נחלת אבות על אבות ה:ז

קשור המאמרים האלה כך הוא אצלי. שמפני שהאדם בהיותו חכם ונוטה לצד שכלו, לא חטא ולא נמשך אליו מהרע כלל. אבל כאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות, והנאות חושיו הגשמיות נעשה גולם, ונתחייבו לו העונשים ומיני הפורעניות כולם. וגם חוה בדברה עם הנחש, ובסדר ואופן טענותיה לא היתה, אלא בגולם שהוא החומר מבלי צורה וכמו שיתבאר. ולכן ימשכו אחריה מיני פורעניות. הנה בעבור זה נמשכו אחרי משנת "י' דברים נבראו ערב שבת בין השמשות", שענינה וכוונתה על עניני אדם וחוה והנחש. שתי המשניות האלה משבעה דברים שבגולם וז' מיני פורעניות להיותם מענינו כמו שיתבאר.

והנה זכר במשנה הזאת, שימצאו ז' דברים בגולם שהוא האדם החומרי הנמשך אחרי גשמו. ושנמצאו גם כן ז' כנגדם בהחכם שהוא הנמשך אחר הצורה ופועל פעולות הנפש. וכבר מצאנו בכתוב: "ויגלום 1 בכתוב: "ויגלם". אדרתו" 2 בכתוב בהיפוך: "אדרתו ויגלם". (מלכים ב' ב, ח), לפי שעשה כולה כגולם ובגד בלתי עשוי בצורת לבוש ולא עם רושם הראש, כן הוא האדם שאינו נמשך אחרי נפשו, ואין בו ראש שכלי כי אם גולם חומרי וגשמי כולו נקרא גולם. ואחרי שהניח שבגולם יש ז' דברים וז' בחכם, רוצה לומר הפכים להם, ראה מסדר המשנה שהיה מותר ובטל לזכור אותם בגולם, ולזכור שני הפכיהם דחכם. כי היתה הידיעה בהפכים אחת. ולכן בחר לזוכרם פעם אחד, ושיהיה זה בחכם שהוא היותר משובח וממנו נלמוד הפכיותם בגולם.

והרמב"ם כתב שארבע מאלו הם מעלות המדות, ושלושתם הם מעלות שכליות. וכן הוא כפי מה שיפרש הרב עם היות שכפי האמת בבחינה מה כולם הם מהמדות.

האחד – הוא שאינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. והסיבה בה, כי להיותו חכם מכיר החכמה וחולק כבוד לבעליה. ואין הכונה שאינו מדבר לפניו כלל כי אם דרך חברה, ודרך הוראה, ולמוד בחכם, והוא לא יעשה כן. אבל בהכירו שהוא חכם ממנו ישאל מפני היראה, כדי ללמוד מחכמתו, וכמאמר בן זומא "אי זהו חכם הלומד מכל אדם". כי בהיות לו חשק עצום לקנין החכמה ישאל וילמד ממי שגדול ממנו וכמאמר החכם 3 רבי שלמה אבן גבירול. : כשתשב לפני חכמים יהא רצונך לשמוע יותר מלדבר. ושלמה המלך עליו השלום אמר: "לא יחפוץ 4 בכתוב: "יחפץ". כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב). וכבר נמצא שורש למידה המשובחת הזאת מן התורה בעבודת יום הח' נאמר שם: ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוץ על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' (ויקרא י, טז-יז). ותראה שתוכחת משה ושאלתו היתה לאלעזר ואיתמר, והם לא השיבו כלל, והשיב אהרן אביהם שנאמר: "וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם 5 בכתוב: "עלתם". לפני יי' ותקראנה אותי 6 בכתוב: "אתי". כאלה" וגו' (שם שם, יט). ואם משה לא דבר עם אהרן למה השיבו אהרן, אלא שאלעזר ואיתמר להיותם אנשים חכמים לא רצו לדבר בפני מי שהוא גדול מהם בחכמה, שהיה אהרן אביהם. ולכן עמדו ולא ענו עוד והשיב אהרן בעדם. ואילו היתה עושה חוה ככה, שכאשר דבר אליה הנחש – תשיבהו דבר אתה עם אדם שהוא גדול ממני בחכמה, אולי לא היה נמשך מה שנמשך. כי לא היה נפתה האדם אחרי הנחש כמו שנתפתתה חוה, וגם הוא חכם להשיבו דבר דבור על אופניו. אבל חוה היתה כגולם ודברה בפני אדם בעלה שהיה גדול ממנה בחכמה.

