נחלת אבות על אבות ה:ה

זכרה המשנה, שלצדקת אברהם אבינו זכו בניו לרשת את הארץ. ולהיות מקדש יי' בתוכם שהיו נעשים בו תמיד עשרה נסים הנזכרים במשנתינו זאת:

האחד – שלא היתה מתפעלת האשה המעוברת מריח הקרבנות שהיו שמנים מאד, כמו שאמר הכתוב (במדבר כח, ד): "את הכבש אחד תעשה בבקר". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק בני העיר (מגילה כה, ע"ב): מאי אחד מיוחד שבעדרו. וזה ממה שיורה שהשגחת השם היתה עליהם, שאף המזיקים כפי טבעם למעוברות ברצות יי' – לא היה מגיע בהם היזק כלל. כי הנה, עם היות כפי הדין מותר להאכיל בשר קודש למעוברת שהריחה, הנה בנות ישראל צנועות הן ולא היו אוכלות מזה. ועם כל זה בחמלת השם יתברך – "לא הפילה אשה" וכו'.

הנס השני – ש"לא הסריח בשר הקדש מעולם". ואף על פי שהיה בהם נאכלים לשני ימים, וכל שכן בזמן הקיץ שהימים חמים. והיה זה מורה גם כן שהבשר ההוא להיותו מקודש לגבוה היה שמור מכל הפסד ועפוש.

והנס השלישי – ש"לא נראה זבוב בבית המטבחים". ולא נאמר זה כי אם בבית המטבחים שבעזרה, שהנסים האלו מיוחדים היו בבית המקדש או בסיבתו. וענין הנס שעם היות הזבוב מתפרנס מהלחות הרקיק שבבשר, הנה בהיותו בשר קודש היו הזבובים בטבעם מתפעלים להתרחק ממנו. כמו שהאריות לא אכלו מדניאל.

והנס הרביעי – ש"לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים", כדי שלא יהיה מעכב ומונע מעבודתו. וכבר האריכו בפרקא קמא דיומא (משנה א, ד) מהמאכלות אשר ירחיק ולא יאכל מהם דבר להיותם מביאים לידי טומאה, כשום וביצים וחלב ודומיהם, וכן המאכלים המחממים. ועם כל השמירה ההיא היה הדבר נסיי, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו 1 לפי בראשית ח, כא. . והדבר הנזהר עליו יותר הוא אשר יתעורר היצר יותר עליו. ולכן בהיות האזהרה כל כך על זה היה איפשרי שיקרה מצד גבורת היצר, ומצד הדמיון גם כן. ולכן היו מתקנים ומזמינים כהן אחר תחתיו לעבוד עבודתו, אם יקרהו מקרה בלתי טהור שלא לסמוך על הנס, אבל הקדוש ברוך הוא שלא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. ולא קרה כזה מעולם עם חלוף מזגי האנשים והדברים אשר מחוץ. אבל מצינו שאירע טומאה אחרת לכהן גדול ביום הכפורים ליוסף בין אילם בפרקא קמא (הוריות טז, ע"ב), ובני קמחית בפרק הוציאו לו (יומא מז, ע"א).

