נחלת אבות על אבות ה:ו

הכי גרסינן , דרוש המשנה הזאת הוא רב ספיקות ויצטרך אל העיון הטוב. וראוי ראשונה לפרש הדברים האלה שנבראו ערב שבת בין השמשות כפי פשוטיהן. אחרי כן אעיר מה שבהם מהספק ואשתדל להתירו.

פי הארץ – היא שהוכנה הארץ להפתח לבלוע את קרח ועדתו ולהסתם מיד, כאדם הפותח את פיו לאכול וסותמה אחרי כן, ולישנא דקרא נקט שנאמר (במדבר טז, לב): "ותפתח הארץ את פיה".

פי הבאר – יש מפרשים אותו על הצור, שמשה רבינו הכה צור ויזובו מים 1 לפי תהילים עח, כ. . ומאשר אמר הבאר יורה שהיא הבאר שיצאו ממנו מים בזכות מרים, ונסתם במותה ונפתח אחר כך בתפלת משה ונסתם במותו. כי לא היה מעין ומקור פתוח ומגולה מעצמו, ולזה קראו הכתוב (דברים ח, טו): "צור החלמיש". רוצה לומר צור מקשיי מתדמה החלקים בחוזק ומקשיות, לא כצור הרפה מהעורקים הספוגיים ששואפים מים מהים או מנהר סמוך אליו.

פי האתון – שדברה לבלעם בדבור אדם על הן הן ועל לאו לאו, כי לא היה זה מראה הנבואה אבל דבר נמצא בפעל.

והקשת – הוא הנראה בענן ביום הגשם שיראו בו גוונים אדומים וממראים אחרים דכתיב (בראשית ט, יג): "את קשתי נתתי בענן".

והמן – הוא הלחם אשר נתן ה' לישראל לאכול במדבר מ' שנה בצאתם ממצרים. והוא היה דבר מתגשם באויר כדמות ברד דק.

המטה – הוא מקלו של אהרן שהציץ ציץ ויגמול שקדים 2 לפי במדבר יז, כג. , להורות שהשם בחר בו לכהן לו ובחר בשבט לוי לעמוד לפניו. וראיתי מי שחשב שהוא היה מטה של משה שעשה בו את האותות, ושבזה נכללו כל מופתי מצרים.

והשמיר – הוא תולעת שאין דבר קשה עומד לפניו. וקבלו חכמינו זכרונם לברכה שבו חקק משה את אבני האפוד, ושלמה עליו השלום חקק בו את האבנים לבית המקדש, שאמר שהיו חוצבין אותם מההר כדי לתקנם ולישרם ולחתוך כל מותר מפני ש"כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו 3 בכתוב: "בהבנתו". " (מלכים א' ו, ז). התחכם שלמה להביא את השמיר השמור לאותה שעה. והיו עוברין אותו על המסרקה שהיו עושים על האבנים ובמקום שהיה עובר היה נחתך האבן אשר תחתיו כולו.

והכתב והמכתב והלוחות – הם שלושה ממספר העשרה שנזכרו במשנה. ופירש רש"י זכרונו לברכה בפסחים (נד, ע"א) – שהכתב הוא צורת אותיות שבלוחות. כי של תורה קודם בריאת העולם היתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. והמכתב הוא בפת"ח תחת המ"ם, וצר"י תחת התי"ו ורצה לומר העט שבו חקק האותיות ההם. והלוחות הם לוחות האבן הראשונים שכתוב בהן שהיה מעשה אלהים. וכן המכתב אפילו באחרונות, שנאמר (שמות לד, א): וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים וגו'. ויש מפרשים הכתב על התורה והמכתב והלוחות על העשר הדברות שהיו נכתבים עליהם.

ולי נראה שלא כיוונה המשנה לעשות ג' דברים: 'כתב מכתב ולוחות' כי אם לבד בכתיבה שמשה פסל אותם, והשם יתעלה כתב עליהם עשרת הדברות בדרך נסיי. וכנגד אותו נס מאותה כתיבה נאמר במשנתינו "הכתב". רוצה לומר, שהכתב שבלוחות השניות היו מהדברים שנבראו בבין השמשות בערב שבת. וכנגד הלוחות הראשונות אמר: "והמכתב והלוחות", לפי ששניהם היו מהפעלה נסיי דכתיב (שמות לב, טז): "והלוחות 4 בכתוב: "והלחת". מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים" ולקח לשון הכתוב עצמו באומרו: "המכתב והלוחות".

הנה אם כן, היו בכלל עשרת הדברים האלה הלוחות הראשונות והאחרונות. ואין להקשות מאשר נזכרו במשנה כפי פירושי זה 'הכתב' שהוא מהשניות קודם 'המכתב' שהוא מהראשונות, כי לא שמר בזה סדר הזמן. הלא תראה שזכר ה'קשת' אחרי 'פי האתון'. והמן' אחרי 'פי הארץ שבקרח. 'והכתב והמכתב והלוחות' אחרי 'השמיר' ושאר הדברים.

והמאירי פירש 'הכתב' – על מלאכת הכתיבה בין האנשים. 'והמכתב' – על מציאות הלשון שנקרא מכתב, לפי שמה שידבר האדם יעשה טופסו בכתב. ולכן היתה הלשון היא הדבר הנכתב. ואילו של אברהם אבינו הוא אשר נעקד והעלה עולה תחת בנו. ובא במדרש שהיה שם מששת ימי בראשית. וקברו של משה שלא ידע איש את קבורתו. והפליגו בפרקא קמא דסוטה (דף יד, ע"א), ששלחו מבית הקיסר לראותו ואותם שהיו למעלה נראה להם הקבר למטה. ואותם שהיו למטה נראה להם כאלו הוא למעלה. והמזיקין או השדים הם רוחות. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה בפרשת וארא, שהם מורכבים משני יסודות: אש ואויר, ונקראו מזיקין, לפי שבראם הקב"ה להזיק בהם את הרשעים. ו'הצבת' – הם המלקחים מברזל, והוא הכלי שבו אוחז הנפח הברזל ומכניסו באש. ולכן בגמרא פסחים (דף נד, ע"א) אמרו: צבת קמיתא מאן עבדא, אלא ודאי בידי שמים היא כי הסכימו שיתה מכלל הנבראים בדרך נס. הצבת הראשונה ועמה נעשו השאר. ותנא קמא הקשה עליו שאיפשר יעשנה בדפוס בדרך התכה ומאשר לא קבלו זה, וראו שאי איפשר מבלתי שיכניס אדם לאש ידיו אמרו שאיפשר יסוך ידיו בדם סלמנדרא, כדי להכינסם לאש לעשות הצבת הראשונה מבלי שישרף. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 5 רמב"ן ויקרא יח, כא. , שגם חזקיהו העבירו אביו באש ולא נשרף שסכתו אמו סלמנדרא. זהו פשט המשנה על פי מילותיה.

