הראשון ה' מיני פורעניות ועונשין וצרות, מצאנו שענין הרעב והפסד המאכל היה אחד מהם ולא ג'. ויקשה גם כן בסדר זכרונם, כי הנה זכר ראשונה ענין המעשר ובדבר זכר פירות שביעית, והיה ראוי לכלול ענינם אם עם המעשרות, ואם עם שמיטת הארץ כי הוא ממינם.

והנראה לי בזה כולו הוא, שעם היות שלא מצאנו באדם הראשון כי אם ה' מיני רעות בכלל הזה בספור עונש המאכל – רמז לשלושת מיניו – בצורת ומהומה וכלייה כמו שפירשתי. ומלבד זה, הנה מסדר המשנה כיון בה להודיע אמתת המשנה הראשונה שהקב"ה נפרע מן הרשעים. כי כמו שנתן לאדם עונש חטאו, ככה מביא בעולם על ידי השגחתו ז' מיני פורעניות.

והנה נפל במספר הזה, לפי שהתנא שם עיונו בפרשת בחוקותי וראה שהשם יתברך בשכר המוות ייעד ראשונה בשובע רב, שנאמר (ויקרא כו, ד-יג): "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה" וגו'. ועוד שבריבוי הטובה יהיו מסודרים בסדר טוב ונאות לא בבהלה ומהומה וזהו: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". ועוד שיהיה מאכלם ושובעה לברכה לא לכלייה, והוא אומרו: "ואכלתם לחמכם לשובע 4 בכתוב: "לשבע". ". עוד ייעדם בשלום כמו שאמר: "ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור 5 בכתוב: "תעבר". בארצכם". עוד ייעדם בביטול חיה רעה שנאמר: והשבתי חיה רעה מן הארץ". עוד ייעדם בהצלת המיתות "והפרתי אתכם והרבתי אתכם". ואמר שעם כל הריבוי ההוא לא יחסר מזון, כי תמיד יאכלו "ישן נושן", לפי שיוציאו הישן מפני החדש לריבויו. וייעדם עוד בנצחון האויבים כמו שאמר: "ורדפתם את אויביכם וגו' ונתתי משכני בתוככם" וגו', עד אומרו: ואשבור מוטות עולכם ואלך אתכם קממיות, שהיא הישיבה בארץ בכבוד ובמעלה. הרי לך שבענין הברכות נזכרו ז' מיני ההטבות האלה.

ואמנם בענין הקללות גלה להם והודיעם, שאם לא ישמעו ולא יעשו את המצוות יביא עליהם בדרך ההשגחה עונשים רבים יספה עלימו רעות 6 לפי דברים לב, כג. , יזכר אותם בכלל באומרו (ויקרא כו, טז-יט): "אף אני אעשה זאת לכם" וגו', ואין למדים מן הכללות. ואחר כן ראה לפרט הרעות אחת אל אחת באומרו: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם". ולפי שבפרשה הזאת נזכרו כמו שאבאר בכתובים שבעת מיני העונשים והפורעניות האלה. כי הנה זכר הרעב ג' פעמים, והחיה פעם אחד, והדבר פעם אחד, והחרב פעם אחד והגלות פעם אחד. לכן אמר התנא שז' מיני פורעניות האלה הבאים על ישראל לא היו במקרה כי אם בהשגחה, והוא אומרו: "ז' מיני פורעניות באין לעולם" – על ז' מיני עבירות. לא אמר זה על טבע העולם הכולל כי אם על אומת ישראל שיועדו עונותיהם באלה ז' מיני פורעניות. כי היה מקובל אצלם כל אחת מהפורעניות האלה לאי זה מין מהעבירות היה מיוחד לבאר זה באה משנתינו. וכמו שהתורה התחילה שמה ברעב, שנאמר: "ושברתי את גאון עוזכם 7 בכתוב: "עזכם" ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה 8 בכתוב:"כנחשה". ". רוצה לומר הגאון והמעוז אשר אתם בוטחים בו שהוא היות ארצם זבת חלב ודבש, אני אשבור ואבטל אותו בשאעצור את השמים ולא יתנו מטר כאילו הם ברזל "והאדמה לא תתן את יבולה" (דברים יא, יז), כן על הרעב הזה אמר התנא שהוא רעב של בצורת. רוצה לומר, מפני שיבצר מהם המטר. וביאר שהיה זה מפני היותם גוזלים המעשרות שלא נותנין אותם. ואיפשר לפרש זה במעשר השני שבשני השנים לא היו מעשרין ומוליכין אותו לירושלים, ובשנה השלישית לא היו נותנין אותו לעניים בשערים כמו שציוה השם, והוא אומרו: "קצתן מעשרין וקצתן אינן מעשרין". רוצה לומר קצת המעשרות מעשרין שהוא המעשר הראשון הניתן ללוים וקצתן אינן מעשרין, והוא המעשר השני ומעשר עני.