והנס הה' – ש"לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים". וטעם העומר, כי בכל גבול ישראל היו שוהין מלאכול מיני חדש עד חצי היום ששה עשר בניסן, שהיו מקריבים את העומר במקדש. ומחצי היום ההוא ואילך היו אוכלין מן החדש, מפני שחזקת בית דין זריזין, ואינם מתרשלים מהקריב את העומר. ואילו אירע פסול בזה העומר באופן שלא יוכלו להקריבו קודם חצות היה מכשלה גדולה שהיו אוכלין חדש קודם הקרבת העומר. וכן בשתי הלחם שלא היו מקריבין מנחות ממיני חדש עד שהיו מביאין שתי הלחם. וכן לחם הפנים, שאילו היה נפסל לא היה לו תקנה, כי מצות הנחתו היה ביום השבת. ואילו היה נפסל לחם הפנים ביום אחד מימי השבוע מה יעשו מזמן שאירע הפסול, ועד יום השבת שיבא לחם חדש להניחו. ועם היות שהפסול והטעות בשלושת המצוות תלוי בזריזות הכהנים וטהרתם שהוא מעשה בחיריי, הנה היה ענין הנס שהשם יתברך בהשגחתו עליהם להיישירם אל כוונתו, היה מסייעם ומדריכם בל יכשלו, כמאמר שלמה (משלי יב, כא): "לא יאונה 2 בכתוב: "יאנה". לצדיק כל און". והיתה השמירה המעליא ההיא, פעל נסיי להיותם ענינים כוללים לכל ישראל שמהם ברכה יוצאה על תבואותיהם, כמו שאמרו בפרקא קמא דראש השנה (דף טז, ע"א): הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. והביאו שתי לחם הפנים בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. וכן בלחם הפנים היתה שם ברכה כדאיתא בפרק טרף בקלפי (יומא לט, ע"א). והנה כלל שלושה אלה בנס אחד: עומר שתי לחם הפנים ולחם הפנים, לפי שענין שלושתם הוא הפסול הקורה בהם מהתרשלות הכהנים וטעותם.

והנס הו' – הוא לא 3 אולי צ''ל: "שלא". כבו הגשמים לעצי המערכה. רוצה לומר, שהיה המזבח באמצע העזרה מגולה לשמים, ובקיץ ובחורף היו מקריבין הקרבנות. ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים היורדין את אש המערכת המזבח המגולה שמה, כי היה זה בהשגחת השם, כדי שלא תתבטל עבודת הקרבנות.

והנס הז' – ש"לא נצחה הרוח את עמוד העשן". לפי שהיו בודקים אם היה הקרבן עולה לרצון שלם, בהיות עמוד הענן עולה למעלה ביושר מתמר ועולה ולא היה נוטה לצדדין. וזה היה סימן טוב להם, לפי שהעשן הוא מלחלוחית הדבר הנשרף, וכשהאש רפה יעלה העשן עב וינטה לצדדין מחמת כבדו. אבל כשהאש חזק לא ישאר מן הלחות כי אם מעט מזער ולקלותו יעלה למעלה בשווה. ולכן כשהיה הקרבן אשה ריח נחוח ליי', אפילו שהיו באים כל רוחות שבעולם בעזרה שהיא מקום מגולה – לא היו מנצחין את עמוד העשן העולה מן הקרבן. אבל תמיד היה עולה למעלה ביושר ונחת מבלי מעכב, והוא המורה שבחמלת יי' היה האויר נח ושקט בעת העבודה שמה. ובפרקא קמא דיומא (כא, ע"ב): אמרו עשן המערכה אפילו כל הרוחות באות ונושבות בו – אין מזיזין אותו ממקומו. ועם זה כבר זכרו שבמוצאי יום טוב האחרון של סוכות, הרוח באה ואז היו יודעין ומכירין בהטייה מועטת, שהיה עושה הרוח בעשן המערכה אם יהיו גשמי השנה מרובין או מועטין. ואם תהיה השנה שחונה וחמה או קרה, לפי טבע הרוח הנושב שמה באותו יום. ולפי זה ביום ההוא היה נוטה עמוד העשן מכוח הרוח אבל לא היה מתפזר. ולכן להיות הנטייה דבר מועט בלתי מורגש כי אם על החכמים קראוהו נס נסתר. אבל אין ספק שהיו דברים יוצאים מהמנהג הטבעי כולו שני הנסים האלו. רוצה לומר, שלא כבו הגשמים לעצי המערכה ולא נצחה הרוח לעמוד העשן.