וראוי שנזכור עם זה מה שמצאנו מזה הענין עצמו במסכת פסחים (דף נד, ע"ב) פרק מקום שנהגו. אמרו שם: אין מברכין בורא מאורי האש על היוצא מן העצים ומן האבנים, אלא במוצאי שבת לפי שאז היתה תחלת בריתו. והקשו ואור במוצאי שבת איברי, והא תניא עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות אלו הן: באר, מן, קשת, מכתב, הלוחות, קברו של משה, מערה שעמד בה משה ואליהו, פתיחת פי האתון, פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים. רבי נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד. רבי יאשיהו אומר משום אביו אף האיל והשמיר. רבי יהודה אומר אף הצבת ואמרו לקמן אור דידן איברי במוצאי שבת אור דגיהנם איברי בערב שבת. ואור בערב שבת איברי, והא תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש, שמו של משיח, והביא לכולם ראיה מן הפסוק. ותירץ חללה קודם שנברא העולם אור דידב בערב שבת, ואור דידה בערב שבת. והתניא רבי יוסי אומר אור שברא הברוך הוא בשני בשבת אין לו כבייה עולמית, שנאמר (ישעיה סו, כד): "ויצאו וראו בפגרי האנשים" וגו'. ואמר רבי בנאה ואמרי לה, רבי אומר מפני מה לא נאמר (בראשית א, ד): "כי טוב" בשני מפני שנברא בו אור של גיהנם. ואמר רבי אלעזר אף על פי שלא נאמר בו "כי טוב" חזר וכללו בששי, שנאמר (בראשית א, לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אלא חללה קודם שנברא העולם אור דידה בשני בשבת. ואור דידן עלה במחשה להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת. דתניא רבי יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה בערב שבת להבראות ונבראו במוצאי שבת: אור ופרד, שנתן הקב"ה בינה באדם הראשון במוצאי שבת מעין דוגמא שלמעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו והוציא מהן אור. וכן הפרד עלה במחשבה להבראות ולא נבראו עד מוצאי שבת, שהביא שתי בהמות והרכיב זו על גבי זו ויצא מהן פרד. רבן שמעון בן גמליאל אומר פרד בימי ענה היה.

ויש שם ברייתא אחרת 6 נמצא בפסחים נד, ע"ב. : תנו רבנן עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות, ואלו הן: באר. מן. קשת. כתב. והמכתב. הלוחות. קברו של משה . מערה שעמד בה משה ואליהו. פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים. פתיחת פי האתון. ויש אומרים אף המטה של אהרן. שקדיה ופרחיה. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף בגדו של אדם הראשון.

עוד תמצא בפרק אין בין המודר (נדרים לט, ע"ב), שאמרו בענין פי הארץ על הפסוק (במדבר טז, ל): "ואם בריאה יברא יי'" – אם בראת גהינם מוטב ואם לאו יברא, איני והא גהינם מהז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם. ותירץ אם בראת פה לגיהנם מוטב ואם לאו יברא. והא כתיב (קהלת א, ט): "אין כל חדש תחת השמש" – אלא לקרובי פיתחא.

ועוד מצאנו בבראשית רבה (פר' ה', ה) פרשת יקוו המים: אמר רבי יוחנן תנאי התנה הקב"ה עם הים, שיהיה נקרע לפני בני ישראל, שנאמר (שמות ידי, כז): "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" – לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, שנאמר (ישעיה מה, יב): "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" – צויתי את הים שיקרע לבני ישראל. צויתי לשמש ולירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר (יהושע י, יב): "שמש בגבעון דום וירח" וגו'. צויתי שמים וארץ שישתקקו לפני משה, שנאמר (דברים לב, א): "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ". צויתי לעורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר (מלכים א' יז, ו): "והעורבים 7 בכתוב: "והערבים". מביאים לו לחם". צויתי את האור שלא ישרף לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר (דניאל ג, כז): "וריח נור לא עדת בהון". צויתי פי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר (דניאל ו, כג): "אלהי שלח מלאכה וסגר פום 8 בכתוב: "פם". אריותא". צויתי השמים שיפתחו ליחזקאל, שנאמר (יחזקאל א, א): "נפתחו השמים ואראה". צויתי הדג שיקח את יונה, שנאמר (יונה ב, יא): "ויאמר יי' לדג ויקא את יונה". עד כאן.

הנה קבצתי פה דברי חכמינו הקדושים זכרונם לברכה כפי דעותיהם בענין הדברים שנבראו קודם העולם, ובסוף הבריאה בערב שבת בין השמשות, ובתוך הבריאה, ומהתנאים שהתנה הקב"ה עם כל דבר.

והרב המורה כתב בפירוש משנתינו, זה לשונו: כבר ביארנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת, אבל שבתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה, יהיה הדבר מאדיי. והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים הכל שווה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו וכו'. ואמר עוד ואולי תאמר שאחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו, אבל הם קבלו שאלו נעשו בין השמשות לבד. ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בהם בעת עשותם תחלה. ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה, והחלק הירדן ליהושע. וכן לאליהו. ויום רביעי כשהנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו, וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות. עד כאן.

והוא גם כן, דעת החבר בסוף המאמר ג' בספר הכוזר. ומסכים אליו כתב הרב בפרק כ"ט חלק ב' מספרו, זה לשונו: אף על פי שחכמינו זכרונם לברכה כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד בבראשית רבה, וזה שהם רואים הנפלאות מה שבטבע גם כן על צד אחד. וזה שהם אמרו כי כשברא האל יתעלה זה המציאות והטביעו על אלו הטבעים שם בטבעים ההם, שיתחדש בהם כל מה שיתחדש מהנפלאות בעת חדושם. ואת הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה אשר יהיה בו מה שיאמר ויפעל, זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות ושורש מה שהוטבע. וזה אם הוא כמו שתראהו הוא מורה על מעלת האומרו היות קשה בעיניו עד מאד קושי גדול, שישתנה טבע אחר מעשה בראשית, או יתחדש רצון אחר שהונח כן. וכאילו הוא יראה על דרך משל שהוא שם בטבע המים שידבקו ויגרו תמיד רק בעת ההיא אשר טבעו בו המצריים והמים ההם לבד הם שחלקו.

וכבר העירותיך על שעיקר זה המאמר כולו בריחה מהתחדשות דבר. וזהו אומרם אמר רבי יונתן 9 צ"ל: "רבי יוחנן". תנאי התנה הקב"ה וכו'. הנה גלה הרב דעתו שכל הנסים שנעשו ושיעשו עוד כל ימי הארץ כולם, נתנו בששת ימי בראשית בטבע הדברים, שיהיו נעשים בזמן מוגבל. וכי אין שום נס מן הנסים מחודש לשעתו. ואין ספק, שהרגיש הרב בזרות הדעת הזה כפי התורה. ולכן אמר אף על פי, שהחכמים כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד וכו', ואמר גם כן וזה אם הוא כמו שתראהו וכו'. רוצה לומר, אף על פי שהוא דעת זר כמו שתראהו, הוא מורה על מעלת האומר אותו לברחו מחדוש הדברים. ואליו נמשך הרלב"ג בספר "מלחמות" אשר לו בחלק השני מהמאמר הששי פירוש באומרו, שיש לחדוש הנפלאות נמוס וסדור בהכרח בהתחדש העולם. רוצה לומר, שבשעת הבריאה הטביע הקדוש ברוך הוא טבע מיוחד בכל דבר הוא הנאות והטוב ושראוי שימשך ויתמיד, כמו שאמר (בראשית א, לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ומיד באותו עת גזר הפסק הטבע ההוא לתכלית הטוב, אם להעניש את הרשעים, ואם להטיב את הצדיקים. ובזה לא יקשה אדם איך איפשר שהאש לא שרף בהיותו אש לחנניה מישאל ועזריה, והמים בהיותם מים בצורתם היו עומדים ולא נגרים. כי טבע האש בהיותו לפעול השריפה, וטבע המים להגרה. וכן שאר הדברים בהיות צורותיהם העצמיות ואיכיותיהם כשלא היה מחוייב כפי טבעם ההוא, שיעמדו שעה ידועה מבלי פעל.