ואחרי שזכר התנא זה המין הראשון מהרעב זכר אחריו המין השני, כדי לסומכם ולצרפם זה אחר זה אף על פי שאינם כן בפרשה. והנה הפורענות השני מהרעב נזכר בכתוב באומרו (ויקרא כו, כה-כו): "ונאספתם אל עריכם וגו' ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו". רוצה לומר, שיבואו עליהם האויבים בזמן הקציר והם יכנסו מפניהם בערים ויהיו שם במצור ובמצוק 9 לפי דברים כח, נג. . ומפני זה מלבד חוסר התבואה בתולדתה, הנה עוד מפני האויבים ומצוקת המצור לא יקצרו את קצירה, ויהיה הרעב מכופל ומאכלם לא יהיה לברכה, כי יאכלו ולא ישבעו, והוא אומרו "בשברי לכם מטה לחם". רוצה לומר מלבד מה שכבר שברתי "לכם מטה לחם" בהעצר המטר ומיעוטו, הנה עוד ממהומות האויבים תהיה מצוקת הרעב יותר גדולה מפני המצור עד שמפני זה יאפו עשר נשים לחמם בתנור אחד בסיבת מיעוטו, וישובו לכל אחת לחמה במשקל כל כך יהיו חסים עליו ויאכלו ולא ישבעו.

הנה מפני הייעוד השני הזה שבא בפרשה מהרעב דרש התנא שהיא "רעב של מהומה ושל בצורת". רוצה לומר, שהתחברו בו בצורת השנה ומהומת האויבים הצרים עליהם. ומדברי הכתוב דייקו שאמר: "ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם" וגו' (ויקרא כו, כו). וביאר התנא שהיה זה בפשעם שגמרו שלא לעשר כלל, כי בהיות כל עדת ישראל יסכימו על עבירה אחת תגדל האשמה עד לשמים. ואיפשר לפרש: גמרו להמיתם ברעב, ולכן מדה כנגד מדה יעשה להם הברוך הוא כן, כי האחד היה ביטול מעשר שני ומעשר עני, וזה היה בטול מעשר ראשון שהוא יותר חמור.

עוד מצא בפרשה זכרון פורענות אחר מהרעב היותר קשה, והוא אומרו אחרי המין השני הנזכר "ואם בזאת לא תשמעו לי וגו' ויסרתי אתכם אף אני וגו' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (ויקרא כו, כז-כט). הנה אם כן, גזר התנא שמאחר שהתורה זכרה זה בפני עצמו יתחייב שיהיה מין אחר מהפורענות, שיהיה גבול העדר המזון כל כך, שיבואו לאכול בשר בניהם ובנותיהם. ולכן קראו התנא רעב של כלייה, לפי שהיא כלייה לבנים ולבנות. והפורענות ההוא – מכלה עינים ומדיבות נפש (שם כו, טז), כי לא אמר כלייה על העצר השמים, כיון שהוא נכלל במין הראשון, כי אם על כליית הבנים שנקראת כן. וביאר שהיה זה כאשר נמנו וגמרו שלא ליטול את החלה. וידוע שהחלה דבר מועט נתנת לכהני יי', וכאשר ישראל אפילו הדבר המועט ההוא יחדלו מלתתו גם יי' לא יתן הטוב ולא יהיה להם לא מעט ולא הרבה עד שיאכלו בשר בניהם.