והמדה הב' – שנזכרה במשנה היא: "ואינו נכנס לתוך דברי חבירו". רוצה לומר, שלא יפסיקהו מדבריו, אבל יניחהו להשלים מאמרו בין שיהיה גדול או קטון ממנו. כי אונאה גדולה היא ואמרה תורה: "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד) – קטון וגדול במשמע. ובסוף פרק מגלחין (מועד קטן כח, ע"ב) יראה מהסוגיא באותם חכמים שנכנסו לנחם את רבי ישמעאל, שאף על פי שלא ירצה להשיב למי שידבר שעם כל זה לא יכנס אדם לתוך דברי חבירו. אבל ימתין עד שיסיים דבריו וינוח מעט. ולכן אמרו שם שהתנדב רבי עקיבא לדבר באחרונה. ומי גדול ממשה רבינו עליו השלום ללמוד ממנו המוסר הזה, כי בהקהל קרח את כל העדה ואמר לו: "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם יי'" וגו' (במדבר טז, ג) לא נכנס משה לתוך דבריו אבל אמר הכתוב: "וישמע משה ויפול על פניו" (שם שם, ד). רוצה לומר, ששתק עד שסיימו לדבר. ולכן אמר אחר זה: "שמעו נא בני לוי" (שם שם, ח) כו'. רוצה לומר אחרי שכבר דברתם כל מה שרציתם – שמעו נא דברי. והנה חוה להיותה הומיה וסוררה 7 לפי משלי ז, יא. גולם מבלי חכמה, לא שמרה המוסר הזה בדבר הנחש אליה, אמר: "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג, א), שאתה תראה שאין במאמר הזה גזירה עד שמפני זה פירשו בעלי ההלצה 'אף' מלשון כעס וחרון אף. רוצה לומר 'אף וחמה' יש לי בעבור שאמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. והנה זה דוחק גדול בכתוב. אבל אמתתו הוא, שהנחש רוצה לומר "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן... פן תמותון 8 בכתוב: "תמתון". ... לא מות תמותון" וגו' (שם שם, א-ד). האמנם חוה בגלמה נכנסה בתוך דברי הנחש והשיבתו בטרם תשמע טענתו, באמרה: "מפרי עץ הגן נאכל" אשר מזה נמשכו הדברים והיה מה שהיה. לכן אמר כאן: "ואינו נכנס לתוך דברי חבירו".

והמדה הג' – בחכם ש"אינו נבהל להשיב". רוצה לומר, שלא יתבהל אף על פי שישמע דברים כנגד כוונתו, כדי שימהר להשיב וליכנס לתוך דברי חבירו, אבל יהיה דעתו מיושב עליו עד שיטעים היטב דברי חבירו כראוי. אמרו בפרקא קמא דעירובין (דף יג, ע"ב): מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שהיו נוחים ועלובים ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי. רוצה לומר, שהיו מדברים בנחת וביישוב ואחרי הטעימם דברי בני מחלוקתם. ובית שמאי היו משיבים בבהלה וקנטור. ולכן לא נתיישרו דבריהם. וכבר נלמוד זה מאחי יוסף שכאשר אמר אליהם: "מרגלים אתם וגו' לראות את ערות הארץ באתם" (בראשית מב, ט). עם היות בזה מהסכנה לא נתבהלו, אבל השיבו ביישוב ובבטחה "כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים" וכאשר יוסף שנה "לא כי ערות הארץ באתם לראות", גם אז בנחת השיבוהו מה שכבר אמרו "שנים עשר עבדיך" וגו' (בראשית מב, יא-יג). וזה בענין אדם תמצא, שבהיותו חכם היה מדבר עם האלהים מבלתי רעדה, ולא פחד ובהלה כלל. אבל כשנעשה גולם נתחדשה בו הבהלה והבלתי יישוב והוא אומרו: "וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו" (שם ג, ח).