והדעת הזה בעיני הוא הריסה לרוב פנות התורה ושורשיה. כי הוא מיוסד באמת על דעת היוונים – שהעולם נמשך מאתו יתברך בחיוב טבעי לא בבריאה רצונית, והמצאת דבר מלא דבר. וגם הוא כולל הכחשת ידיעת האל בפרטים מצד פרטיותם, ושהעולם על מנהגו נוהג. ומי יתן ידעתי את השלימות אשר מצא הרב המורה במי שאמר "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), עד שראה להללו ולשבחו באמונתו ההיא, בהיות בה תערובת חמץ אשר כזה אשר הוא בלא ספק מכחיש פשוטי התורה כולם. הלא תראה הנסים הראשונים שנעשו מהמבול והקשת שנזכר במשנתינו לא בא כי אם מפני "השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב). ונתן להם הקב"ה זמן לשוב בתשובה, כדי שלא להשחיתם, שנאמר (שם שם, ג): "לא ידון רוחי באדם לעולם 10 בכתוב: "לעלם". בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

והנה אם היה המבול מסודר ומוטבע לבא מששת ימי בראשית, לא היה אם כן תלוי בתשובתם או בבחירתם. ואם לא היה איפשר שיהיה עוד מבול על הארץ, לפי שלא התנה הקב"ה במעשה בראשית כי אם על מבול אחד, לא היה צורך לקיום הברית בין נח ובניו, ולא לתת הקשת בענן. כי היה העיקר כולו בתנאי שהתנה הקב"ה עם המים ביום השני לא בדבר אחר. גם בנסי אברהם שנגע יי' את פרעה ואת ביתו בנגעים גדולים על דבר שרי (בראשית יב, יז), יתחייב שנאמר משהתנאים היה שיתנגע פרעה באותו זמן, אף על פי שלא היתה שרה באה למצרים. וכן ענין סדום ועמורה אם היה מחוייב מהפכתם מששת ימי בראשית, מה ענין אומרו (בראשית יח, כא): "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".

והנה במשה מצינו בתחלת שלימותו שאמר (שמות ד, א-ב): "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי'". והיתה התשובה: "מה זה בידך" וציוהו על הנסים, ואמר: "למען יאמינו כי נראה אליך יי'" (שם שם, ה). ואם היו האותות האלה בטבע הדברים להעשות, איך נשתלשל ענינם על ספק נבואתו? ואם 'פי הארץ' היה טבע מוטבע בה להפתח בזמן כך, איך עשה משה רבינו עליו השלום מזה ראיה על אמתת נבואתו באומרו: (במדבר טז, כט): "אם כמות כל האדם ימותון 11 בכתוב: "ימתון". אלה וגו' לא יי' שלחני".

ועוד , אף שנסבול זה הדעת בנסים שנעשו בדבר העומד הבלתי משתנה, כגון: פי הארץ, ופי הבאר, וים סוף. איך יתכן לציירו ביד משה שנהפכה מצורעת כשלג, באי זה חומר פרטי היה נתון זה הטבע בששת ימי בראשית. וכן מי הירדן הרצים שעברו עליהם כמה גלגולים. והמים שנתרפאו במלח על ידי אלישע. והאש שלא שרף לחנניה מישאל ועזריה, זה הטבע המוטבע בששת ימי בראשית או בערב שבת באי זה חלק מהמים או שאר דברים נתלה? או באיזה חלק מהאנשים המקבלים אותם? כי אין ספק ששאר חלקי האש או המים היו עושים פעולותיהם באותה שעה, ושאר האנשים היו נשרפים. והטבע ההוא הניתן שמה בדבר הפרטי לא היה איפשר שיהיה בימי בראשית. כי לא היה הפרטי ההוא עדיין במציאות לשיתלה בו התנאים. האם נאמר שאתון בלעם היא עצמה היתה מששת ימי בראשית שנתלה בה הטבע ההוא. וכן מטה אהרן בעצו. ואילו של אברהם אבינו האם כל אחד מהם היה בן שלושת אלפים שנה מעת הבריאה.

ואתה תראה שמשה שאל את פרעה (שמות ח, ה): "התפאר עלי למתי אעתיר לך". ואם היה הנס מוכרח מוטבע לשעה ידועה, איך היה אומר כן, הידוע ידע שיאמר למחר כמו שאמרו, ולא יאמר עתה או לזמן אחר שהשיבו משה (שמות ח, ו): "כדברך למען תדע כי אין כיי' אלהינו" – מורה שהיה זה חדוש רצוני לא טבע מוטבע. וגדעון – שכפי מה ששאל האותות כן נתנו לו. האם היה יודע טבע הצמר והגזה עם הטל מששת ימי בראשית? ואם היה יודעו לא ישאל עליו (שופטים ו, לז-מ). וישעיהו – שאמר: "שאל לך אות מעם יי' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה" (ישעיה ז, יא). איך נתן האותות בבחירתו של אחז? ואולי ישאל על מה שלא היה מוטבע מששת ימי בראשית ויתחדש ספק בנבואתו, אלא אם נאמר שהקב"ה היה נותן בלב השואלים לשאול האות שהיה נתון בטבע להעשות.

סוף דבר כי אם היה הדבר כן, לא ישאר לנו מציאות נס, כי כל הדברים יהיו נטבעים בנושאיהם להיות מהם לזמן קרוב, ומהם לזמן רחוק ולכל זמן. וכולו דבר טבעי ולא יי' פעל כל זאת עד שמפני זה כתב הנרבוני בפירוש לספר המורה, שהענין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעבר' שהניחו המדברים. רוצה לומר, שהדבר כולו בטבע שיחלק למאדיי ומעשיי, ושהגרת המים ודבקותם הוא מטבעם המאודיי וקריעתן הוא טעם המעשי. ושני הדברים שווים בכוח מציאותם רק ברוב או במעט וכן בשאר.