הנה אם כן היה החטא הראשון – בביטול מעשר שני ומעשר עני. והחטא השני – בביטול מעשר ראשון. והחטא השלישי – בביטול החלה, שהם שלושה עבירות נבדלות זו מזו כמו שהיו הפורעניות גם כן בהדרגה זו למעלה מזו.

עוד מצא בפרשה שייעד אותם הקב"ה בדבר באומרו (ויקרא כו, כה): "ושלחתי דבר בתוככם". רוצה לומר, שכאשר יצרו עליהם האויבים ויאספו אל עריהם ישלח בתוכם את הדבר, ובזה מההיזק הגדול לאין שיעור, לפי 10 על מנת. שלא יוכלו לצאת משם ולברוח מאותו דבוק. וביאר התנא שהפורענות הזה היה על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות של שביעית. וביאור זה, כי יש ג' מיני מיתות. האחד – נקרא מיתה בידי שמים. רוצה לומר, שהוא בן מוות ראוי למות באותו חטא אף על פי שיאריך ימים. וכתוב בפרק אלו נערות (כתובות ל, ע"ב), שימות מיתה משונה דאסקנא אריה וגנבי בידי שמים. הב' – נקרא כרת, והוא שיקצר ימיו או ימי זרעו, ואיפשר שימות מיתת עצמו. הג' – שבדין מחוייבין להמיתו, ואין חיוב זה מין הדין אלא בארץ. ואמרו שם בגמרא (שם) אף על פי שד' מיתות בית דין בטלו ד' מיתות לא בטלו. ועונשו בידי שמים בחולאים מתחלפין נקרא הכל 'דבר', שפירש אבדון מגזרת "ותדבר את כל זרע המלוכה 11 בכתוב: "הממלכה". " (דה"י ב' כב, י). ובבראשית רבה 12 פרשה כו, ו. על הפסוק "לא ידון רוחי באדם" (בראשית ו, ג), אמר רבי אלעזר כל מקום שאין דין אין דין, הם לא עשו מדת הדין למטה גם אני לא אעשה מדת הדין למעלה, הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה. וכן אמרו בתוספתא של רבי אלעזר אם התחתונים עושין דין אין העליונים עושין דין, והיינו דאמר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין.

הנה אם כן, באומר במשנתנו על מיתות האמורות בתורה, שלא נמסרו לבית דין יכלול שני הענינים יחד. רוצה לומר המיתות שהן בידי שמים ובכרת שאין משפטן מסור לבית דין, וגם כן ד' מיתות בית דין אם העלימו עיניהם מהם, או שהיו בחוצה לארץ ולא היה יכולת בידי בית דין להעניש בהם, כי על כולם יבא הדבר להנקם מאויבי יי'. והנה יוחד זה ל'דבר', לפי שהיא המוות הבאה מהאל מפאת ההשגחה להעדר המוות הבאה מבני אדם, גם כי העוונות והעבירות האלה הם נסתרות ליי' אלהינו. ולכן המשפט לאלהים הוא 13 לפי דברים א, יז. יבא אלהינו ואל יחרש לנקום נקמתו ולעשות משפטו.

ואמנם פירות שביעית הם פירות שנת השמיטה שהם לעניים, ומי שלוקח אותם ועושה בהם סחורה, או שמעכב אותם בידו אחרי הזמן שחייב, נבער מן הבית באומרם זכרונם לברכה (תענית ו, ע"ב): לחיה שבשדה כולה לבהמתך נתחייב במכת הדבר, שלפי שזה היה גם כן מן הדברים אשר בסתר היה ממדת הדין שיענש בדבר שכל אוכל תתעב נפשו. והיא מדה כנגד מדה.