והנס הח' – שהיו "עומדין צפופין ומשתחוין רווחין". ופירש רש"י דיומא (כא, ע"א) – שהיו כל כך דחוקין בזמן הרגל בהכנס לעזרה, כאילו היו אלו על אלו צף האחד על חבירו מלשון "ויצף הברזל" (מלכים ב' ו, ו) והיה זה לריבויים. והרמב"ם פירש: צפופין – שהיה כל אחד עומד בעזרה בצד חבירו דבקים מבלי מקום פנוי ביניהם. וכן פירש בעל הערוך 4 רבי נתן בן רבי יחיאל מרומי (1110-1035) היה מחכמי איטליה, מחבר אחד מספרי היסוד בפרשנות התלמוד – "הערוך". : צפופין – דחוקים. ואף על פי, שבהיות מעומד היו דחוקין, הנה כשהיו משתחוים שהיתה ההשתחואה במזרח המזבח ומשתחוים כלפי ההיכל, שהיה צריך לכל אחד מקום רחב, לפי שהיו משתחוין בפשוט ידים ורגלים, היה מהנס האלהי שבשעת השתחוותן היו רווחין. וזה באמת דבר יוצא מהמנהג הטבעי.

והנס הט' – ש"לא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם". רוצה לומר, שאף על פי שירושלים הרים סביב לה 5 לפי תהילים קכה, ב. מהם מקום נחשים ועקרבים, כמו שאמר (משלי ל, יט): "דרך נחש עלי צור", יהיה השגחת השם שיושבי ירושלים לא יזיקם הנחש והעקרב כי "הבוטח ביי' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י); "על שחל ופתן תדרוך תרמוס 6 בכתוב: "תדרך תרמס". כפיר ותנין" (שם צא, יג).

והנס הי' – ש"לא אמר האדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלם". והנס הזה אינו יוצא מהמנהג הטבעי, אבל הוא נס כפי האמת. שבבא כל ישראל לראות את פני יי' כולם כקטון כגדול שלוש פעמים בשנה. ומהם שהיו עצמן מפסח עד שבועות, ויושבי ירושלים יתנו להם בית, לאכול ולשתות, וללין שמה, ולא ימצא אפילו אחד שיחסר לו מקום ללון, אין ספק שהיה זה דבר זר מאד. כי האנשים רובם ויותר מהמה הנשים יקוצו עם האורחים, כל שכן בהיות אכסניותם כל כך מתמדת, שרוב השנה היה כל יושב בירושלים מלא ביתו אורחים. וכפי כמות העם העולה לרגל אי אפשר, אלא שהיו בכל בית בירושלים רבים מהם והבית מלא על כל גדותיו. ולכן הגדילו זה הנס שלא אמר אדם לחבירו לא לבד אין לי מקום ללון, ולכן אצטרך ללכת ולצאת מירושלים. אבל גם צר לי מקום ללון, כלומר רבים אנחנו בבית מלוננו וקצר המצע והמטה מהשתרע. לא אמר אדם כזה מעולם, כי אנשי ירושלים היו נדיבים וגדולי הלב, ומקבלים בסבר פנים יפות את כל אדם. ואומרים לכל עובר ושב גם תבן ומספוא רב עמנו גם מקום ללון 7 לפי בראשית כד, כה. . ומעדנים את האורחים בכל מיני מעדנים וכל מיני פירות כדאיתא בפרקא קמא דיום טוב 8 מסכת ביצה נקראה עפ"י הקדמונים גם – "מסכת יום טוב". . והיו בנינים מפוארים ועליות מפוארים ועליות מרווחין להושיב בהם עולי הרגל, עד שמפני זה נקראת ירושלים "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהילים מח, ג). ואמרינן בפרקא קמא דיומא (כא, ע"א) שמשנתינו זאת פתח במקדש וסיים בירושלים, לפי ששינהם היו בזכות אברהם.

האמנם גם מלבד אלה היו נסים אחרים נעשים במקדש מהם נגלים ומהם נסתרים, אם ירידת האש מן השמים, ושל לחם הפנים שהיה תשעה ימים על השולחן, כי הוא נאפה ערב שבת ועומד שם משבת לשבת. והיה נעשה נס, שבעת סלוקו היה חם כבעת הנחתו. וגם כן אמרו שכלי חרס שהיו משברין אותם משום נותר, נבלעים במקומם המוראה ודישון מזבח הפנימי נבלעים במקומם. וכן נסים אחרים שלא נזכרו במשנתינו, וחשבו המפרשים שהיה זה, לפי שהיו נראים לעם ולא היו מרגישין בהם מצד קביעותם.