והמדה ד' – בחכם היא ש"שואל כענין ומשיב כהלכה". רוצה לומר, שלהיותו חכם ידע טבע הדרוש אשר יחקרו עליו, ולכן ישאל כענין. וגם מפני חכמתו לא יסתפק כי אם בתשובה נצחת, כפי חומר הענין. וזהו אומרו: "ומשיב כהלכה", כי לא ישיב עד היות התשובה לו ברורה כבוקר, ודין לא ידע יחקרהו. וכמאמר דוד (תהילים עה, ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט 9 בכתוב: "אשפט". ". וכבר הזהירו בתלמוד (מגילה ד, ע"א) 10 ראה גם: סנהדרין קא, ע"א. : ששואלין הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת. ואמרו (שבת ג, ע"ב): כי קאי... במסכתא חדא לא תשאליה במסכתא אחריתי. והרמב"ם כתב בפירוש: "שואל כענין ומשיב כהלכה" – שלא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע, ולא טענה טבעית בחכמות הלמודיות, אבל בכל דבר כפי חומרו. וגם זה הלמוד מצאנוהו במשה רבינו עליו השלום בתחלת שליחותו ששאל מהשם יתברך "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם 11 בכתוב: "אמר אלהם". ", והשיבו השם יתברך "אהיה אשר אהיה" וגו' (שמות ג, יג-יד). וכבר כתב הרב המורה בפרק ס"ג חלק א', איך היתה ראויה השאלה ההיא לאותו ענין, ושהשיבו הקב"ה כהלכה. וגם בזה נכשל אדם אחרי היותו גולם בחטאו שכאשר שאלו השם: "איכה" השיב: "את קולך 12 בכתוב: "קלך" שמעתי בגן ואירא כי ערום 13 בכתוב: "ערם". אנכי ואחבא". ומה ענין הערום אל היראה ואיך השיבו כהלכה?

המדה הה' – שימצא בחכם היא שאומר על: "ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". כי מפני חכמתו ידע לסדר הדברים בהקדים הקודם לחבירו אם בזמן, או בסיבה, או בסדר. ורבותינו זכרונם לברכה פירשו בהלכות דרך ארץ, שעיקר זה גם במילי דעלמא 14 לפי שבת ל, ע"ב; פסחים ג, ע"א. ועוד. , שראינו באליעזר ששאל לרבקה ב' דברים בת מי היא ואם יש לאביה מקום ללון, והיא השיבה על ראשון ראשון – "בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור", וזהו – כנגד הראשון. עוד אמר כנגד השני: "ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" (בראשית כד, כג-כה). וכתב הרמב"ם שבכלל המידה הזאת שילמוד למודו בהקדמות ובהצעות הצריכות לאותה חכמה, כדי שיהיו לו הדרושים בקנין ועל צד האמת יקדים אשר ראוי להקדים בלמודו. וכמו שהזהיר השם יתברך במעמד הר סיני אל "יהרסו אל יי' לראות ונפל ממנו רב" (שמות יט, כא). הנה זהו ענין – "ראשון ראשון ואחרון אחרון". והנה אדם וחוה גם בזה היו כגלמים, לפי שהשם יתברך ציוה עליהם "מכל עץ הגן אכול 15 בכתוב: "אכל". תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, טז-יז). והנה הוא שנה הסדר ולקח אחרון ראשון, כי קודם שיאכל מעץ הגן אשר הותר לו – אכל מעץ הדעת שהזהירו ממנו באחרונה, וכמו שאמרה חוה לנחש: "מפרי עץ הגן נאכל" (בראשית ג, ב), כי עדיין לא אכלו ממנו. ולכן אמר יתברך על האדם "ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם 16 בכתוב: "לעלם". " (שם שם, כב), כי מה שהיה לו לאכול לא אכל ומה שלא היה לו לאכול אכל.