ולפי שמצא התנא עוד בפרשה ייעוד החרב שנאמר (ויקרא כו, כה): "והבאתי עליכם חרב נוקמת 14 בכתוב: "נקמת". נקם ברית", ואמר ש"חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה". ועינו הדין – הוא שיאחרו ויעכבו את הדין מלתתו. ועוות הדין הוא – כשיעוותו הדין ממה שגזרה התורה. ואין ספק שעינוי הדין ועוות הדין לענין אחד הם עם המורה בתורה שלא כהלכה. ולכן דרשו בפרק במה מדליקין (שבת לג, ע"א): "והבאתי עליכם חרב נוקמת" – ברית אין ברית אלא תורה, שנאמר (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה". וכתיב (ויקרא כו, מג): את "משפטי מאסו". ולכן הודיע התנא על פי קבלתו שהחרב באה עליהם על אלה, להיות מחללי התורה, כי יפקוד יי' בחרבו הקשה על מעותי או מחללי תורתו, ועל המפסידים צורתה האמיתית.

ולפי שמצא עוד בפרשה ייעוד פורענות אחר, שנאמר (ויקרא כו, כב): "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם", שביאר ד' דברים רעים שתעשה החיה הרעה. האחד – שתמית הילדים והנערים הקטנים, וזהו: "ושכלה אתכם", כי השכול הוא שימותו בניו. והב' – שיהרוג כל הבקר והצאן הסוסים והחמורים, וזהו: "והכריתה את בהמתכם". הג' – שאף האנשים הגדולים תמית, וזהו: "והמעיטה אתכם". והד' – שבעבורה יעדרו הולכי דרכים וזהו: "ונשמו דרכיכם". לכן אמר התנא שזה הייעוד הרע בא על שבועת שוא ועל חלול השם. וידוע שהשבועת שוא בכלל חלול השם הוא, שנאמר (ויקרא יט, יב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" וגו'. וביארו בפרק החליל שהיה מדה כנגד מדה היותם נענשים על זה ביד חיה, כי כיון שהאדם מבזה את אדוניו יתברך ואינו רוצה להכיר מעלתו ושלמותו, גם החיה לא תכיר אדונתו, שנאמר (בראשית ט, ב): "ומוראכם וחתכם תהיה על כל חית הארץ". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא, ע"ב): אין החיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, שנאמר (תהילים מט, יג): "נמשל כבהמות נדמו". ובפרק במה מדליקין (שם לג, ע"א) מביא ראיה ממה שאמרה תורה (ויקרא כו, כב-כג) אחר "והשלחתי בכם את החית השדה... ואם באלה לא תוסרו לי" – אל תקרי באלה אלא באלה, כמו "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א). כי הדברים האלה היו קבלה בידיהם, ובדרך אסמכתא יביאו הפסוקים.

ולפי שמצא בפרשה עוד שנזכר ייעוד אחר מהפורענות קשה מכולם והוא הגלות שנאמר (ויקרא כו, לג): "ואתכם אזרה בגוים" וגו', לכן אמר התנא: "גלות באה לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטות הארץ". כי הנה עבודה זרה היה לאלהי נכר הארץ, וכאשר ישראל לא יעשו משפט אלהי היה ראוי שיסחו ממנה. גם גלוי עריות היה טומאת הארץ, כמו שכתוב (דברים כא, כג): "ולא תטמא את אדמתך". ושפיכות דמים היתה גם כן תלויה בארץ, כמו שכתוב (במדבר לה, לג): "ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה". והדם יחניף הארץ, והשמטה היתה מנוחת הארץ שנתן לה האלהים. ולכן היו ד' החטאים האלה וכל אחד מהם מביאים אל הגלות. ונראה לי שמלשון הכתוב דייקם כולם. כי באומרו (ויקרא כו, ל): "והשבתי 15 בכתב: "והשמדתי". את במותיכם והכרתי את חמניכם" – העיר על חטאת עבודה זרה. ובאומרו: "ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם" – העיר על שפיכות דמים. ובאומרו (ויקרא כו, ל-לד): "וגעלה נפשי אתכם" – רמז לגן עדן, שהוא גיעול באמת ועליהם אמר: "ונתתי את עריכם חרבה והשימותי 16 בכתוב: "והשמותי". את מקדשיכם וגו' והשמותי אני את הארץ... ואתכם אזרה בגוים" וגו'. ולפי שסמך לזה "אז את תרצה הארץ את שבתותיה" וגו'. לכן ראה התנא לשתף שמיטת הארץ עם השלוש האלה.