חלילה חלילה מדברי ההתולים האלה, ומהיות נביאי האלהים בעלי רמאות לגנוב דעת הבריות, ולהראות שהם עושים מה שלא היה שום רשות ושום יכולת לעשותו הוא אשר דברתי אליכם. כי הכחשת הנסים בחדושם הוא יוצא מהשורש "פורה ראש ולענה" (דברים כט, יז), שהאמינו בעלי הקדמות שהעולם מחוייב לשם כחיוב האור מן השמש. וכי אין האל יכול לשנות דבר ממנהגו הטבעי. אין כאל ישורון 12 לפי דברים לג, כו. השם אמת ותורתו אמת, שהוא ברא את השמים ואת הארץ מלא דבר כרצונו המוחלט. ולכן הוא יכול על הטבעיים לשנותם ולחדש אותות ומופתים לשעתם בעת הצורך, כי הוא נורא תהלות עושה פלא 13 לפי סוף ברכת שמע. על ידי כמו שאמר (ישעיה מד, כו): "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ובאותות ומופתים תתחדש אמונת בריאת העולם וחדושו ,ותתאמת בעיני הרואים אותם, כי השם יתברך חדשו ברצון מוחלט, ועל כן הוא יכול לשנות מנהגו כרצונו בכל עת שירצה. ועליו אמר שלמה עליו השלום: "ידעתי כי כל אשר יעשה אלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע 14 בכתוב: "לגרע". והאלהים עשה שייראו 15 בכתוב: "שיראו". מלפניו" (קהלת ג, יד). רצה לומר, שעשה האלהים את העולם ישר ושלם במעשהו, כדי שיתמיד כפי טבעו ועם כל זה עשה שייראו מלפניו, כי בשנותו את הטבע על ידי נפלאותיו ייראו בני אדם מלפניו וידעו כי יש אלהים שופטים בארץ 16 לפי תהילים נח, יב. , ותתאמת נבואת הנביא שיעשו על ידו מופתים. כי אלו לא היה דבק באלהיו, לא היה משתנה על ידו מנהגו של עולם. ועל זה אמר הנביא ישעיה (ישעיה כה, א): "אדני אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן 17 בכתוב: "אמן". ". רצה לומר, שבמעשה הפלאות תקנה האמונה השלימה בחדוש העולם, שהיא עצות מרחוק, כלומר העצות שזכרה התורה מבריאת העולם, שהוא מרחוק היא אמונה אומן קיים. ולהיות הנסים פעל מחודש כפי הרצון, נאמרה שירת הים ושאר השירות והתהלות על הנסים, ונאמר למשה (שמות לד, י): "נגד כל עמך אעשה נפלאות 18 בכתוב: "נפלאת". אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים". ואם היו הדברים מוטבעים ומוכרחים להיות לא היה מקום לכל זה. ומה יהיה ענין אומרו אשר ראו את כבודי ומאמר ישעיה (ישעיה מד, כז): "האומר למצולה 19 בכתוב: "האמר לצולה". חרבי". ודוד אמר (תהילים קיד, ח): "ההפכי הצור אגם מים". שאם היו הדברים כולם בטבע על מה תפול התמיהה הזאת. על כן אמרתי שהדעת הזה הוא הריסה בשורשי התורה האלהית.

וכבר כתב הרב בספר המדע פרק ח' מהלכות יסודי התורה, שהאותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך וההכרח עשאן. והביא מכללם פי הארץ, ופי הבאר, והמן שנזכרו במשנתנו זאת ואמר, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאיפשר שיעשה האות בלהט וכשוף וכו'. ודבריו אלה לא יסכימו עם מה שהבאתי מדבריו בענין האותות. ואין המקום הזה ממה שיסבול החקירה על דבריו שמה כראוי. ואחרי שאין הדעת הזה אצלנו בענין הנסים נאות ואמתי, אלא שנאמר שחדושם לשעתם הוא ברצון העושה נפלאות גדולות לבדו 20 לפי תהילים קלו, ד. חל עלי חובת ביאור הספקות אשר יראו בדרוש הזה מדבריהם זכרונם לברכה אשר זכרתי. כי לכן הצבתי אותם לבדנה כדי להשיב עליהם כפי האמת הראוי. ובזה תתקיים אמונתנו בפנה הזאת ויתבטלו הספקות בשם יי' כי אמילם 21 לפי תהילים קיח, י. .

ואומר שהתנאים שזכרו חכמינו זכרונם לברכה שהתנה הקב"ה, אין ראוי שיובנו לפי פשוטם. שהנה הדינים וההסכמות המניחים ביניהם שני הנושאים והנותנים, או שני השותפין, או האדם ואשתו שיעשו ביניהם ראוי שיראו תנאים, כדי שיהיו מחוייבים ומוכרחים לעמוד בהם, ושלא יעבור כל אחד חוקו ממנו. ואיך יפול בבורא הדברים מהאפס הגמור, כפי רצונו שיתנה תנאים עם ברואיו. והנה הכל שלו כל שכן עם הדברים שאינם בעלי נפש – כארץ וכמים ושאר היסודות המורכבים מהם, שבאמת לא יפול בזה שם תנאי והוא כשגעונות המדברים שאומרים האל רצה כשיפגוש צבע פלוני בבגד שיתחדש בבגד עין ומראה פלוני, לא שיש בתולדת ההוא לצבוע הבגד.

וחלילה לרבי יונתן 22 נראה שצ"ל: "רבי יוחנן". שהוא מגדולי מחכמי ישראל ויודע סתרי תורה, שיאמר שהיה חוק ומשפט טבעי בדברים לשנוי טבעם בשעה ידועה. ויהיה אם כן בזה מכחיש האותות ומטיל דופי בנביאים שהם מתפארים בשקר, ומראים שהם עושים מה שהוא נעשה מאליו. ואם בכל הדברים נעשה התנאי הזה איך תצדק משנתנו בדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. כי הנה פי הארץ – ביום הראשון נבראת. ופי הבאר – גם כן. ופי האתון – בתחלת יום ו' כשבראו הבהמות. והמטה – ביום ג' שנבראו האילנות. וקבורת משה – ביום הראשון שבו נבראת הארץ. ואף הצבת, כי ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה 23 לפי איוב כח, ב. .

אבל אמתת הענין הזה הוא כך. הנה האפשרות והתנאי אפשר שיצוייר ויפול, אם על הפועל שיפעל בזמן כך ולא בזולתו. ואם על המתפעל והמקבל שיקבל ויתרשם בו אותו רושם והפעולה בזמן מה. וחלילה לנו שנחשוב שהיה דעת רבי יונתן, שהתנאים האלה טבע קיים במתפעל. אבל היתה כוונתו בלי ספק לענין הפועל יתברך ורצונו שלא יחשוב חושב, שבתחלת הבריאה הטביע טבע נברא בנבראים שיתנהגו בו ויעמדו ויתקיימו עליו עוד כל ימי הארץ 24 לפי בראשית ח, כב. . ושאחרי כן באורך הזמן נתחדשו דברים באופן שנתחרט האל יתברך מאשר עשה, וינחם השם מהטבע אשר הטביע, ושכל את ידיו ויחבל את מעשה בריאתו. ולפי שיהיה בלתי ראוי שיאמן שנוי רצון בו יתברך, כי הוא נמשך אחרי חדוש הידיעה בדבר שלא היה יודע קודם. לכן אמר רבי יונתן שלא היה שנוי רצון לפניו יתברך חלילה, כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו, הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות, ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו. ועל מנת לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו. ולא היה אם כן פעל הנס שינוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה, כי הכל היה גלוי וידוע לפניו. וכמו שנאמר בתפלת ראש השנה: "לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית". ואל זה הקיום הבלתי שינוי והעדר חדוש רצון שיש בפועל יתברך, כיון רבי יונתן לא לטבע המתפעל שהוטבע בכך חלילה. וזהו מאמרו בבראשית רבה (פרשה ה'): "שמש בגבעון דום" (יהושע י, יב), זה שאמר הכתוב (ישעיה מה, יב): "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי". אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב"ה וכו'.