והמדה הו' – שתמצא בחכם היא שאומר: "על מה שלא שמע... לא שמעתי". כי לבו נוהג כפי החכמה ולא כפי ההתפארות בעיני ההמון, ולגנוב דעתם להראות שהוא חכם ואינו בישן. אמרו (סוכה כז, ע"ב): על רבי יוחנן בן זכאי ועל רבי אליעזר תלמידו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו. ומה לנו להביא ראיות על המידה הזאת. והנה אדון הנביאים ראש החכמים כולם, כשבאו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום, ושאלו ממנו (במדבר ט, ז-ח): "למה נגרע לבלתי הקריב 17 בכתוב: "הקרב". את קרבן יי' במועדו 18 בכתוב: "במעדו". " הודה ולא בוש לא שמעתי, שנאמר: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה יי' לכם". וכן הענין בבנות צלפחד 19 במדבר כז, ה. שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני יי'". . וזה הלמוד ראוי שיהיה מראה מלוטשת לחכמים כולם. והנה חוה אלו היתה אשה חכמה כאשר אמר הנחש אליה "כי יודע 20 בכתוב: "ידע". אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי 21 בכתוב: "ידעי". טוב ורע", היה לה לומר לא שמעתי ולשאול את פי יי', כאשר עשה משה אדוננו ולא תחטא .לא שתעשה היא מעצמה ק"ו של שטות כמו שעשתה.

המדה הז' – שתמצא בחכם, היא היותו "מודה על האמת", ומקבל אותו ממי שאמרו, ולא יחוש לכבודו שיראה עצמו מנוצח. ועל כן אמרה תורה אנשי אמת שאינו נכלל ביראי אלהים, לפי שענינו להודות על האמת כשישמע אותה. הלא תראה שכאשר תפש אדון הנביאים את אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, השיבו אהרן שאין הכהן אוכל את חטאת באנינות "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, יז-כ), לפי שקבל האמת מפי תלמידו אהרן. ואלעזר הכהן כן עשה בטהרת כלי מדין (במדבר לא, כא-כה). והנה בכלל הצווי הזה והאזהרה הזאת הוא, שכאשר יהיו מאמרים מתחלפים, זה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה מטמא, שיהיה "מודה על האמת" כפי האומר אותו. כי במקום שיש דברי הרב אין מקבלין דברי התלמיד, ודברי הרב בחזקת אמת כולם ולו חכמו ישכילו זאת אדם וחוה, אם השם יתברך אמר (בראשית ב, יז): "ביום אכלך ממנו מות תמות", והנחש אמר "לא מות תמותון 22 בכתוב: 'תמתון' " (בראשית ג, ד), היה להם להודות על האמת ויי' אלהים אמת 23 עפ"י ירמיה י, י . והם עשו בהפך שלא קבלו האמת האלהי וקבלו כזב הנחש הקדמוני.

אלה הם הז' מדות שהם אותות החכמה ומופתיה וחלופיהן בגולם. רוצה לומר, המדות המנוגדות האלה ימצאו בגולם והוא הבור שאין לא חכמה ולא דרך ארץ, כי הוא יחשוב החכמה לאין. ולכן יהיו בני האדם כולם שווים בעיניו, וידבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, לא כמו שאמר אליהוא (איוב לב, ז-יז): "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה וגו' הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מילין ועדיכם אתבונן והנה אין לאיוב מוכיח וגו' חתו לא ענו עוד העתיקו ואז אמר אענה אף אני חלקי" 24 בשינויים אחדים .

אבל הגולם נכנס לתוך דברי חבירו. כי אנשי רע לא יבינו משפט 25 עפ"י משלי כח, ה ואינו מכיר באשמת האונאה, ואין רע כרוע הפתיות הגולם – נבהל להשיב, לפי שאין מעצור לרוחו. אינו שואל כענין ואינו משיב כהלכה, לפי שאינו מכיר אותו, ואינו מגיע לאמתתו. ולחוסר שכלו אינו מסדר הדברים כמו שהם, אבל אומר על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון, כי לא ידע לסדרם כהוגן ולפי שהדמיון גובר עליו ולא ממשלת השכל, יבוש ויכלם מלומר לא שמעתי, ולא יודה על האמת, לפי שלא ידע מקומו. וכל זה למה לפי שגדר דרכיו בגזית 26 עפ"י איכה ג, ט , שהוא חומרו וגולמו נתיבותיו עוה בדמיונות כוזבות לא דעת ולא תבונה 27 עפ"י ישעיה מד, יט . ושבעה אלה אשר בגולם נמצאו באדם וחוה כמו שזכרתי בעניניהם. והרמב"ם פירש על המשנה הזאת בחלוף אנשים אחרים שהם: בור ועם הארץ וריק וגולם.