והנראה אלי בזה הוא שלא זכרו חכמינו זכרונם לברכה המספר הזה מהנסים הנעשים בבית המקדש מזולתם על דרך ההזדמן. אבל כיוונו בהם שהיה עשרה נסים האלה בזכות אברהם כנגד מעלותיו ומעשיו הטובים אשר עשה. וביאור זה, כי כבר זכרה תורה שאברהם היה מועיל לכל בני אדם ומלמדם ומקרבם לאמונה האמתית, ולא היה מזיק לשום בריה.

כמו שדרשו 9 בראשית רבה 'לך לך' לט, יד. על "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), שהיה אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת הנשים, כי היה חס על נשמות בני אדם שלא יבואו לאבדון, והיו נצולות מרדת שחת 10 עפ"י איוב לג, כד. בעבורו. ובזכות זה היה הנס הנעשה במקדש שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש. כי כמו שהאב הקדוש שהיה בעצמו בשר קודש ולא הזיק לשום אדם, אבל בלמודו הצילם ממוות, כן ריח בשר הקדש אשר במקדש לזכרונו ולכבודו לא הפילה אשה מריחו, אבל היו העוברים במעי אמן בזכותו.

וכמו שאברהם אבינו כל יגיעיו לא ימצאו לו עוון אשר חטא ועוולה לא נמצא בשפתיו, וכמו שאמרו 11 כאן. שעשרה נסיונות נתנסה ועמד בכולם, ככה לזכרונו וכבודו לא הסריח בשר הקדש מעולם, כי כמו שבשרו הקדושה לא העלתה סרחון ודבר רע מחטיא, ככה בבשר קודש אשר במקדש לא היה עולה סרחון, ודבר טומאה, ודבר עצמי נוגע בעצם הבשר. וכמו שאברהם אבינו נפרד לוט מחברתו, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויפרדו זה מזה. והיה כל זה סיבה אלהית להוסיף בשלימותו.

וכמו שדרשו 12 רש"י. על "ויי' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו" (בראשית יג, יד), שכל זמן שהרשע עמו הדבור פירש 13 ברש"י: "פורש". ממנו, ככה לזכרון זה לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבעזרה, כי לא ינוח שבט הרשע 14 לפי תהילים קכה, ג. וזבובי מוות 15 לפי קהלת י, א. על גורל הצדיקים ובבשר הקדש.

וכמו שאברהם אבינו קדש את השם בהכנסו בבריתו למול את בשר ערלתו בן תשעים ותשע שנה, כדי לעמוד על כפרת נפשו ולהצילה מרדת שחת 16 לפי איוב לג, כד. . והיה ירא לנפשו פן תבואהו מקרה מזיק ומונע עבודתו והתבודדותו בחולשתו וכאב מיתו, עד שמפני זה הוצרך הוא יתעלה לאמר לו: "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), ובא לבקרו בחוליו, ככה בזכותו ולזכרונו רצה הקב"ה שלא יארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. כי כן היה אברהם אבינו כהן ועובד לאל עליון 17 לפי בראשית יד, יח. , ומכפר בעדו ובעד ביתו 18 לפי ויקרא טז, יא. , ובעד כל קהל ישראל ולא אירע קרי באותו אבר בהכנסו בברית השם.

וכמו שאברהם אבינו קדש את השם והראה באמת תוקף חבתו בעקידת יצחק בנו, ומחשבותיו ותאוותיו הגשמיות לא נטו שכלו, ולא כבו חשקו לאותה עבודה וקרבן, ככה לזכרונו ולזכותו רצה השם שלא יכבו הגשמים את עצי המערכה, ולא יבטלו הקרבנות. כמו שהתאוות הגשמיות ואהבת הבן היחיד לא כבה, ולא מנע עצי המערכה אשר ערך לעקוד את בנו.