הנה התבאר מזה למה זכר התנא שבעה מיני פורעניות בלבד, שהיה זה מפני שכבר נזכרו בפרשה. וגם מפני שהם כוללים כלל העבירות כולם, ולמה ייחד להם אותם העבירות שהיו מדה כנגד מדה, כפי המקובל בידיהם בסיבת הייעודים הכוללים הרעים, שבאו בפרשת הקללות שלא בהזדמן כי אם מכוונים. והתבאר גם כן, שעשה מהרעב ג' מיני פורעניות, ולא עשה כן מהדבר והחרב והחיה שהיה זה, לפי שבפרשה נזכר הרעב ג' פעמים מה שלא נזכר הדבר והחיה והחרב. ושהם כפי איכותיהם פורעניות מתחלפים, והעבירות המביאות אותם מתחלפות. והתבאר גם כן למה בדבר ובחרב ובחיה נזכרו שאר הדברים שהיו מדה כנגד מדה ומתייחסים בענינם בכל פורענות מהם. ושבגלות זכר עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, ושמיטת הארץ, לפי שכולם באו מפורשים בכתובים עליו. ושזכר פירות שביעית עם המיתות שלא נמסרו לבית דין, להיות כולם דברים נסתרים לגבוה, ואם מפני האותות אשר יש ביניהם.

האמנם למה תהיה שמיטת הארץ סיבת הגלות כעבודה זרה ושפיכות דמים שהם עבירות חמורות בעצמם, ראוי לעיין עליו. כי כבר עשו מזה זולתי תרעומת רב באומרם (בבא בתרא נג, ע"א) שהנותן אחוזה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו, ואם שביתת השמיטות צוו עניה לצורך עבודת האדמה כמנין עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים, כדי שתחליף כוח להוסיף על תבואתה, די להם בשיודיעם סדר עבודתה אם שישמעו, ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיה עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה.

והספק הזה לדעתי גדול הוא אצל הרב המורה שכתב בטעם מצות השמיטה – כדי שתתחזק כוח האדמה ותוסיף פירותיה. אבל זה אין לך לקבלו ממנו אם בעל נפש אתה. לפי שאם היה הדבר כן לא היתה השנה הו' בהיות האדמה בתכלית חולשתה עושת תבואה לג' השנים – "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף 17 בכתוב: "נאסף". את תבואתינו 18 בכתוב: "תבואתנו". וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כ-כא). והוא המורה שלא היתה הארץ חלושה לשתצטרך אל השביתה כדי שתתחזק, כיון שבשנה הששית היתה עושה ג' פעמים יותר מהשנה הראשונה שתבוא אחר השביתה, כי יי' הוא האלהים 19 לפי דברים ד, לה. הוא הנותן בה כוח לעשות חיל 20 לפי דברים ח, יח. ורוב תבואות.