הנך רואה שסמך הענין הזה אל הפועל יתברך, להגיד שאין לפניו שינוי כמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, יב): "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי", שכל זה מיוחס אל הפועל שבעת שידיו נטו שמים עלה על לבו לשנות תנועתם וענינם בעת הצורך, ושלכן נאמר (שמות יד, כז): "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" – לתנאו הראשון. ותנאי הים בטבעו הוא משוער אצל הפועל אותו שלא נתחרט ממה שעשה ראשונה, כי לא היה זה חדוש ידיעה ולא חדוש רצון, כי מיד בתחלה כך עלה במחשבה. ולכן בבא הצורך קרע הים, כי כן היה בדעתו ורצונו לעשות ולפנות בוקר שנשלם הדבר כרצונו, חזר לאותה כונה ראשונה שהיתה קיימת. וזהו תנאו הראשון.

ורבי ירמיה ברבי אלעזר הוסיף ביאור בדבריו, שלא לבד בענין הים התנה זה ברצונו, אלא בכל מה שברא בששת ימי בראשית התנה כן. רוצה לומר, ששם טבעם ומשפטם על מה שהוא ובתנאי שישנה אותם כשיצטרך לעבוד עבודתו והכרת אלהותו, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. והטבע המוטבע כללי זה תכליתו באמת, וכאשר יצטרך להשיג התכלית ההוא עצמו בשינוי המנהג הטבעי ישתנה, לפי שהכל הולך אל תכלית אחד ואל מקום אחד. ואין בזה לא חדוש ולא שינוי רצון. ולכן הביא רבי ירמיה מהעליונים ומהתחתונים מהיסודות מהמורכבים להגיד, כי יש בכל נברא שתי בחינות. האחת – המפורסמת הטבעית, לא דעת ולא תבונה בה. והשנית – היא ההשגחית הפועלת ברצון והמכוונת לתכלית האלהי העליון ההוא. ואל זה כיוון דניאל באומרו (דניאל ו, כג): "אלהי שלח מלאכא וסגר פום אריותא ולא חבלוני", שההנהגה ההשגחיית עכבה ומנעה את הטבעית.

הנה אם כן, התנה הקב"ה על הים שיקרע, או על האש שלא ישרוף, או על שאר הדברים שלא יפעלו פעולתם הטבעית, כאשר ההנהגה השגחיית תפעל פעולתה. וזה ענין אומרם (שבת פח, ע"א) גם כן: תנאי התנה הקב"ה עם שמים וארץ, שאם ישראל לא יקבלו את התורה יחזרם לתוהו ובוהו. שהתנאי ההוא היה ברצון יתעלה ודעתו, לא בטבע השמים והארץ. והוא גם כן אומרם ששבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. אין הקדימה ההיא קדימה זמנית כי אם קדימת סיבה, שאלה היו תחלת המחשבה בבריאתו: אם התורה שבני אדם יוחדו לעבודתו וידיעתו. ואם התשובה שמי שפשע ישוב אל יי' וירחמהו 25 לפי ישעיה נה, ז. . ואם גן עדן וגהינם שהם גמול הזכות והעונש. אם כסא הכבוד שהוא המנהיג הדברים אשר בכאן לקבל שלימותם. ואם בית המקדש שם יצוה יי' את הברכה וממנו יצא אור לעולם. ואם שמו של משיח שבימיו תמלא "הארץ דעה את יי'" (ישעיה יא, ט), ויגיע כללות העולם אל תכליתו כמו שזכרתי. והיה דעתם שכל זה עלה במחשבה קודם הבריאה, עם היות שהאור על דרך משל השורף והמעניש את הרשעים שהוא הכלי נברא ביום שני.

וכבר יורה על זה גם כן מה שאמרו 26 דברים רבה פרשת האזינו, פ' י. על ענין ב'ואלה הדברים רבה': ידעתי כי כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד). אמר רבי יוסי בן זימרא בתחלת בריאתו של עולם אמר הקב"ה "יקוו המים... ותראה היבשה" (בראשית א, ט), מפני מה כתיב (עמוס ה, ח): "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ יי' שמו" – שייראו מלפניו. למה הדבר דומה למדינה שמרדה במלך, מה עשה הביא לגיון אחד קשה והקיפה כדי שייראו בני המדינה ויתייראו מלפניו. כך ברא הקב"ה את עולמו שיהא יום בא יעקב ושקט שמש שלא בעונתו, שנאמר (בראשית כח, יא): "וילן שם כי בא השמש". בא יהושע ועשה את הלילה יום, שנאמר (יהושע י, יב): "שמש בגבעון דום". הרי צדיקים שגורעין ומוסיפין על דבריו, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו. ברא הקב"ה ים – בא משה ועשה ממנו יבשה, שנאמר (שמות יד, כט): "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". בא אלישע ועשה את היבשה ים, שנאמר (מלכים ב' ג, טז): "כה אמר יי'... הנחל הזה יהיה גבים". ברא הקב"ה חורף קיץ – בא אליהו ועשה את החורף קיץ, שנאמר (מלכים א' יז, א): "חי יי'... אם יהיה השנים האלה טל ומטר". בא שמואל ועשה את הקיץ חורף, שנאמר (שמואל א' יב, יז): "הלא 27 בכתוב: "הלא". קציר חטים היום אקרא אל יי' ויתן קולות 28 בכתוב: "קלות". ומטר". ברא הקב"ה העליונים לעליונים והתחתונים לתחתונים שנאמר (תהילים קטו, טז): "השמים שמים ליי'" וגו'. בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שנאמר (שמות יט, ג-כ): "ומשה עלה אל האלהים... וירד יי' על הר סיני". עד כאן.

הנה ביארו במאמר הנכבד הזה שלא היו הנסים דברים מוטבעים ביסודות ונושאיהם. אבל שהשם יתברך ברא הדברים בטבעיהם, כדי שיתמידו כן כמו שנאמר ידעתי את כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (קהלת ג, יד). האמנם גזר ועלה מיד במחשבתו, שהנביאים בדבקותם ישנו טבעי העולם וסדריהם לצורך השעה, כדי שבני אדם ייראו מלפניו יתברך.

הנה התבאר מזה כולו שהתנאים שזכרו חכמינו זכרונם לברכה אינם טבעיים נטבעים בבריאת הדברים כי אם ציורים. וגזירות עלו במחשבתו יתעלה מתחלת הבריאה לשנות סדרי בראשית, כפי צורך השעה ותכלית עבודתו. ולזה גם כן כוונו באומרם 29 במדבר רבה קרח פרשה יח, כ. : אם הבריאה יברא יי', אם בראת פה לגיהנם מוטב ואם לאו יברא. רצה לומר, כאשר בראת גיהנם עלה במחשבה לעשות כן בשעת הצורך, ופתיחת פה דעתך וחכמתך עליו מוטב ואם לאו יברא, אף על פי שיהיה בזה שינוי רצון כיוון שעת לעשות ליי' 30 לפי תהילים קיט, קכו. . והמקשה הקשה והא כתיב (קהלת א, ט): "אין 31 בכתוב: ואין". כל חדש תחת השמש". רוצה לומר, שאין בו לא חדוש ידיעה ולא שינוי רצון. והיתה התשובה אלא לקרובי פתחא. רוצה לומר, שלא היה חדוש רצון לפניו כי אם להוציא לפעל רצונו הקדום ולקרב הסיבות הקרובות לדבר.