וכמו שאברהם אבינו נצח את כל בני דורו באמונתו, ואביו ויולדיו וכל בני משפחתו ואנשי ארצו לא נצחו את עמוד אמונתו, ולא הטו אותו מצד אל צד, אבל תמיד עמד טעמו בו וצדיק באמונתו נתקיים מתהלך למישרים, ככה לזכרון זכותו לא היה נוצח הרוח את עמוד העשן העולה מן המזבח, כמו שבני אדם כולם וטענותיהם לא נצחו עמוד אמונתו.

וכמו שאברהם אבינו עם שנלקחה שרה אשתו על ידי פרעה ועל ידי אבימלך, עם כל זה לא נמצא פסול בבנו יצחק אשר ילדה לו שרה אשתו. וכן ביצחק בב' בנים שנולדו לו מרבקה יעקב ועשו לא נמצא פסול בתולדותם עם כל יראתו מזה מאבימלך ואנשיו. וכן יעקב בשנים עשר השבטים בניו לא נמצא בהם פסול, כי כולם נעשו בקדושה ובטהרה, ככה לזכרון בבית המקדש לא נמצא פסול בעומר שהוא רומז ליצחק שבא ראשונה ונולד, כמו שהיה העומר בא בפסח. ולא בשתי הלחם הבאים בעצרת, שהם רומזים לשני בני יצחק יעקב ועשו. ולא גם כן בלחם הפנים שהיו לפני יי' תמיד שנים עשר לחם בשתי מערכות רומזים לי"ב שבטים, שהיו כולם לפני יי' ולא נמצא פסול.

וכמו שארברהם אבינו בהלחמו עם המלכים, היו נראים אליהם אנשיו רבים ועצומים לגודל הנצחון. ועמדו שמה בדוחק גדול ובצרה רבה, והרחיב השם להם בנצחון אויביהם באופן ששבחוהו והללוהו מתוך הרוחתם והצלתם, ככה בזכותו היו בניו בבית המקדש עומדין צפופין בדוחק וצרות רב, ומשתחוין רווחין בהרחבת השם אליהם בדרך נס.

וכמו שאברהם היה ירא את המלכים אחרי נצחונם פן יבואו עליו פתאום ויכוהו נפש, כי עצומים הם, והבטיחו השם יתברך על זה "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א), ככה נשארה אותה הבטחה מדובקת בזרעו שלא היה מזיק נחש ועקרב בירושלים, כי חונה מלאך יי' סביב ליראם ויחלצם 19 לפי תהילים לד, ח. . ובכלל זה גם כן, שבזכות שיצא מארצו וממולדתו והולך דרכים במדבר נחש שרף עקרב וצמאון 20 לפי דברים ח, טו. לבקש את דבר יי', בעבור זה לא הזיק נחש שרף ועקרב בירושלים לזרעו.

וכמו שאברהם אבינו היה מכניס אורחים בלב שלם ונפש חפצה ועובד אותם ומעדנם, ככה היו בניו יושבי ירושלים מכניסים אורחים מפרנסי דלים נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם 21 לפי תהילים מז, י. . עד שמפני זה לא אמר אדם לחבירו "צר לי המקום שאלין בירושלם".

הנה התבאר שעשרה נסים האלה היו כולם בעבור אברהם אבינו ובזכות מעשיו הטובים. ולכן היו עשרה כמספר הנסיונות שנתנסה בהם ועמד בכולם. ולא נזכרו נסים אחרים כי אם אלה, לפי שלא היה להם ההתיחסות והערך אשר כוונו חכמינו זכרונם לברכה, שבעשרה אלה אשר זכרו במשנה הזאת. והיו כולם שלילות לא חיוב ומציאות דבר מבלי שלילה ושורשים בתורה בספורי אברהם אבינו.