גם שאם היה טעם המצוה כדברי הרב לצורך התרבות תבואת הארץ, לא היה עונשה כל כך חמור שיביא לגלות כמו שאמרנו. ולכן חכם מחכמי הדור חשב שהיה זה 21 מצות השמיטה. ממנו השם יתברך, הערה לנפשותינו לפקוח עינים עוורות השקועות בעניני העולם, כזביו והבליו לעבוד את האדמה הגופיית תמיד, מבלי תת שביתה לנפשם. ולכן מאיר עיניהם יי' במה שציוה למנות ששת ימים ולשבות אחד, וכן למנות ששת שנים ובשנה השביעית ימי האדם. ובשנת השמיטה לא נתכוון לעבודת האדמה רק לתת צורך אוכל נפש בלבד, והוא דמוי והמשל לקנין שלמותינו והנהגת חיינו. עד כאן דבריו. ועם היות הדעת הזה בעצמו טוב ונאות לרדוף אחרי שלמות גופינו בשביעית חיי האדם וגם בכל ימיו, אין ספק שלא כיוונה התורה לזה התכלית במצות השמטה, כי המצוות האלהיות יש להם תכליות עצמיים בעצמם, וההמשל והדמוי מהם לעניני הנהגת האדם בקנין שלימותו היא כונה שנית. ואין ראוי שנסתפק בה ושנחשוב שהיא התכלית הראשון והכונה הראשונה, כי יהיה זה תמורת מה שבעצם במה שבמקרה. ואם היה זה בלבד תכלית מצות השמטה, והוא גם כן תכלית מצות השבת למה התנא אמר וייחד שהגלות בא על שמיטת הארץ, ולא זכר חלול שבתות ולא יובל, הלא דבר הוא בהכרח.

אבל אמתת הענין הזה הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה, ויחס גדול לקבול הנצוץ האלהי 22 להרחבה בענין סגולת ארץ ישראל עיין ב"עטרת זקנים" פרקים יב'-יג'. , והשגחה העליונה תתיחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. וכמו שזכרתי בזה המאמר, כי כמו שהגלגל הקשר היותר חזק מחלקיו על הנבדל המניע אותו, ימצא בעיגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברוחק שווה מקטביו. וגם בעיגול ההוא יהיה מקום להראות פעל הנבדל בו יותר שהוא מקום הכוכב, ככה מכל היישוב בכללו נתיחד חלק ממנו שהיא הארץ הנבחרת, וחלק ממנה ההר חמד אלהים לשבתו 23 לפי תהילים סח, יז. , אשר הוא לכל הישוב בערך מקום הכוכב בגלגל ביתר שאת ומעלה. ולזה להורות על מעלת הארץ בעצמה זכרו חכמינו זכרונם 24 ראה: פרקי דרבי אליעזר פרק יב'. לברכה שאדם הראשון לא בראו הקב"ה, אלא ממקום קדוש וטהור ממקום בית המקדש, וכאשר בחר באברהם ציוה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), להגיד שבהיותו עבד אלהים ודבק בו, ראוי שיעתק לאותו מקום השלימות. הנה אם כן, היתה הארץ ההיא מצד טבעה ומצבה אצל העליונים נבחרת מכל הארצות. ולכן העידה התורה עליה (דברים יא, יב): "ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה 25 בכתוב: "דרש אתה". תמיד עיני יי' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה 26 בכתוב: "שנה". ". ועל בית המקדש נאמר לשלמה (מלכים א' ט, ג): "והיו עיני ולבי שם כל הימים". וכבר נזכר בספר מלכים (ב' יז, כה-כו), ששלח מלך אשור מעמיו ויירשו את שומרון וישבו בעריה, וישלח יי' בהם את האריות, לפי שלא היו יודעים את משפט אלהי ישראל. וכל זה ממה שיורה שהארץ בעצמה מלבד העם היושב בה היא היתה מקודשת בעצמה. ולכן רוב המצוות תלויות בארץ, כי הם היו מכלל עבודתה.