הנה התבאר מזה ענין הנסים והנפלאות שהם חדושים עצמיים בטבעי הדברים עם היותם כבר בידיעתו יתברך ורצונו הקדום לעשותם בזמן הצריך אליו.

האמנם נשאר לבאר למה יחדו הדברים אשר במשנתינו לערב שבת בין השמשות, ולא היו מיוחדים לבריאת הימים. ועוד, למה ייחדו הנסים האלה לערב שבת בין השמשות מבין שאר כל הנסים. ואתה תראה מאותם, שאף הברייתות שזכרתי לך, שלא הוסיפו שתיהם על הדברים הנזכרים במשנתינו כי אם המערה שעמד בה משה ואליהו שלא נזכרה במשנתינו, ונזכרה בשתי הבריתות האחרות, ובאחת מהן הוסיפו עוד האור והפרד, ובאחרת הוסיפו בגדו של אדם הראשון. וידוע שאלו ואלו הם בכלל הדברים הטבעיים בתחלת בריאתם, והמעשיים הנסיים בעת עשייתם. וראיתי מי שכתב בזה, שעשרה הדברים האלה ודאי אינם ככל שאר הדברים הטבעיים. אבל כל אחד מהם הוא מין בפני עצמו. ושאמרו שנבראו בין השמשות לשתי כוונות נפלאות: האחת – לומר שנבראו אחר בריאת האדם להורות על מעלתם והיותם יוצאים מכלל הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם, וכאילו באו לגמר מלאכתו והולכים עמו מהלך השלימות, כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר בארץ המה 32 לפי תהילים טז, ג. . והב' – ליחס אל אחרית הערב, והוא בין השמשות כמלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה, שהשבת מפסיק ולא מניח לגמור אותה עד אחר השבת. וענין זה שאלו נבראו מקדם ונשארה השלמתם תלויה ועומדת, עד צאת אל הפעל אחד משני קצוות האיפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשו בשבילו הן לזכות הן לחובה, שאילו לא בחרו בהם לא יצאו. עד כאן.

ועם מה שיש בזה הייפוי, אין ספק שלא נתן עם כל זה טעם מספיק למה נזכרו אלו יותר מזולתם מן הנסים. אולי שקבלו חכמינו זכרונם לברכה מהדברים ההם שנבראו ערב שבת בין השמשות, שהיו עשרה והיו חלוקים בקבלתם. מהם יאמרו שהעשרה הם כך וכך, ומהם יאמרו זולתם. והנה לא חלק אדם על – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והכתב, והמכתב, והלוחות שהם שמונה. ובשנים הנשארים לתשלום אותו המספר מהעשרה היו הדעות חלוקין בקבלתם, כמו שאזכור מהם שמו: המטה, והשמיר. וכן הוא בעיקר משנתינו. ויש אומרים אילו של יצחק וקברו של משה. ויש אומרים המזיקין והצבת. וכן בשאר הברייתות היו חלוקין בקבלתם בזה, ואין לנו להתעסק עתה כי אם בביאור משנתינו. ובשינוי שאר הברייתות אעיר על טעמו הערה מה.

והרלב"ג במאמר ששי חלק ב' פרק י' מספר מלחמות אשר לו כתב בזה, שההוויה שהיתה בששת הימים אשר נתיחסה להם בריאת עולם היתה – רצונית. ומה שנמשך מן ההויה ביום השביעי ואחריו היתה – הויה טבעית. וכבר ידעת שהם יקראו בין השמשות הזמן הממוצע בין שני הימים אשר יהיה בו חלק מה מכל אחת מהם. ולא יתבאר לנו החלק ההוא שיש בו מאחד אחד מהם. ובזה יאמרו בכאן שהויית הנפלאות היה כמו ממוצעת בין ההויה הרצונית אשר נתחדש ממנה העולם, ובין ההויה הטבעית אשר נמשך בה מציאות העולם אחרי התחדשו. וזה, כי מפני שיש לנפלאות נימוס וסדור באופן מה ידמו להוייה טבעית. ומפני שלא יהיה המתחדש בהם מתחדש בדבר מוגבל, כמו שהוא בהויה טבעית. לכן ידמה להויה רצונית. וזה כי הוית הנפלאות מפני שלא תהיה באמצעות תנועות הגרמים השמימיים והפעל אשר יחדש מהם, אינו מניצולי הכוכבים כמו שהוא בהויה הטבעית. לכן תדמה להויה רצונית אשר נתחדש בה העולם, כי לא התחדש המתחדש בה באמצעות הכוכבים ותנועת הגרמים השמימיים. עד כאן. הנה העיר על ענין המשנה, אבל לא נתן סיבה למה זכר עשרה אלה מזולתם מהנסים.

והרב מתתיה זכרונו לברכה, יראה מדבריו שאליו נוטה בצד מה. כי הוא לא יפרש ערב שבת בין השמשות – על הזמן שנבראו בו הדברים האלה, כי אם על טבע הדברים בו, שאינם כפי הטבע התמידיי, ולא כפי הרצון הפשוט, וכבר השתדל להוכיחו בפרטים. וכבר ידעת שאין דעתי נוחה עם הדעות האלה.

על כן אמרתי דרך המלך יי' צבאות נלך לא נטה ימין ושמאל 33 לפי במדבר כ, יז. מפשט המאמרים וקבלתם זכרונם לברכה. ואתה ידעת שהם זכרונם לברכה קבלו, שביום הששי נבראו אדם וחוה ובו ביום חטאו ונדונו וגורשו מגן עדן. ולכן באותו יום אחרי שנדונו למיתה ושאר הקללות וגורש מגן יי', ראה הקב"ה בחכמתו העליונה וברצונו הפשוט, להמציא בעולם בזמנים הצריכים להם, דברים מתיחסים לחטא אדם וחוה והנחש ועונשם. ולכן נבראו ערב שבת בין השמשמות, כלומר, שאז עלו במחשבה לבוראם בעולם כל דבר בזמנו הצריך אליו. ונתיחדה אותה שעה למחשבתו ורצונו להיותה מיד אחרי ענין אדם, כאילו אמר שמיד כשסרח עלו כל אלו הדברים במחשבתו העליונה ודעתו יתברך.

האחד – הוא "פי הארץ". והיה זה כנגד אדם להודיע שאחרי שאדם הראשון לא נטה אל העליונים, ושב אל העפר, ואל חומריות תאוותיו ששורת הדין היתה נותנת, לא לבד שתהיה האדמה ארורה בעבורו, אבל שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, כמו שעשתה לקרח הממרה את פי יי' 34 לפי במדבר יד, מא. . ולכן עלה במחשבתו יתברך אז "פי הארץ" שהיה ראוי שיבלעהו. כי אחרי שבחר הוא ואשתו בה יבלעם שאול חיים 35 לפי משלי א, יב. . אבל שלהיותו ראש בריותיו של הקב"ה לא הענישו על כך. ושמר "פי הארץ" לעשותו לזמנו עונש לממרה את פי השם.

גם עלה במחשבתו "פי הבאר" – כנגד חוה. רוצה לומר, שבבחינת חטאה ורשעתה היתה ראויה לכלייה. אבל צפה הקב"ה שעתיד לבא ממנה מרים הנביאה שפיה פתחה בחכמה 36 לפי משלי לא, כו. , ושעלה הבאר לישראל בזכותה מ' שנה. ולכן בזכות "פי הבאר" ומעלת מרים אשר הביאתו – סלח לחוה.

גם עלה במחשבתו – "פי האתון" כנגד הנחש. רוצה לומר, שבעבור דברי הנחש ומאמרי פיו אשר הסית והדיח 37 לפי סוטה מז, ע"א. , והביא רעה על כל המין האנושי, היה משורת הדין שבעבורו יכלו ויפסדו הבעלי חיים כולם, אם לא שראה הקב"ה "פי האתון" העתיד להיות כלי ואמצעי למלאת מצוותו, ולפרסם יכלתו. ומפני זה העביר רשעת הבעלי חיים כולם.

הנה אם כן היה "פי הארץ" – כנגד אדם. ו"פי הבאר" – כנגד חוה. ו"פי האתון" – כנגד הנחש שהם השלושה שחטאו והחטיאו את הרבים.

עוד עלה במחשבתו "הקשת". לפי שהיה האדם וזרעו קיימים ונצחיים, ומפני חטאו נתעדו למות באי זו סיבה שתבא, מקרית או טבעית, עד שמפני זה בא עליהם מי המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים 38 לפי בראשית ו, יז. . ולפי שתהיה זה סיבה להפסד העולם וכליונו מהרה, לכן עלה במחשבתו לעשות בזמנו נס הקשת לברית עולם בינו ובין כל נפש חיה. ולפי שבחטא אדם אבדו המזון האלהי אשר היה בנחת, ונתחייבו לאכול את עשב השדה בזעת אפם, לכן באותה שעה שנגזרה עליהם אותה גזירה בערב שבת בין השמשות, עלה במחשבתו יתברך, שכבר יבאו ימים אשר מזרע אדם יבאו בני ישראל מקבלי התורה, ויזכו לאכול את המן לחם אבירים 39 לפי תהילים עח, כה. מן השמים ומזון אלהי כמזון הגן.

וכנגד העצים המשובחים אשר היו בגן ואבדו אותן בגרשם ממנו, עלה במחשבתו יתברך שבזמן משה ואהרן, יהיה מטה אהרן מונח באהל מועד, ושם "יצץ ציץ ויגמול 40 בכתוב: "ויגמל". שקדים" (במדבר יז, כג), ויהיה באותה מדרגה שהיו עצי הגן לפני השם. כי היה המטה ההוא באהל מועד קיץ וחורף תמיד רענן עם שקדיו ופרחיו ועלהו לא יבול 41 לפי תהילים א, ג. . ושום שכל 42 לפי נחמיה ח, ח. , כי בעבור שהיו בגן האלהים מעלת העצים ושלמות הפירות, וריבוי המים, וזכות האויר היו כנגדם בבית יי' ומשכן כבודו 43 לפי תהילים תהילים כו, ח (בכתוב: "משכן כבודך"). . אם כנגד העצים היה שם מטה אהרן, שהיה תמיד רענן כמו שזכרתי, כמו שנאמר (במדבר יז, כה): "ויאמר יי' אל משה השב את מטה אהרן... למשמרת לאות לבני מרי".

וכנגד פרי הגן ומזונותיו היה שם באהל צנצנת "המן". שעם היות המן מטבעו היה מתנמס כחום היום, כמו שאמר (שמות טז, כא): "וחם השמש ונמס". ואמרה תורה: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש" (שם שם, כ). הנה ציוה השם (שמות טז, לג): "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני יי' למשמרת לדורותיכם" 44 בשינויי כתיב. .

כנגד הנהר היוצא מעדן היה שם בבית יי' ספר התורה שהוא מקור מים חיים. וכמו שאמר (דברים לא, כו):" לקוח 45 בכתוב: "לקח". את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יי' 46 בכתוב: "יי' אליהכם". והיה שם בך לעד".

ואמנם כנגד זכות אויר הגן היה קודש הקדשים מקום אלהי ואויר קדוש. וכמו שהיה "קול יי' אלהים מתהלך בגן" (בראשית ג, ח), כך נאמר (במדבר ז, פט): "ובבא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול " .

והנה שלושת הדברים האלה שהונחו שמה: צנצנת המן, וספר התורה שכתב משה, ומטה אהרן עמדו לפני יי' בכמו תת"ק שנה מצאתם ממצרים, עד שהחריב נבוכדנצאר את בית המקדש. ואתה רואה שכפי מנהג הטבעי, לא היה איפשר שיתקיימו אותיות כתובות בקלף או בגביל כ"כ מהזמן. וכל שכן צנצנת המן הנמס מטבעו מיום אל יום, שיעמוד תת"ק שנה. וכל שכן מטה אהרן נכרת מגזעו ובלתי נאחז לא בארץ. ולא במים החומריים שיעמד ברעננותו ודשנותו שקדיו ופרחיו תת"ק שנה באותו המקום האלהי. הנה לכל זה העיר כאן באומרו: "והמן והמטה".

עוד עלה במחשבה באותה שעה לברוא את "השמיר" בזמנו. והיה זה כנגד הנחש אשר החטיא את אדם וחוה והסירם מעל יי', שכנגדו יברא בשרצים השמיר שהוא תולעת חזק, שבו חקק משה את אבני האפוד, וחקק שלמה אבני המקדש. והיה השרץ ההוא כלי עוזר ומסייע את ישראל לזכותם ולעבוד את השם. וכבר זכרו בפרשת עגלה ערופה (סוטה מח, ע"ב) 47 ראה גם: תוספסתא סוטה ט, יב. , שהיה השמיר כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, וכאשר היו נותנין אותו על גבי אבנים היו מתבקעות. ובמסכת גיטין פרק מי שאחזו (דף סח, ע"א) זכרו חכמינו זכרונם לברכה מענין השמיר דברים רבים והם זרים דרך דרש 48 ענין שלמה המלך ואשמדאי – מלך השדים. .

ואני מצאתי בספר חכם אחד מחכמי הנוצרים, שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד, שכל מה שהיו רושמין ומסריקין באותו דם היה נחתך ביושר. ושהיה ענינו כענין דם השעירים אשר ידעו בסגולה ,שכאשר ישימו אותו על אבן הספיר הנקרא דיאמנטי – יחתוך אותו מה שלא יוכל לחתוך אותו שום ברזל ונחושת, ושזה היה ענין השמיר שאמרו שהיה מחתך האבנים. רוצה לומר בדמו. ושבצלאל גם כן פסל אבני אפוד שהיו קשים בטבעם, ולא ימשול הברזל והנחושת עליהם בדם אותו תולע. והמאמר הזה כמבאר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 49 עיין סוטה מח, ע"ב; גיטין סח, ע"א. בשמיר ואולי שלזה רמזו חכמינו זכרונם לברכה באומרם שהיה השמיר כשעורה לשתוף השם שהיה מחתך האבן ומפרידה כמו דם השעיר בענינו. ושהיה בקנה של עופרת, לפי שעל העופרת עושין פתוח הספיר. וכמו שכתבתי בפירושי לספר מלכים פרשה ששית 50 ראה פירוש רבינו לספר מלכים, הוצאת חורב 2010, עמ' 147. . ולזה זכר כאן השמיר.