ובענין העריות נאמר (ויקרא יח, כד-כה): "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד 27 בכתוב: "ואפקד". עונה עליה ותקא הארץ את יושביה". ולכן בני קרח שבחו את ירושלים וקראוהו (תהילים מח, ג-יא) "יפה נוף משוש כל הארץ... קרית מלך רב". ואמר בשם המלכים שיתמהו על קדושת הארץ ההיא ומעלתה – "דמינו אלהים חסדך בקרב היכליך 28 בכתוב: "היכלך". ". רוצה לומר, היינו מדמים וחושבים שחסדך והשפעתך היה בלבד "בקרב היכליך", שהוא בית המקדש. ומצאנו שאינו כן אבל גם "תהלתך על קצוי ארץ". רוצה לומר, שכל ארץ ישראל היתה מושפעת ונבחרת ומיוחדת להשגחתו יתעלה. ולכן כמו ש"ישמח הר ציון" בפרט בעבור ירושלים כן "תגלנה" בכלל "בנות יהודה" בכל עריהם. ועל זה עצמו אמרו גם כן בני קרח (שם פה, ב-יג): "רצית יי' ארצך שבת", ואמרו: "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו... אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף גם יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה". וכמה מהראיות נוכל להביא לאמת שהיתה ארץ ישראל נסחרת ונחמדת לפניו יתברך מתוך כל שאר הארצות, כמו שהיה העם הישראלי נבחר מכל שאר העמים. וכמה דברים זכר בזה החבר למלך הכוזר דברי אמת 29 עיין בכוזרי במאמר השני, שם מונה רבי יהודה את שבחי ארץ ישראל למלך הכוזר. .

ומפני זה רצה הקב"ה, שכמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי אל הפנה הקדושה מבריאת העולם וחדושו, ככה הארץ הנבחרת תעיד על זה בשמטתה השנה השביעית. ולזה נתן הסיבה במצות השמיטה "שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי'" (ויקרא כה, ד). רוצה לומר, ששמטת הארץ יהיה בערכה – שבת, כמו השבת המקודש אשר לישראל. ושענין השביתה ההיא היא לרמוז ולהעיד על שבת ליי' – "כי בו שבת מכל מלאכתו" (בראשית ב, ג), וכאילו הארץ ההיא למעלת קדושתה עם היותה בלתי מדברת בזמן היותר ניכר שבה, והוא השנה מענין התבואה המתחדש בה. ולכן חתם הדברים בסוף אותה פרשה (ויקרא כה, כג ): "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" 30 בשינוי כתיב. , שביאר בזה שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים ליי' הארץ ההיא ומלואה 31 לפי תהילים כד, א. . ולכן לא יוכלו למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה ויי' אלהים הוא אדוני הארץ 32 לפי בראשית מב, ל. . ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו ויתנו לה גאולה, שאם לא יעשו כן יבא עליהם הגלות, כי בעל הבית יתברך יגרשם מארצו. וזה ענין אז "תרצה הארץ את שבתותיה... אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה 33 בכתוב: "שבתתיה". " (ויקרא כו, לד), לפי שהיתה הארץ הנבחרת עשוקה מבני ישראל במונעם ממנה שביתתה. ולכן היה זה גם כן מענין עבודה זרה שמורה על כפירת פנת החדוש והמחדש הרצוני יתברך. וזה היה גם כן ממין גלוי עריות, כי גלו את ערות הארץ 34 לפי בראשית מב, ט. . וגם שפיכת דמיה כאילו בעבודתה בשנה השביעית היתה רציחתה. והיא סיבת הגלות, כמו שאמר (ויקרא כו, מג): "והארץ תעזב מהם ותירץ 35 בכתוב: "ותרץ". את שבתותיה". ומפני זה כולו נאמר במשנתינו שמסיבות הגלות היתה שמיטת הארץ. והנה בגלות בבל עמדו שבעים שנה כמספר השמטות שחללו ובהרצותם שבו לארץ באותה פקידה. ועוד ידו נטויה בגלות על שאר העוונות.