עוד עלה במחשבה באותה שעה "הכתב והמכתב והלוחות". והיה זה כנגד מרי אדם הראשון וחטאו שנצטוה במצוה אחת, ולא עמד בשמירתה יום אחד. ולכן באותה שעה עלה במחשבתו יתברך שראוי לחוס עליו, לפי שכבר יצאו מחלציו מי שיקבלו התורה והמצוות כלליהם ופרטיהם מורשה לנצח נצחים 51 לפי ישעיה לד, י. . וכיון בזה גם כן, שאף על פי שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, שהיא ההטייה החומרית והיצר הרע אשר נמשכו אליו אדם וחוה, הנה ישראל יבאו על הר סיני לקבל תורה ומצוות, ותפסק מהם זוהמתה. אלה הם העשרה דברים שנזכרו בעיקר משנתנו שעלו במחשבתו יתברך ערב שבת בין השמשות לבוראם כל אחד בזמנו. והיה זה אחרי חטא אדם ועונשו להיותם מתיחסים אליו. ולכן לא נזכרו נסים אחרים זולת אלו.

האמנם בנוסחא 'יש אומרים' ראיתי גרסאות. כי בספרים שלנו היא כך: "יש אומרים... אף קבורתו של משה רבינו עליו השלום ואילו של אברהם אבינו". ויש אומרים אף המזיקין... והצבת בצבת עשויה". ויש ספרים שאינם גורסין כן, אלא "אף המזיקין וקבורתו של משה רבינו עליו השלום"; "ויש אומרים אף אילו של אברהם אבינו והצבת בצבת עשויה". ויש ענין נכון לכל אחת מהגרסאות. לפי שאין ספק שהיתה קבלתם, שהיו הדברים ההם שנבראו ועלו במחשבה להבראות ערב שבת בין השמשות עשרה בלבד. אם להיותם כנגד העשרה מאמרות, או כנגד העשר הספירות העליונות. ולכן היה מי שחשב ש'המטה והשמיר' לא היו מכלל העשרה האלה, כי לא היו הדברים כל כך הכרחיים ושמו במקומם קבורתו של משה. ואילו של אברהם אבינו שהם תקונים לחטא אדם, כי בזכות אברהם ועקידת יצחק נצולו מכמה רעות. וכן קבורת משה בתוך העם היה להם מגן וצנה 52 לפי ירמיה מו, ג. מאויביהם ימים רבים. ואחרים אמרו, שבמקום 'המטה והשמיר' ראוי שנשים 'המזיקין והצבת' שהם הרעות הנמשכות בחטא אדם. אם המזיקין שעלה במחשבתו יתברך באותה שעה, מה שימשך מעון אדם ונזיפתו שהם המזיקין. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (בראשית רבה כ, יא) שכל אותם ק"ל שנה שהיה אדם נזוף היה מוליד שדים ורוחות.

ועלה גם כן במחשבה, שבעבור חטא אדם ונטייתו אחר חומרו, ימשכו חוטאים רבים כמו שיצטרך התחלה לפעולות המעלה מי שיתחיל בה וילמדה לעשות. ככה תהיה גם כן התחלה בפעולת התאוה והפחיתות, והיא היתה אדם הא' שהתחיל בה. ומה טוב המשילו ב'צבת', כי כמו שהוא הכלי האמצעי ליכנס לאש, ככה היה אדם הא' התחלה להכנס באש התאוות החומריות, והיא הצבת הראשונה שעשו האחרות באמצעותה.

ואמנם כפי הגירסא האחרת שאינה מחוורת אצלי, תהיה ענינה שעלה במחשבתו ודעתו יתברך באותה שעה הרעות הנמשכות מחטא אדם שהם המזיקים אשר יוליד כמו שזכרתי, וקבורתו של משה רבינו עליו השלום. רוצה לומר, שמיתת משה רבינו עליו השלום וקבורתו היתה בעטיו של נחש ובחטאו של אדם. כי הוא כפי שלמותו לא היה ראוי למות ולשוב אל העפר, מאחר שהיה בטבעו מרוחק ממנו. וכשדרשו חכמינו זכרונם לברכה 53 תנחומא פר' ואתחנן סי' ד. על (דברים ג, כו): "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזירה שתמות ואי זהו – זהו אדם הראשון.

והדעת אחר, יש אומרים רצה לקבץ ולהניח במקום 'המטה והשמיר האיל והצבת', להגיד שיהיה ענין אברהם בקצה המנגד לאדם הא', כי זה היה התחלת הזכות בכבישת יצרו בעקידת בנו, וזה היה התחלת החטא וכלי אליו כענין הצבת כמו שזכרתי. ולפי זה כשאמרו: "אף קבורתו של משה ואף אילו של אברהם אבינו", לא כיונו לומר שהיו אלה גם כן מלבד הי' שנזכרו, אלא שאף אלה שיזכור היו ממספר הי'. וראוי שנאמר, שהנה לא הודו בענין המטה והשמיר, מפני שמצינו באותם השתי בריתות האחרות שזכרתי מהי' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, שלא נזכרו בהם אלו הב' – המטה והשמיר. אבל נזכר בכל אחד מהם הח' האחרים, ותמיד היה מחלוקתם בב' בלבד ופעמים יאמר רבי נחמיה שהם 'האור והפרד'. והאור לדעתו הוא רמז אל העונש הנפשיי שנתן לאדם בחטאו כמו שדרשו: "מות תמות" (בראשית כ, ז) מות בעולם הזה ותמות לעולם הבא. והפרד בא שמה מפני שתוף השם לרמוז, שנפרד אדם מן הדבקות האלהי מן המקום הקדוש שהיה בו.

ואמנם רבי יאשיהו יקבל השמיר, וישלים הי' עם המערה שנכנסו בה משה ואליהו להיותה במדרגת הגן אשר היה בו אדם. והאחרים שקבלו המערה היותה מן המנין ולא קבלו השמיר, השלימו מנין העשרה עם בגדו של אדם הראשון. והעיר בזה שאדם בהיותו בגן היה ערום, רוצה לומר מבלי לבוש וגם כן ערום וחכם יעשה בדעת 54 לפי משלי יג, טז. . וכשנתגרש משם לא זכה כי אם אל בגד, והוא מלשון בגידה. רוצה לומר, שלא הוציא בידו מן הגן כי אם המרי ובגד בוגדים אשר עשה.

הנה אם כן, כל החכמים האלה קיימו וקבלו היות הדברים עשרה, והיותם מתיחסים לעניני אדם בחטאו ועונשו. זהו מה שראיתי לבאר במשנה הזאת, והנה נטיתי מכל דברי המפרשים בפירושה וכל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות יי' 55 לפי משלי כא, ב. .